מזרקת דם (יפי נפש, עדינים וכו' - אל תיכנסו)

שלשום התחלתי לדמם, כמו התחלת מחזור, בלי כאבים, יותר מהכתמות אבל לא דימום מסיבי. מה שכן - הוא היה טרי.

אז אתמול בבוקר התקשרתי למחלקה, כי דבר כזה עוד לא קרה לי, הם שאלו מתי אני באה למעקב ואמרתי שברביעי, אז האחות אמרה לי שאחרי בדיקת הדם והא"ס אכנס גם למחלקה ואחד הרופאים יעשה לי בדיקה וגינלית לראות מאיפה הדימום.

כשעה אחרי השיחה הדימום פסק ולא חזר יותר.

הבוקר באתי טיפה מאוחר, אבל הייתי מספר 3 בתור לא"ס, כך שלא הגיעו הרבה לפניי, נכנסתי לאחיות היו שם מירי (האחות הטובה שלי), הצעירה (לא קלטתי מה שמה) ואחת שלישית.

הצעירה בדיוק לקחה דם אז התיישבתי לי בחדווה ליד מירי שמצידה העבירה אותי לשלישית.

מייד התחלתי בחקירות "אבל מירי, אני בעייתית, רק את מצליחה לי, האחות הזו מומחית גם?" ומירי הבטיחה לי שהשלישית טובה יותר ממנה אפילו.

טוב, אז קודם כל השלישית לא חוסמת את היד עם כפפה אלא עם משהו ייעודי מבד, שזה כבר נחמד, ואח"כ היא אמרה שאכן לא רואים וכמעט לא מרגישים את הוריד אבל היא תסמוך עליי שיש אחד ותיכנס, ואיך שהיא נכנסה היא מצאה דם ואמרה שזה דווקא וריד טוב, רק לא ניכר מבחוץ.

אממה? היא כנראה פתחה פה, כי הוריד שמע את המחמאה ומייד הפסיק לתת דם, קצת חיטוט ועוד קצת דם וכו' עד ששליש מבחנה מולא, בקושי, והיא הוציאה את המחט.

מייד כשהמחט יצא הדם שלי התחיל להשפריץ לכל הכיוונים, על השולחן, על המדבקות, על טופס הבדיקות, על הג'ינס, על היד וכו', ממש מזרקת דם נהייתי!

אז עצרנו את הדם, והיא ניקתה אותי ואת המכנסיים ואת השולחן ומה לא.

(לא עצרתי בעצמי ואמרתי לה שמזל שלפני שמתחילים עושים בדיקת איידס אז היא לפחות לא צריכה לחשוש).

משם הלכתי לא"ס, ומסתבר שלא הגיעה הטכנאית, רק אחרי כעשרים דקות הגיעה הטכנאית (הכי מצחיק שבשמונה ועשרה באו להגיד לנו שבשמונה תגיע הטכנאית...), אני הייתי השניה בתור (כנראה שזו שלקחה את התור הראשון לא"ס תפסה עוד את הטכנאית הקודמת), הרירית שלי מהממת בגודלה ובצורתה, יש לי זקיק אחד של 14 שזה יפה אבל צריכים להיות הרבה זקיקים!!!, הטכנאית מדדה לי רק זקיק אחד אבל בטפסים כתוב שיש גם אחד של 10, לא יודעת.

אחרי כל זה נכנסתי למחלקה, קיבלתי אישור חניה ואמרו לי שכל הרופאים וכל האחיות בח. ניתוח, התקשרו לשאול אותם ואמרו לי פשוט לחכות, לא ידוע כמה זמן, עד שרופא יתפנה.

מכיוון שהיו רק מזכירות ולא אחיות לא היה לי ברור אם בכלל מישהו יבדוק אותי, כשהדימום פסק, אבל חיכיתי, השעה היתה משהו כמו שמונה וחצי והאוטו היה חייב להיות בחזרה בבית בעשר וחצי, אחרת לבעל לא יהיה איך להגיע לעבודה בזמן.

תשע.

תשע וחצי.

תשע ארבעים נכנס ליחידה הרופא שלי (מהקופה, זה שטופלתי אצלו עד כה) עם כמה סטאז'רים (נראה לי), המזכירה מפנה אותו אליי, אז הסברתי לו שהיה דימום ואיננו עוד ואמרו לי שתהיה בדיקה, והשאלה אם בכלל יש טעם אם הדימום נגמר.

והרופא הכפרה, שממש ממש ממש לא נוהג לבזבז זמן על דברים לא נחוצים, אמר שאם אין דימום אין מה לבדוק, וחייך, כמובן.

אז הלכתי הביתה, הגעתי בעשר.

אח"כ כשהתקשרתי להוראות אמרו לי שהE2 שלי יפה - 554, להמשיך באותו מינון, לחזור ביום שישי לסיבוב נוסף.

ואז אמרתי לאחות על מה שהיה, שחיכיתי, ומה אמר הרופא.

