אז הנה אנחנו מתחילים שוב

חדי העין אולי ישימו לב מתוך הרשימות שבצד שהתחלתי סבב.

לאחרים כרגע אני לא מתכוונת לגלות.

ביום שישי 29/8 הגיע המחזור, היום 31/8 היה מעקב זקיקים ראשון, היום מתחילים להזריק ומעקב הבא ביום חמישי 4/9.

החלטתי הפעם לא להתווכח ולהגיע למעקבים בדיוק כמו שהזמינו אותי, מקווה שלא אתחרט.

כך או אחרת, ההתרגשות כבר מפעמת בי...

בוקר, צהריים, שני עולמות שונים

בבוקר בדיקת דם וא"ס.

הרופא השאקל במחלקה (כינוי נפלא לפרופסור שהוא ראש היחידה לIVF, לא?) נכנס בשניות לוריד, לא כמו האחיות...

עם הדם הולכים להוציא מדבקות, לקבל עוד טפסי בדיקות דם (היום השתמשתי באחרון, שוב).

ואז לא"ס, חיכינו יובלות אבל בסוף התוצאות יפות - זקיק 20, זקיק 17, זקיק 14, כולם בשחלה אחת, בשניה רק קטנים.

הרירית משולשת כרצוי וגודלה יפה - 11.

עם הבשורות האלה אני חוזרת הביתה די בשמחה, בטוחה שאיפשהו לקראת אמצע-סוף השבוע נגיע לשאיבה, מקווה שלא אפסיד את סעודת פורים ביום שישי (כי מאיפה אמציא תירוץ לכל המשפוחה?).

ואז, ברבע לאחת-עשרה טלפון, מהיחידה, כשאני מול לקוחות בעבודה

האחות: "את צריכה להזריק צטרוטייד כמה שיותר מהר, את יכולה עכשיו?"

אני: "אני בעבודה"

האחות "טוב, אז עד הצהריים, והלילה ב23:00 שיזריקו לך את הפרגניל, יש לך מישהו?"

אני: "לא יודעת, וואו, אנחנו אמורים לסוע..."

האחות: "אני לא רוצה להלחיץ אותך אבל את באה ביום ראשון לשאיבה, אם יש בעיה עם הפרגניל אפשר אוביטרל במקום, רוצה לעבור פה ולקבל מרשם?"

אני (חושבת "שיט! היה לי אוביטרל והחזרתי אותו למרפאה כשרשמו לי פרגניל, שיט, שיט, שיט"): "אני לא חושבת שאספיק אני מסיימת רק באחת"

האחות: "אני אבדוק אם יש לנו פה אחד מיותר"

האחות הולכת לבדוק, אני במקביל תופסת טלפון ומתקשרת למרפאה, אולי האוביטרל שלי עוד שם?

האחות חוזרת, הקונים בנתיים עצבניים אבל אני לא שמה על אף אחד.

האחות: "יש לי אבל הוא היה בלי קירור זמן לא ידוע ואני קצת חוששת לקחת על זה אחריות."

בנתיים האחות במרפאת היישוב אומרת לי שכבר לקחו את האוביטרל, אין.

אני: "טוב, אני אפתור את זה איכשהו, מישהו יזריק לי, יהיה טוב"

(פרגניל היא זריקה תוך-שרירית, בניגוד לזריקות התת-עוריות שהן מה שאני לוקחת לרוב, תוך שרירית מחייבת לפחות בפעם הראשונה מישהו מוסמך שיזריק, אם אותו מוסמך ילמד את הבעל זה בסדר שבפעמים הבאות הבעל יזריק, אבל לא לבד בפעם הראשונה בלי הוראות)

האחות: "טוב, אז בראשון בשבע וחצי בבוקר עם טופס 17 לשלב ב', את מוציאה מדבקות, לא עושה בדיקות אלא הולכת למחלקת נשים להתאשפז, הבעל במקביל מוריד את הזרע למעבדה. את רושמת?"

אני: "כן, כן" (כולי עוד בשוק)

האחות: "אני צריכה לשלוח לך פקס עם הוראות להזרקת הפרגניל, יש לכם פקס?"

