החודש האחרון

ב6/10, השבת שמייד אחרי החגים, הגיע המחזור, היינו די בעננים, חשבנו שהשנה החדשה תתחיל כל כך שונה מהקודמת ושסוף סוף התפילות שלנו נענות.

סימנים לכך שהמחזור מגיע התחילו כרגיל יומיים לפני, היינו די בהלם כי הוא הגיע טבעי לגמרי.

היה אמור להיות לי תור לרופא הנשים שלי באותו שבוע, כי חשבנו לחזור לטיפול אחרי החגים, אז כבר ביום שישי, בין החג לשבת, התקשרתי והקדמתי את התור ליום ראשון, כי כשמגיע המחזור - צריך פשוט להתחיל.

אז ישבתי ב7/10 אצל הרופא והודעתי לו שהמחזור הגיע מעצמו ואנחנו נותנים צ'אנס אחרון להזרעה.

הוא מייד רשם לי את כל מה שצריך ואמר להתחיל להזריק ביום שלישי.

9/10, זריקה ראשון של פיורגון לסבב זה, 50 יחידות.

10/10, זריקה שניה, 50 יחידות, 100 סה"כ.

11/10 זריקה שלישית, 50 יחידות, 150 סה"כ.

12/10, יום שישי ואנחנו בשבת משפחתית באיזשהו חור, נאלצת לעזוב באמצע שיחה בשביל הזריקה, אבל עושים מה שצריך לעשות, היה לי גם ריב עצום עם אבא שלי באותו היום והתחושה היתה שלמרות ההתחלה המאוד אופטימית הנסיבות פשוט שמות לי רגליים - כי הרי שלווה ורוגע מאוד חיוניים לתהליך וקשה להיות שלווים ורגועים באמצע ריב מטופש, בכל אופן הזרקנו את הזריקה הרביעית, 50 יחידות, 200 סה"כ.

13/10, חוזרים מהצפון עם כל הפקקים, לקחנו את אחי הצעיר לבית הוריי ועשינו שם הפסקת הזרקה, והמשכנו הביתה, זריקה חמישית, 50 יחידות, הגענו כבר ל250.

14/10, יום ראשון, על הבוקר בדיקת דם, ברבע לאחת תור לרופא, שני זקיקים נצפים בגדלים 11 ו12, שניהם באותו צד, ההורמון שמעיד על התפתחות התהליך במקום יפה - 440 יחידות, התחושה היתה של התחלה מאוד מעודדת ומאוד יפה (יחסית לתגובות של הגוף שלי, יש בנות שבחמש ימי הזרקה גומרות את כל הסיפור), בערב הזריקה השישית, 50 יחידות, 300 סה"כ.

15/10, מהיום מוסיפים את זריקת הצטרוטייד, מטרתה לדכא את הורמון הLH שלא ישתחרר ויגרום לביוץ לפני הזמן הנכון, אז זריקה שביעית, 50 יחידות, 350 סה"כ, ובנוסף זריקה ראשונה של צטרוטייד (במקרה של הצטרו' זה אותו מינון אז אני לא מפרטת).

16/10, זריקה שמינית של פיורגון, 50 יחידות, 400 סה"כ, זריקה שניה של צטרוטייד. אני לא יודעת למה אבל בסבב הזה כל זריקות הצטרוטייד היו יותר כואבות מהזריקות הללו בעבר.

17/10, בדיקת דם בבוקר, תור לרופא בשלוש, הפעם הזקיקים בקושי גדלו - אחד 12 ואחד 13, גם ההורמון נתקע - 430 יחידות, מאכזב למדי ומחליטים על הגדלת מינון. זריקה תשיעית של פיורגון, 75 יחידות, 475 סה"כ, זריקה שלישית של צטרוטייד.

18/10, זריקה תשיעית של פיורגון 75 יחידות, 550 סה"כ, זריקה רביעית של צטרוטייד.

19/10, שוב יום שישי, זריקה עשירית פיורגון, 75 יחידות, 625 סה"כ, זריקה חמישית צטרוטייד.

20/10, פיורגון * 11, 75 יחידות, 700 סה"כ, צטרוטייד * 6.

