לחוצה

אני אפילו לא יודעת למה, אני פשוט לא מצליחה להירגע, כל פעם שאני מבחינה בכך אני מרגישה שמשהו בי קפוץ, זה יכול להיות אגרופים בידיים, או חלק מהרגל, או הבטן, או כל דבר אחר, כך או אחרת משהו פיזי בי כל הזמן מתוח ולחוץ ואני מבינה, בדיוק כמו שאתם בטח מבינים, שזה נובע ממשהו בפנים.

מצד שני, אין גם מה שירגיע אותי, אני לוקחת כדורים צמחיים כאלה שהרופאה נתנה לי, אבל אם הם עוזרים זה לא ניכר (ייתכן כמובן שבלעדיהם מצבי היה מחמיר...), הלימודים רק תובעניים יותר ויותר, העבודה נשארת בעינה, הבית המוזנח צועק הצילו והבעל שלי לא ממהר להציל לא אותו וגם לא אותי.

מצד שלישי, אי אפשר באמת להאשים את הבעל, כל סבב דורש ממנו המון וכל הכוחות שלו מוטלים למערכה לשמירת שפיותי ולתפעולי, לא פלא שרגע אחרי לא נותר בו מאום.

ומצד רביעי, כמו שכולנו יודעים, לחץ לא ממש יועיל למצבי, אני צריכה רוגע ושלווה ותקווה שהפעם היא הפעם.

אין לי כסף לקנות דברים, מה שאולי היה מועיל, אני חוששת לעלות על אופני הכושר להוציא מרץ (זה לא שאני עושה יומיום אופניים, יותר כמו פעם בשבוע-שבועיים), עבודת ידיים (סריגה) לא ממש עזרה וגם שקיעה בספרים לא לגמרי, כי רוב הספרים שאני יכולה להרשות לעצמי לשקוע בהם קשורים ישירות ללימודים, ואין לי ממש ברירה - יותר מידי עבודות ומבחנים שהונחתו פתאום והוקדמו בגלל השביתה.

אני מקווה שהיללנות הזו פה תעזור לפרוק חלק מהמתח כי אני כבר די אובדת עיצות.

בשורות, בשורות (אבל לא שלי)

לי יש עוד שבוע ויומיים לחכות.

ומסתבר שהרופא שלי יהיה בחופש (הוא לא טרח לספר לי... הוא באמת היה נראה טרוד לגמרי בכל הפעמים האחרונות שהייתי אצלו, גם הבעל אמר ככה ביום ההזרעה) אז אני אעשה את הבדיקות פה ואדע רק יום שלם או אפילו יום וחצי אח"כ את התוצאה .

בכל אופן, גיסתי הצעירה הודיעה שהיא בהריון, זה ההריון השני שלה מאז שאני מנסה  אני שמחה בשבילה אבל מאוד עצובה בשבילי ובעיקר אני ממש ממש ממש מקווה שהפעם זו הפעם כי אני ממש אשמח אם לילד שלי יהיה בן/ת דוד בגילו/ה.

טוב, לפחות הפעם זה לא כל שלושת הגיסות הנשואות בהריון באותו זמן, כמו שקרה לפני כשנתיים.

(גם כן נחמה).

אני לא מרגישה כ"כ טוב בימים האחרונים, כל פעם זה משהו אחר - כאבה לי היד, אח"כ מתתי מעייפות, אח"כ שלשלתי.

לא יודעת מה כל זה והאם יש קשר בין האחד לשני לשלישי ובין כל אלו להזרעה.

מה שכן, אני יודעת שמספר הכדוריות הלבנות שלי תמיד עולה בזמן ההזרקות אז אולי הגוף כ"כ עסוק בלהילחם לחינם שהוא שוכח להילחם בדברים החיצוניים וככה אני תופסת כל דבר שעובר בסביבה.

אין פואנטה לפוסט הזה.

אתמול והיום קיבלנו "שיעורי בית"

(כמו שמישהי שאני מכירה מגדירה את הוראת הרופא לעשות, וכמה שיותר), אני מקווה שהיום יהיה מוצלח כי אתמול זה היה כמי שכפאו השד.