אני מבררת אצל הנוכחים (תוך הרגעת הלקוחות, שוב) מה הפקס במזכירות היישוב ונותנת לאחות.

האחות: "טוב, אבל תוודאו שהוא מגיע, אם לא מייד תתקשרי אליי ואני אשלח שוב, כמה שיותר מהר כי אני עוד מעט יוצאת מפה"

ככה, בערך, הסתיימה השיחה.

הרמתי מייד טלפון לבעל, שהיה אמור לסוע למוסך להחזיר את האוטו מה10,000, הוא עוד היה בבית אז הרצתי אותו לפקס, במקביל עשיתי את כל הלקוחות המהירים, חברה שפעם עבדה אצלנו פשוט תפסה את מקומי ושחררה אותי לשאר הסידורים.

דבר ראשון הרמתי טלפונים עצבניים בחזרה למרפאת היישוב, בשביל טופס 17, אף אחד לא ענה, המזכירה עוד לא בבית, ועדיין לא עונים במרפאה, ואז הופיע הבעל עם הפקס, שלחתי אותו מייד למרפאה.

ואז טלפון להורים, שאצלם היינו אמורים להיות בשבת, אם יש להם חבר/ה אח/ות או רופא/ה שיכול להזריק לי, בלילה.

אין.

אני מוותרת בזה על נסיעה להוריי, נסיעה שאני כבר חודשיים מחכה לה...

גם ככה אבא שלי עם דלקת ראות, אז אולי עדיף שלא...

הבעל חוזר, צריך לסוע לשדרות להשיג את הטופס המלא, וגם להביא את הרכב מהמוסך.

בשלב הזה אני מתקשרת למי שעובד איתי, שיבוא לתפוס את מקומי.

החברה משתחררת מהתפקיד שלי, ואז אני קולטת שהבטחתי בראשון להחליף מישהי בעבודה אחרת שלי, ואני אהיה בשאיבה, זו עבודה שעושות 3 נשים והחברה היא השלישית, אז אני מסבירה לה מה קורה ומבקשת שהיא תעשה את יום ראשון, תוך כדי אני מתחילה לבכות מרוב לחץ, היא מרגיעה, מעודדת ומבטיחה להחליף.

מפה לשם הייתי צריכה גם לבקש ממישהו אחר בעבודה שלישית שיעשה נסיעת עבודה שחייבת להיות בראשון (הוא אמר שאם יוכל - יעשה, ואם לא כלום לא יקרה, האמת היא שהוא צודק!), לבטל כמה תכנונים נוספים ליום ראשון (עוד שלושה טלפונים) ולנסות לתפוס את האחות שגרה ביישוב.

זה שעובד איתי מקבל עדכון במה מדובר בכלל (כשהתחלתי את הסבב הוא ישב שבעה ומסתבר שהבוסית לא עדכנה אותו), אני אומרת לו שראשון אני בטוח לא עובדת, לגבי שני נראה.

הוא משחרר אותי מהעבודה, מאחל בהצלחה ובכלל מתנהג למופת.

אח של בעלי לוקח את בעלי לקופ"ח בשדרות בשביל הטופס, אותי למוסך ואת עצמו ואת הילדה לברית (לפחות באותו כיוון נסיעה), כפרה עליו!

בדרך ההורים של בעלי מתקשרים להגיד שהם עדיין תקועים בשדה התעופה, היו אמורים לעלות למטוס בתשע, השעה 11:30, אנחנו מחליטים לא לספר להם כלום, הם טסים לשבוע וסתם ידאגו מרחוק.

רגע אח"כ אני תופסת את האחות שגרה פה, היא לא תהיה הלילה בכלל ביישוב אבל היא מוצאת לי פתרון אחר.

כשאני מגיעה למוסך בעלי מסמס לי שיש טופס, הוא ממשיך משם לסופר לקנות לנו אוכל-כמה-שיותר-מוכן לשבת.

אני משלמת על הרכב ונוסעת להביא אותו, בזמן שלוקח לי הוא קונה לנו גם פלאפל לארוחת צהריים.