21/10, בדיקת דם על הבוקר ותור ברבע לשלוש (למי שלא הבין בכל תור יש אולטראסאונד וגינלי לבדיקת הזקיקים ורירית הרחם), ההורמון צנח ל330, בצד אחד יש זקיק 11 וזקיק 12, בשני זקיק 11, כלומר הכל נסוג לאחור, הדכאון מתחיל לפשוט עלינו, והתותחים הגדולים מוצעים - הפעם המינון מוכפל. פיורגון * 12, 150 יחידות, 850 סה"כ, פעם ראשונה שאני מזריקה יותר מ75 יחידות וזה קצת מלחיץ וגם יותר כואב (בגלל שמדובר בעט שדורכים בו את המינון ככל שהמינון יותר גבוה כך משך הזמן שהמחט בתוך הגוף עולה), צטרוטייד * 7.

22/10, פיורגון * 13, 150 יחידות, 1000 סה"כ, צטרוטייד * 8, כאן אולי המקום לספר שמקסימום צטרו' שיצא לי להזריק בסבב עד לסבב הזה היה 3 פעמים, ושאני לא חושבת שאי פעם הגעתי ל1000 יחידות של פיורגון (למעשה אני יודעת שבפיורגון לא אבל כשהזרקתי גונאל אף יש מצב שכן וזה בסופו של יום אותו החומר).

23/10, בדיקת דם נוספת ותור לרופא, ההורמון מתחיל לעלות מעט - 396, מי שעוד זוכר משהו שם לב שהוא עדיין לא הגיע לרמה של הבדיקה הראשונה בסבב הזה, הזקיקים עלו ל13, 13, ו12, בקיצור שוב לא משהו, אז ממשיכים להגדיל מינון. פיורגון * 14, 175 יחידות, סה"כ 1175. צטרוטייד * 9.

24/10, פיורגון * 15, 175 יחידות, סה"כ 1350, צטרוטייד * 10. אני מתחילה להרגיש רע, ישנה שעות אחה"צ ומתקשרת לבוסית לומר שאני חולה מכדי לבוא לעבוד למחרת, למעשה זה היה היום האחרון שעבדתי בו בנתיים, לא כולל את העבודה שאני עושה מהבית (למי שמתקשה לעבוד יש לי שתי עבודות חלקיות, אחת מהבית והשניה במעונות ילדים שחלקה במשרד וחלקה עם הילדים, את העבודה במעונות לא עשיתי מאז ה24/10 בגלל מצבי הגופני המדורדר).

25/10, פיורגון * 16, 175 יחידות, סה"כ 1525, צטרוטייד * 11.

26/10, יום שישי שוב, פיורגון * 17, 175 יחידות, 1700 סה"כ, צטרוטייד * 12.

27/10, פיורגון * 18, 175 יחידות, 1875 סה"כ, צטרוטייד * 13.

28/10, בדיקת דם בבוקר ותור לרופא ברבע לשלוש, באולטראסאונד אנחנו רואים 5 זקיקים בשחלה אחת, גודלם בין 13 ל15, ועוד כמה בשחלה השניה, הרופא אומר שזה יותר מידי, אף אחד מהזקיקים לא מספיק גדול כדי להאמין שהוא ימשיך והשאר יקטנו, הפערים ביניהם זערוריים מידי, אבל תוצאות בדיקות הדם לא הגיעו, אני צריכה להתקשר בארבע ולשמוע אם הסבב אבד או לא, למקרה שלא - הוא נותן לי מרשם לתרופות חדשות (לאורך כל הסבב הזה קניתי עוד ועוד תרופות כי בעט פיורגון יש 600 יחידות ואת הצטרוטייד קונים בבודדים, לי יצא לקנות מקסימום חמישה ביחד), מה שמחייב אותי להישאר בעיר למקרה שאצטרך להגיע לבית המרקחת. בארבע אני מתקשרת אבל עוד אין תוצאות וצריך לחכות עוד חצי שעה, בארבע וחצי מסתבר שההורמון קפץ ל8600, הרופא אומר לא להזריק שומדבר ולחזור עוד יומיים לבדוק אם עוד יש אפשרות להציל את הסבב, הוא גורם לזה להישמע כמו סיכוי ממש ממש קלוש, ואוסר עלינו לעשות סקס - יש חשש כבד שתהיה לנו בסוף שמיניה או משהו כזה.

29/10, נחה בעיקר, מותשת פיזית ונפשית.