לא שלא היה רצון (גם מעבר לרצון להרות) אלא שהכאבים מההזרעה המשיכו עד שנשברתי ב11:30 ולקחתי שני אדוויל.

מתישהו אח"כ הוא העיר אותי ועשינו את מה שצריך, כדי לעשות ולא לפספס.

אם זה היה עניין של רצון בלבד בטוח היינו מחכים למחר.

טוב, למחרת (כלומר הבוקר) קמתי כאילו כלום, רק קצת רגישות באזור שכבר עברה מעצמה.

אני מלעיטה את עצמי במים (בעיקר) ומשתדלת לא לעבוד קשה (כלומר בבית, בעבודה הכל כרגיל ואף אחת לא יודעת).

היו לי תוכניות להתקדם עם דברים לימודיים אבל די התמוטטתי פה אחרי יום העבודה, עוד מעט הוא יגיע עם ארוחת ערב חמה (לא אכלתי כמעט כלום בצהריים) ויהיה יותר טוב.

מחכה לנו גם הסרט שהשאלנו אתמול.

מקווה מאוד שהפעם זו הפעם

איכשהו אני מרגישה שהייתי צריכה ללמוד סבלנות מכל הסיפור (כמו שאור הנר ואחרים יודעים להפיק תובנות מבעיותיהם)

אך במקום זה אני רק מאבדת את מעט הסבלנות שהיתה לי אי פעם.

עוד 14 יום לבדיקת הדם.

נפטרנו מהמחטים!!!

עד לעוד קצת יותר משבועיים.

זהו, הזריקה האחרונה, אוביטרול, היתה כבר על הבוקר.

בסוף הלכתי לאחות במרפאה הרגילה שלי והיא הזריקה לי, היא כזו חמודה וזה היה הפתרון הכי מוצלח.

זה עדיין כאב כי זו הזריקה הכי כואבת אבל העיקר שסיימנו!!!

מחר בארבע ההזרעה ואז יש שבועיים ארוכים ארוכים לחכות לתוצאות ולקוות שהפעם הן יהיו חיוביות וגם חד משמעיות שלא כמו בפעם הקודמת שדי מתחה לי את כל העצבים.

מחר אני והבעל מתבטלים בבית לכבוד ההזרעה (כלומר שנינו לא נצליח להגיע, הוא לעבודה ואני ללימודים, ולחזור בשעה שנצטרך בכדי לעבור השבחה והזרעה עד ארבע, אז הוא שינה את הלו"ז לשבוע הזה ויעבוד ביום שישי ואני פשוט לא אופיע) ויהיה נחמד.

כמו שכתבתי בתגובות כנראה שאחרי ההזרעה נרד שלוש קומות ונראה את "אושן 13" בבית הקולנוע (כבר סיפרתי שמרפאת הנשים ממוקמת בקניון?).

ולעניין קצת שונה:

ראיתי שהרבה אנשים מגיעים אליי מגוגל ודומיו בחיפוש אחר מידע אז בשבועיים של הציפיה אני מתכוונת להעלות פה פוסטים קצת יותר עתירי מידע על הטיפולים השונים בתקווה שזה יסייע לנשים אחרות שנמצאות במצבי אבל במיקום שונה בדרך.

גגגררר

הטמבל הזה הולך להיות אבא ומה עם הבעל היקר שלי, שהוא איש טוב פי מליון יותר?

אני יודעת שהאחד לא בא על חשבון השני אבל זה די מתסכל!

בכל מקרה, אנחנו חצי שבוע לתוך תקופת ההמתנה, וכרגיל זו התקופה הכי מחרפנת, קשה עם התקוות ועם הייאוש שמתערבבים זה בזה.

הפסיכולוגית אומרת שאני צריכה יום ולילה לשנן לעצמי שכמעט תמיד זה נכשל בפעם הראשונה, היא אומרת שברגיל היא לא היתה נותנת למישהי לשנן משהו כזה אבל אני יותר מידי אופטימית והיא חוששת מנפילה מאוד מאוד רצינית ולכן זה מה שאני צריכה לשנן.

אני לא יודעת, כלומר אני משננת כמו שהיא אומרת אבל קשה לומר שזה באמת מפחית את התקווה.