מגיעים הביתה, דבר ראשון מזריקים כבר את הצטרוטייד.

עכשיו הבטן אדומה מהזריקה, אבל אפשר להירגע סוףסוף, ביום ראשון שאיבה, ומשם השמיים הם הגבול, אני מקווה.

מזרקת דם (יפי נפש, עדינים וכו' - אל תיכנסו)

שלשום התחלתי לדמם, כמו התחלת מחזור, בלי כאבים, יותר מהכתמות אבל לא דימום מסיבי. מה שכן - הוא היה טרי.

אז אתמול בבוקר התקשרתי למחלקה, כי דבר כזה עוד לא קרה לי, הם שאלו מתי אני באה למעקב ואמרתי שברביעי, אז האחות אמרה לי שאחרי בדיקת הדם והא"ס אכנס גם למחלקה ואחד הרופאים יעשה לי בדיקה וגינלית לראות מאיפה הדימום.

כשעה אחרי השיחה הדימום פסק ולא חזר יותר.

הבוקר באתי טיפה מאוחר, אבל הייתי מספר 3 בתור לא"ס, כך שלא הגיעו הרבה לפניי, נכנסתי לאחיות היו שם מירי (האחות הטובה שלי), הצעירה (לא קלטתי מה שמה) ואחת שלישית.

הצעירה בדיוק לקחה דם אז התיישבתי לי בחדווה ליד מירי שמצידה העבירה אותי לשלישית.

מייד התחלתי בחקירות "אבל מירי, אני בעייתית, רק את מצליחה לי, האחות הזו מומחית גם?" ומירי הבטיחה לי שהשלישית טובה יותר ממנה אפילו.

טוב, אז קודם כל השלישית לא חוסמת את היד עם כפפה אלא עם משהו ייעודי מבד, שזה כבר נחמד, ואח"כ היא אמרה שאכן לא רואים וכמעט לא מרגישים את הוריד אבל היא תסמוך עליי שיש אחד ותיכנס, ואיך שהיא נכנסה היא מצאה דם ואמרה שזה דווקא וריד טוב, רק לא ניכר מבחוץ.

אממה? היא כנראה פתחה פה, כי הוריד שמע את המחמאה ומייד הפסיק לתת דם, קצת חיטוט ועוד קצת דם וכו' עד ששליש מבחנה מולא, בקושי, והיא הוציאה את המחט.

מייד כשהמחט יצא הדם שלי התחיל להשפריץ לכל הכיוונים, על השולחן, על המדבקות, על טופס הבדיקות, על הג'ינס, על היד וכו', ממש מזרקת דם נהייתי!

אז עצרנו את הדם, והיא ניקתה אותי ואת המכנסיים ואת השולחן ומה לא.

(לא עצרתי בעצמי ואמרתי לה שמזל שלפני שמתחילים עושים בדיקת איידס אז היא לפחות לא צריכה לחשוש).

משם הלכתי לא"ס, ומסתבר שלא הגיעה הטכנאית, רק אחרי כעשרים דקות הגיעה הטכנאית (הכי מצחיק שבשמונה ועשרה באו להגיד לנו שבשמונה תגיע הטכנאית...), אני הייתי השניה בתור (כנראה שזו שלקחה את התור הראשון לא"ס תפסה עוד את הטכנאית הקודמת), הרירית שלי מהממת בגודלה ובצורתה, יש לי זקיק אחד של 14 שזה יפה אבל צריכים להיות הרבה זקיקים!!!, הטכנאית מדדה לי רק זקיק אחד אבל בטפסים כתוב שיש גם אחד של 10, לא יודעת.

אחרי כל זה נכנסתי למחלקה, קיבלתי אישור חניה ואמרו לי שכל הרופאים וכל האחיות בח. ניתוח, התקשרו לשאול אותם ואמרו לי פשוט לחכות, לא ידוע כמה זמן, עד שרופא יתפנה.