30/10, בדיקת דם על הבוקר, תור לרופא בארבע, ההורמונים כמעט ולא ירדו (7900), הסבב אבוד, אסור לעשות סקס, צריך פשוט לחכות בסבלנות למחזור, ולהגיע אליו בעוד שבועיים להחליט מה עושים הלאה.

אני עדיין לא לגמרי מעכלת ששוב לא הצלחתי להגיע לקו הסיום הרצוי לסבב, אני יודעת שבפעמים הקודמות גם לא בכיתי ולא השתוללתי ורק חודשים אחרי הבנתי עד כמה קשה לקחתי את הסבבים שלא נגמרו בביוץ מתוזמן, אז אני קצת חוששת מהתמוטטות טוטאלית שתפקוד אותי בעוד כמה שבועות.

אני אפילו לא יודעת איך לסיים את הפוסט הזה, אני עדיין בבית, מרגישה היום יותר טוב ממה שהרגשתי מאז אותו יום רביעי, אני מקווה שזה אומר שההורמונים התחילו לרדת, אבל אני עדיין חלשה ודואבת.

מתחמקת מכל הסביבה, היחידה שיודעת מה עברתי (וגם זה באופן חלקי) היא הבוסית שלי, מלבד הצוות הרפואי והפסיכולגית שלי לא סיפרתי לאף אחד אחר שהסבב נכשל.

אני צריכה כאמור להקפיד על המון שתיה כי סכנת ההתייבשות היא כרגע משהו מאוד מוחשי, ואיכשהו להתאושש ולהמשיך הלאה.

אם הייתי יותר צעירה אני חושבת שהייתי לוקחת עכשיו כמה חודשי התאוששות והחלמה, אבל אני לא בטוחה שאני יכולה להרשות אותם לעצמי עכשיו.

אם היה לי יותר כסף הייתי בורחת לחו"ל לכמה ימים, בנתיים אני בורחת לטלויזיה ולספרים והפסיכולוגית שלי אומרת שזה טוב מאוד.

אני רוצה לבכות, אבל הדמעות לא יוצאות, אני רוצה לצרוח אבל אין לי אנרגיה, אני רוצה לצאת מהבית ולהנות קצת אחרי כל הטירוף הזה אבל הבעל בעבודה עד אמצע הלילה וגם ככה כוחותיי בטח ייגמרו הרבה לפני כל בילוי שהוא.

בשישי בעלי בן 35, במוצ"ש אנחנו חוגגים עם ההורים שלו ואולי גם שלי.

אני כ"כ כ"כ לא מרגישה חגיגית.

פוסט מוסתר שני

אז היום היתה ההזרעה.

כמיטב המסורת של הסבב המבולגן הזה גם שכחנו הפניה וטופס 17.

זה הגיע לידי דמעות, כי צריך תוך שעה להביא את הזרע למעבדה אבל אנחנו היינו כבר 45 דקות אחרי ולא היה ברור מתי זה יסתדר.

בסוף הסתבר ששעה אומרים לאנשים אבל בת'כלס שעה וחצי זה גם טוב.

הזרע כרגיל היה מושי מושלם.

ההזרעה הלכה די טוב, לא כואבת ונוראית כמו פעם שעברה אבל גם לא שניה וחצי לא מורגשות כמו בפעם הראשונה.

הרופא הכפרה אמר שאולי יהיו קצת דימומים כי הצוואר רחם (כאן הוא אמר פועל שלא הבנתי, נתפס? נשרט? משהו אחר? מי יודע)

למה כפרה? כי אני רואה בפורום לא פעם שאלות "עשו לי היום הזרעה ואני מדממת, זה בסדר?" והוא פשוט חסך לי קושיות בזה שהוא הזהיר מראש.

אז עכשיו המשימה היא סקס והרבה

לשתות טונה מים

לקחת חומצה פולית

לחזור עוד שבועיים לקבל הפניה לבדיקת דם לגילוי הריון

ולנסות להיות רגועה.

יהיה טוב, אני מקווה

פוסט מוסתר ראשון

אני מרגישה מוזר

אני באמת לא יודעת למה

אבל לא בא לי לספר לכל העולם שזהו

הסבב נגמר

עושים הזרעה.

