בליל מחשבות ממוחי הקודח

פחד:

אני מפחדת כמעט עד מוות מהרגע בו ivf יהיה הפתרון הכי הגיוני.

אני חושבת שיש רגעים שבהם יותר משאני רוצה להצליח כי אני רוצה ילד, אני רוצה להצליח כדי לא להגיע לivf.

מבוכה:

פספסתי שלושה שבועות רצוף את הלימודים ביום ראשון.

השבוע כשהופעתי מישהי שלומדת איתי שאלה מה קרה ואיך אני אסתדר עם המרצה, הסברתי לה שיש לי אישורים רפואיים, והיא התחילה לשאול אם הכל בסדר, אמרתי שכן, הכל יהיה טוב, עוד שאלה ועוד שאלה ופתאום היה ברור לי שהיא משוכנעת שיש לי סרטן.

כי הרי, אם לא אומרים, וזה רפואי, אז זה סרטן.

ולא הגבתי כי לא ידעתי מה לומר... ועכשיו יהיה לי עוד יותר לא נעים בשבוע הבא.

עומס:

מבחן מחר, ושתי עבודות לעוד שבועיים, והרבה חומר לצלם כי הטיפולים גרמו לי לפספס המון שיעורים, ועבודה שלושה ימים בשבוע וגם בית ולנסות איכשהו למצוא זמן לזוגיות.

והעיקר שאני אמורה להיות רגועה רגועה בימים האלה...

חשש:

סימני קדם-מחזור הופיעו לפני כמה שעות. מחר בדיקת הדם אבל הלב כבר התחיל להתאבל על התשובה השלילית שהשכל אומר שהיא איננה ודאית.

קנאה:

כמה זוגות מאושרים והריוניים אפשר לראות לפני שיוצאים מדעתך?

אנושיות:

לא מסוגלת לשמוח על הקשיים שלי, לא מסוגלת לומר שמתוך כך אלמד להעריך כשהכל יסתדר או את מעט הדברים התקינים, לא מסוגלת להתאזר בסבלנות אינסופית כשאין לי ביטחון מוחלט ששכרה יהיה בצידה, לא מסוגלת לשמור על דיאטה ולהקפיד על נחמדות לאחרים כשהכל בפנים מתפורר ושומדבר לא מחזיק לי את החיוך מלבד החובה.

האם באמת הוגן ממני להלקות את עצמי על היותי אנושית?

בנזוג:

הוא לא אומר, אבל באף סבב קודם הוא לא דיבר כל כך הרבה על הרצון שלו לילד.

הפעם הוא הולך להתמוטט אפילו יותר ממני.

אבל הוא, מסכן שכמותו, לא יידע איך להוציא את זה, איך לבקש יד וחיבוק, איך להתאבל ולהתנחם.

פסיכולוגית:

כבר יותר מחודש עבר מאז הייתי אצלה, לא באשמתי.

מחר יש לי טיפול, הייתי רוצה שעתיים, אבל אי אפשר.

יש לי כל כך הרבה על מה לדבר שברור לי שאתבלבל ואשכח לפחות חצי.

הכי מתסכל:

שאין שומדבר שאני יכולה באמת לעשות כדי שהתוצאה של מחר תהיה חיובית.

ברגע שהיתה הזרעה וניסינו טבעי אי אפשר לעשות כלום מלבד לשבת בחוסר אונים ולקוות שיתרחש לו נס.

יש לכם מושג איך זה מרגיש שכל הגוף כולו בוגד בך??? שאתה לא מסוגל לשלוט על שומדבר בחייך?

בשורות, בשורות (אבל לא שלי)

לי יש עוד שבוע ויומיים לחכות.

ומסתבר שהרופא שלי יהיה בחופש (הוא לא טרח לספר לי... הוא באמת היה נראה טרוד לגמרי בכל הפעמים האחרונות שהייתי אצלו, גם הבעל אמר ככה ביום ההזרעה) אז אני אעשה את הבדיקות פה ואדע רק יום שלם או אפילו יום וחצי אח"כ את התוצאה .

בכל אופן, גיסתי הצעירה הודיעה שהיא בהריון, זה ההריון השני שלה מאז שאני מנסה  אני שמחה בשבילה אבל מאוד עצובה בשבילי ובעיקר אני ממש ממש ממש מקווה שהפעם זו הפעם כי אני ממש אשמח אם לילד שלי יהיה בן/ת דוד בגילו/ה.

טוב, לפחות הפעם זה לא כל שלושת הגיסות הנשואות בהריון באותו זמן, כמו שקרה לפני כשנתיים.

(גם כן נחמה).