מכיוון שהיו רק מזכירות ולא אחיות לא היה לי ברור אם בכלל מישהו יבדוק אותי, כשהדימום פסק, אבל חיכיתי, השעה היתה משהו כמו שמונה וחצי והאוטו היה חייב להיות בחזרה בבית בעשר וחצי, אחרת לבעל לא יהיה איך להגיע לעבודה בזמן.

תשע.

תשע וחצי.

תשע ארבעים נכנס ליחידה הרופא שלי (מהקופה, זה שטופלתי אצלו עד כה) עם כמה סטאז'רים (נראה לי), המזכירה מפנה אותו אליי, אז הסברתי לו שהיה דימום ואיננו עוד ואמרו לי שתהיה בדיקה, והשאלה אם בכלל יש טעם אם הדימום נגמר.

והרופא הכפרה, שממש ממש ממש לא נוהג לבזבז זמן על דברים לא נחוצים, אמר שאם אין דימום אין מה לבדוק, וחייך, כמובן.

אז הלכתי הביתה, הגעתי בעשר.

אח"כ כשהתקשרתי להוראות אמרו לי שהE2 שלי יפה - 554, להמשיך באותו מינון, לחזור ביום שישי לסיבוב נוסף.

ואז אמרתי לאחות על מה שהיה, שחיכיתי, ומה אמר הרופא.

היא אמרה שקצת חבל, שווה לבדוק כי אומנם הפאפ יצאה תקינה אבל לא כדאי להזניח, סיכמנו שאם יחזור כמובן שאבדק.

היא אמרה שאפשר ללכת לרופא בקופה, אמרתי לה שזה אותו הרופא שאמר לי שלא צריך לבדוק , אני די רגועה כי את הפאפ עשיתי בנובמבר שזה לא כזה מזמן, כמובן שאם יהיה שוב דימום אבדוק את הנושא לעומק אבל לא נראה לי שיש טעם להילחץ מזה, מקסימום האונקולוג יצעק עליי בביקורת השנתית שהזנחתי (עזבו, הומור שחור ודוחה שלי).

אז זהו, מקווה שימשיך בסדר, שיגדלו עוד זקיקים (לא רוצה להגיע עם זקיק בודד לשאיבה), שלא אבייץ מוקדם (אובססיה, כבר אמרנו?) כי עוד לא מוסיפים לי צטרוטייד (בטח ביום שישי, סתם ניחוש...) וגם מקווה שלא אשאב בסוף בפורים, יהיה מבאס להחמיץ את הסעודה המשפחתית ועוד יותר יהיה מדכא למצוא תירוץ, כי לספר לכולם אני ממש לא מתכוונת לספר, כשיהיה הריון - הם ידעו, לא קודם, מספיק לי הלחץ והציפיות שלי ושל הבעל, לא מחפשת עוד.

ניצחון!

היום כשהאחות הצעירה ראתה אותי נכנסת היא אמרה "שבי פה, ומירי תיקח ממך"

(מירי, מסתבר, היא האחות שלקחה ממני בפעמיים האחרונות).

וזאת למרות ששתיהן היו פנויות!

הרירית התקדמה, והE2 גם קצת וגם זקיק אחד הואיל בטובו להנץ, אבל בקושי.

הוספתי רשימה בצד שמפרטת בכל מעקב מה היו התוצאות אז אפשר לראות את גרף העליה העלוב שלי.

שוב מעלים לי מינון, הפרוגסטרון ממש נמוך והביקורת אחרי 3 ימי הזרקות ואני ממש מקווה שיהיה טוב, גם המינונים כתובים ברשימה בצד (כתוב כל פעם כמה אני לוקחת עכשיו ויש קו מחוק על הדברים שכבר לקחתי בסבב הזה).

חוצמזה היה לי בלגן עם הצורך לקנות מזרק חדש, אבל הערב אחרי סוף העבודה אסע עם הבעל לקנות.

המצב רוח בקנטים, אולי בהמשך היום יהיה לי כוח לכתוב יותר.

ושוב יד ורגל וגם אסרטיביות והתמוטטויות קטנות

נראה לי שהפוסטים שלי נהיים יותר ויותר כבדים, אז עשיתי קוים בין הקטעים, שתוכלו לדלג מאמצע קטע משעמם אחד לתחילת קטע משעמם אחר...