אז פה, בנתיים בטיוטה, אחרי שתהיה התוצאה של עוד כשבועיים אני אפרסם את הטיוטה, מניחה שיהיו פה לא מעט פוסטים בטיוטה.

גם בפורום אני רק מגיבה לאחרות והפסקתי לספר על עצמי.

באתי לרופא אתמול ומסתבר שהחששות היו לשווא, יש לי זקיק ענק, 21 גודלו, תוצאות הבדיקות טובות והרירית נאה (ומשולשת! ראיתי!) ולכן נשלחתי להזריק אוביטרל עוד באותו היום ולחזור ביום שלישי להזרעה.

כלומר בכלל לא לקחתי צטרוטייד בסבב הזה, מוזר...

ביום ראשון עשינו סקס, וביום שני (כלומר היום) התנזרנו כי אלה ההוראות הרגילות.

היום אני מתפתלת מתחושת עודפי נוזלים אבל גם זה תופעה ידועה, מוכרת ולגיטימית, גם אם מעיקה.

מחר ב10:30 צריך להתייצב במעבדה ועד 13:00 נהיה אחרי הכל, כפי הנראה.

מקווה שזה יילך בקלות וללא כאב כמו בהזרעה הראשונה ובניגוד לשניה.

אח"כ בטח הרופא ישלח אותנו לעשות הרבה סקס אז שנינו לקחנו את היום החופשי למחר (כלומר שנינו עובדים שישי השבוע, לא נורא).

קניתי גם חומצה פולית ואני מתחילה הערב לקחת, עד שתהיה תוצאה או עד בכלל.

זהו

הסבב היה כ"כ עקום שאני בספק אם זה יילך

אבל מותר לקוות, נכון?

מחר יש לי גם סוףסוף פגישה עם הפסיכולוגית.

לחוצה כהרגלי

בסבבים הקודמים (בדקתי עכשיו) הוספנו צטרוטייד (חומר המונע ביוץ) כבר ביום התשיעי-עשירי.

הפעם הביקורת הבאה היא אחרי הזריקה ה11.

כרגיל אני חוששת מביוץ מוקדם, הפעמיים בהם עברתי את זה עשו לי טראומה רצינית.

אני יודעת שאין שום דרך להרגיע אותי (מלבד לעשות סקס כל יום ואז אם היה ביוץ לקוות שאולי בכ"ז לא זרקנו סבב לפח) אז אני לא מצפה שתנסו.

(מה שכן, אם מישהי לא מבינה מושג - תשאלו חופשי!)

במסגרת הפינוק, שוב גננות, אני ממש נהנית להנדס את הגינה ולשתול, מי היה מאמין...

אתמול והיום קיבלנו "שיעורי בית"

(כמו שמישהי שאני מכירה מגדירה את הוראת הרופא לעשות, וכמה שיותר), אני מקווה שהיום יהיה מוצלח כי אתמול זה היה כמי שכפאו השד.

לא שלא היה רצון (גם מעבר לרצון להרות) אלא שהכאבים מההזרעה המשיכו עד שנשברתי ב11:30 ולקחתי שני אדוויל.

מתישהו אח"כ הוא העיר אותי ועשינו את מה שצריך, כדי לעשות ולא לפספס.

אם זה היה עניין של רצון בלבד בטוח היינו מחכים למחר.

טוב, למחרת (כלומר הבוקר) קמתי כאילו כלום, רק קצת רגישות באזור שכבר עברה מעצמה.

אני מלעיטה את עצמי במים (בעיקר) ומשתדלת לא לעבוד קשה (כלומר בבית, בעבודה הכל כרגיל ואף אחת לא יודעת).

היו לי תוכניות להתקדם עם דברים לימודיים אבל די התמוטטתי פה אחרי יום העבודה, עוד מעט הוא יגיע עם ארוחת ערב חמה (לא אכלתי כמעט כלום בצהריים) ויהיה יותר טוב.

מחכה לנו גם הסרט שהשאלנו אתמול.

מקווה מאוד שהפעם זו הפעם

איכשהו אני מרגישה שהייתי צריכה ללמוד סבלנות מכל הסיפור (כמו שאור הנר ואחרים יודעים להפיק תובנות מבעיותיהם)

אך במקום זה אני רק מאבדת את מעט הסבלנות שהיתה לי אי פעם.

עוד 14 יום לבדיקת הדם.