אני לא מרגישה כ"כ טוב בימים האחרונים, כל פעם זה משהו אחר - כאבה לי היד, אח"כ מתתי מעייפות, אח"כ שלשלתי.

לא יודעת מה כל זה והאם יש קשר בין האחד לשני לשלישי ובין כל אלו להזרעה.

מה שכן, אני יודעת שמספר הכדוריות הלבנות שלי תמיד עולה בזמן ההזרקות אז אולי הגוף כ"כ עסוק בלהילחם לחינם שהוא שוכח להילחם בדברים החיצוניים וככה אני תופסת כל דבר שעובר בסביבה.

אין פואנטה לפוסט הזה.

פרוייקט

ג'וליאנה העבירה

מקווה שהבנתי את הרעיון - אני אמורה לכתוב דברים שגורמים לי אושר, או משהו שכזה.

אז ראשית ובראשונה הבעל שלי, הנפלא והתומך.

אני לא אכחיש שיש רגעים שאני מתה לחנוק אותו, אבל בעת צרה הוא תמיד שם לצידי, עושה כל מה שרק אבקש.

ובסבבים הוא מזריק לי את הזריקות למרות שלא קל לו לעשות דבר שלא נעים לי.

הסיבה היחידה שאני רוצה ילד כל כך היא כי אני רוצה ילד ממנו!

בנוסף אליו - הבית שלנו, שאני עוד לא ממש מרגישה שהוא שלנו-שלנו, כי יש לי כל כך הרבה תוכניות שעוד לא מומשו, אבל עדיין.

ויחד עם זה מגיע היישוב בו אנו גרים, זה המקום הראשון עלי אדמות שכשאני חוזרת אליו אני מרגישה שבאתי הביתה, כבר מכביש הכניסה.

והגינה שאנחנו מטפחים - גם היא מסבה לי אושר שלא הייתי יכולה לנחש שהוא בכלל אפשרי.

מה עוד? החתולים שלי, כשהם לא לשים אותי באכזריות או רבים האחד עם השני.

הספרים שממלאים כל פיסה פנויה בבית ובנפשי ועוזרים לי לברוח מקשיי למקומות רחוקים-רחוקים, והלימודים כשהם סדורים ומרתקים.

הטבע שמסביב, הפרפרים, העצים, הציפורים, תמיד הייתי עירונית בנשמה ועדיין סיבוב בקניון וקניות נחמדים לי, אבל הטבע זרם לי לדם ואותו אני צורכת יומיומית, את הקניון אני מעדיפה להשאיר לפעם בשבועיים-שלושה.

מוזיקה גם אהובה עליי ומרוממת לא פעם את רוחי, וגם היכולת להישאב לסרט קולנוע או סדרת טלוויזיה.

הבלוג הזה, והבלוג השני שלי, ופורום פוריות בנענע ובעיקר הנשים הנפלאות שגולשות בו.

נראה לי שזהו.

אני שמה לב שלא הזכרתי חברים, יש איזו בדידות בתהליך שאני עוברת שגורם לי להישען יותר פנימה ופחות החוצה, ובכלל מאז שהתחתנתי קצת התנתקו לי הקשרים, בעיקר באשמתי אבל לא רק.

לא מעבירה, לא יודעת למה אבל לא מתאים לי להעביר.

הערב יהיה קשה

אני אמורה להזריק לעצמי כי הבעל לא יהיה

בסבב הנוכחי, בימים שהוא פה (שזה רוב הימים) הוא עושה הכל - מנקה את השולחן, מכין את החומרים, מחבר את כל הדרוש חיבור, מחטא את כל הדרוש חיטוי, מזריק.

אני רק אומרת לו איפה להזריק וצובטת את הבטן ובסוף מחזיקה את הסופגית אלכוהול.

אז היום אני אצטרך לעשות הכל הכל הכל לבד, הרוב לא ממש מטריד אותי, רק הזריקה כן - זה הרבה יותר כואב לעשות לעצמי, לא יודעת למה, אולי בעיקר כי אני יותר הססנית ואיטית בהחדרה, קשה לי להכאיב.

עד כה הזרקנו כבר פעמיים, 50 בכל פעם, וביום ראשון תהיה הביקורת.

כלומר 5 זריקות של 50, שזה 250 סה"כ, ואז ביקורת ונקווה לטוב.

תקין

צילום הרחם תקין

נמשיך טיפול אחרי החגים

אני מרגישה על סף התפוררות נפשית

ובעלי אדיוט.

אה, ותהייה לקוראת הכבשה - מה קורה? איך הולכות הזריקות?

תמו שידורינו להערב