הבוקר כשהגעתי לחדר האחיות האחות הצעירה והלא מוצלחת מהפעמים הקודמות בדיוק רכנה על גב כף יד של איזו אומללה, אחות אחרת היתה שניה לפני סיום אז היה לי ברור שאני אליה.

אממה? ברגע שההיא סיימה הצעירה והלא מוצלחת ביקשה מהשניה שתבוא לסייע כי לא נעים לה שוב לדקור את האומללה לבלתי הואיל (בשלב הזה שמתי לב שגב כף ידה השניה כבר חבוש), אז השניה הלכה לסייע לאומללה ואני כביכול הייתי אמורה להיות עם הצעירה והלא מוצלחת, אז כשזו סיימה להתעסק בניירת וכאלה אמרתי לה שאני אחכה בסבלנות לאחות השניה, כי אני בעייתית והיא לא הצליחה איתי בעבר, אמרתי "בכל מקום אני צריכה למצוא את האחות האחת שכן מצליחה לי ולדבוק בה" (רק קצת פחות ברהיטות, בכ"ז, לפני שבע וחצי בבוקר, אחרי שעבדתי עד קרוב לאחת בלילה וקמתי בשש כי לפני הנסיעה לבית החולים הייתי צריכה להכניס סחורה לחנות).

היא לא נעלבה, או לפחות לא נראתה נעלבת.

השניה אומנם קצת חיטטה בפנים אבל העיקר שהצליחה בנסיון ראשון.

בא"ס היה עלוב שוב, שום תגובה, הטכנאית אמרה שככה זה פוליציסטיות ושבסוף תהיה אחלה תגובה, אבל בעבר הגבתי מהר יותר לכמות פיורגון קטנה יותר :-(

אחרי הא"ס נכנסתי למחלקה לקבל אישור לחניה וגם טפסים נוספים לבדיקות דם (נתנו לי 4 מראש, היו אופטימיים) ודיברתי שוב עם האחות הנחמדה מיום שני שבאופן משעשע קוראים לה שני, ניסיתי לשאול אותה אם התגובה העלובה קשורה לגלולות וכאלה אבל כל הזמן היו מטופלות אחרות מסביבנו (חיכיתי שכולן תסיימנה ואז התחלתי אבל תוך כדי הגיעו עוד), מה שהבנתי זה שהחוסר תגובה לא אמור להיות קשור לגלולות אבל זה לא מצב נדיר אז אין מה לדאוג.

זה לא אומר שאני לא אדאג, אבל לפחות אשתדל שלא לדאוג.

כך או אחרת בצהריים היא התקשרה לתת לי הוראות, עוד לפני השעה שאומרים להתקשר בה, ואמרה שמעלים את המינון בשני קליקים (כל קליק הוא משהו כמו שמונה יחידות ושליש, כלומר כל שלושה קליקים יש סימון של עוד 25) עד ל83, ושאחזור ביום ראשון לביקורת, ההורמון נמוך עדיין - 124 אאל"ט, והרירית 4, גם התנצלתי בשיחה הזו על השיחה ביום שני שדי חיפפתי אותה כי עמדו לי לקוחות על הראש והיא אמרה שממש אין על מה להתנצל...

אני תוהה אם עליית המינון נובעת מהשאלה שלי בבוקר (אם כן אז אני מתחרטת עליה) או מהעבודה שהזרקתי 8 ימים ללא תגובה נראית לעין.

עליתי לרופאת המשפחה עם הרגל, זו דלקת קלה (לא הבנתי אם בגיד או בוריד או במה וגם לא כזה משנה לי) בגלל שאני בסבב מעדיפים לא לתת תרופות אז רק אקמול כשכואב, להרים למעלה בבית ולשים את התחבושת שהאחות נתנה בימים שאני הרבה על הרגליים (ולא בכל יום) ולחכות שיעבור.

אני תוהה אם האנטיביוטיקה שאני לוקחת אחרי השאיבה היא שתחסל את הנגע הזה סופית, הלוואי...

אני עייפה, מותשת ממש, הבית נראה ממש כמו חורבה (ואני לא מהפולניות שכוס אחת נשארת בסלון ומבחינתן הבית ממש מוזנח, אצלי כל הכוסות בסלון), מכיוון שכואב לי לעמוד זמן ממושך על הרגל אז אני לא עושה כלום בבית, מספיק אני עומדת הרבה בעבודה, אבל גם לבעל אין ממש זמן, במזל לשבת צריך להכין רק לזניה, עוגה וצ'ולנט כי לארוחה אחת אנחנו מוזמנים (יומולדת שנתיים לאחיינית, ותודה לאל שקניתי ספר מתנה מראש... יש לנו שלושה אחיינים שנולדו בהפרש של חודשיים אחד מהשניה ומהשלישית אז כשאני קונה לראשון מתנה ליומולדת אני כבר קונה פחות או יותר את אותו הדבר גם לשתיים הבאות וזהו) אבל אי אפשר להמשיך לחיות בכזה בלגן וכבר אין מה ללבוש, אנחנו לא מוצאים זמן אפילו בשביל למיין ולשלוח את כל מה שלא עדין למכבסה... מצב גרוע! אולי מחר כשהבעל לא עובד משהו יזוז (איזו אשליה, הוא הרי יקום ב11 במקרה הטוב ולא יעשה כלום לפני שאני חוזרת מהעבודה באחת כי הוא עוד לא מאופס, ובוקר, והוא אכל).

קשה לי עם כל העבודות שיש לי במקביל, קשה לי כשאני מרגישה שבעבודה העיקרית שלי מפילים עליי דברים סתם כי זה שעובד לצידי הוא ראש נצנץ והבוסית קשוחה פחד, קשה לי ללכת לישון בחצות ++ בגלל עבודה ולקום בשש בגלל עבודה אחרת.

וגם לא ברור אם אחרי השאיבה אשאר בעבודה העיקרית, חלק נכבד מהתפקיד שלי הוא פשוט לסחוב ארגזים, להכניס סחורה וכדומה ואחרי השאיבה אני לא מתכוונת לעשות את זה, ויש סיכוי שזה אומר לאבד את העבודה.

(לכל יודעות החוק - אני מודעת לו אבל זה לא רלוונטי למצבי)

אני באמת צריכה למצוא רגע שקט וליידע את הבוסית שאני לא מתכוונת לעבוד ככה פיזית אחרי השאיבה, היא בטח תשתולל ותתחרפן אבל עדיף לי שהיא תדע את זה מראש ולא תצעק עליי בנושא רגע אחרי השאיבה כשאני חלשה עוד יותר פיזית ונפשית.

היא לא תבין, אני בטוחה, למרות שכשסיפרתי לה מזמן שאני בטיפולים היא ישר אמרה שאני לא אוכל להמשיך לעבוד שם במצב שכזה, אבל עכשיו כשאני בת'כלס בסבב אני מגלה שיש לה חוסר ידע מוחלט, למשל היום היא הודיעה לי שאם יגידו לי לחזור לביקורת ביום שני - שאשנה את זה כי לה כבר יש תור ביום שני בבוקר (אמרתי לה שאין דבר כזה להודיע להם, מתי שאומרים - באים, זה לא ניתן למשחק, אבל היא לא ממש הבינה, קיבלה בהכנעה, אבל לא הבינה), וזו רק דוגמא אחת (ואפילו לא ההכי מוצלחת).

היא מישהי שכל מה שיש לה בחיים היומיומיים זה העבודה, הבעל שלה כבר סנילי והיא לא רוצה להיות איתו בבית הרבה, הילדים והנכדים לא גרים קרוב והיא פשוט משקיעה את כל כולה בעבודה ולא מבינה שלא כל מי שעובד תחתיה גם חושב שהעבודה הזו היא כל חייו.

אין לי כח לקטלג פוסטים, גם את האחרון לא קטלגתי, אולי אני אעשה זאת בדיעבד.

זהו, בלבלתי לכם בראש מספיק, זמן לנוח לפני עבודת הלילה.