היא אמרה שקצת חבל, שווה לבדוק כי אומנם הפאפ יצאה תקינה אבל לא כדאי להזניח, סיכמנו שאם יחזור כמובן שאבדק.

היא אמרה שאפשר ללכת לרופא בקופה, אמרתי לה שזה אותו הרופא שאמר לי שלא צריך לבדוק , אני די רגועה כי את הפאפ עשיתי בנובמבר שזה לא כזה מזמן, כמובן שאם יהיה שוב דימום אבדוק את הנושא לעומק אבל לא נראה לי שיש טעם להילחץ מזה, מקסימום האונקולוג יצעק עליי בביקורת השנתית שהזנחתי (עזבו, הומור שחור ודוחה שלי).

אז זהו, מקווה שימשיך בסדר, שיגדלו עוד זקיקים (לא רוצה להגיע עם זקיק בודד לשאיבה), שלא אבייץ מוקדם (אובססיה, כבר אמרנו?) כי עוד לא מוסיפים לי צטרוטייד (בטח ביום שישי, סתם ניחוש...) וגם מקווה שלא אשאב בסוף בפורים, יהיה מבאס להחמיץ את הסעודה המשפחתית ועוד יותר יהיה מדכא למצוא תירוץ, כי לספר לכולם אני ממש לא מתכוונת לספר, כשיהיה הריון - הם ידעו, לא קודם, מספיק לי הלחץ והציפיות שלי ושל הבעל, לא מחפשת עוד.

בוקר - חרא, ערב - חרא בריבוע, יום - חרא משולש

לא פירטתי עד כמה דוכאתי על הבוקר ע"י המצב הרעוע של ההתקדמות הלא מזהירה.

ועוד יותר לא פירטתי על הבלגן לגבי קבלת מילוי המזרק, שאצטרך החל ממחר.

אני גם לא אפרט עכשיו, זה כבר נראה לי כ"כ רחוק בהשוואה למה שקרה הערב, רק אומר שזה כלל ריב ממש לא סימפטי עם מישהו שסתם השתמש בי כצינור להוציא תסכולים אחרים למרות שהוא יודע שאני באמצע סבב עכשיו.

ואחרי שכתבתי מה לא פירטתי, אכתוב גם מה כן אפרט - מה שעברנו הערב בנסיון להשיג את הפיורגון:

הבעל אפילו לא נכנס הביתה מהעבודה אלא ישר אסף אותי ונסענו לבית המרקחת היחיד של הכללית באזור שיש בו פיורגון על בסיס קבוע, חיכינו דקות ארוכות מנשוא בתור רק כדי לגלות שהאספקה לא הגיעה היום ואין להם, לא 600 (כמו המרשם) ולא 300 אלא רק 900 וכמובן שהיא לא יכולה לתת לי 900 עם מרשם של 600. אז הרוקחת בדקה במחשב וראתה שיש בניו-פארם שמרוחק כעשר דקות משם, נסענו, כמובן שנסענו. בניו-פארם שוב חיכינו דקות ארוכות, דווקא יש שם תור לכאורה מסודר (לוקחים מספרים והכל) אבל כל מיני אנשים של "אני רק משהו בלי מרשם" פשוט מתפרצים והרוקחים נותנים להם גם כששואלים אותם מה זה אמור להביע (הייתי כל כך בקריז שאשכרה שאלתי את הרוקחת מה זאת אומרת לתת למישהי בלי מרשם לקבל דברים בלי לעמוד בתור, היא משכה בכתפיים והמשיכה לשרת אותה!). כשהגיע סוףסוף תורי הם בהו ממושכות במרשם המומר שלי (מיכוון שהיחידה בה אני מטופלת היא של בי"ח ממשלתי ולא של הקופה צריך להמיר כל מרשם שלהם למרשם של קופ"ח) ואמרו שאי אפשר, פשוט אי אפשר לתת לי את התרופה כי רופאת המשפחה שלי לא מוסמכת לרשום מרשמי פוריות, ולא היה עליי את המרשם מבית החולים (הוא נשאר במרפאת היישוב), הם הציעו שאעלה למרכז בריאות האישה, 2 קומות מעליהם, ואקבל חתימה ממי שהיה הרופא שלי לפני שעברתי ליחידת הIVF, אותו אחד שחתום על המרשם המקורי שהמירו לי, אז עליתי, בקריז ותוך אמירה ברורה שאני לא מחכה שוב בתור. במרכז לבריאות האישה היה רק רופא אחד, והוא לא יכול לחתום על תרופות פוריות, אני כמובן התחלתי לדמוע (כבר בדרך מבית המרקחת עלו לא מעט דמעות בעיניי), המזכירה (שמכירה אותי בשם, ובתעודת זהות, ומזהה את קולי בטלפון ומה לא, בכ"ז הייתי מטופלת שם שנתיים וחצי) ניסתה כמיטב יכולתה לסייע, אבל לא ממש יכלה לעזור, הרופא שלי לא גר באותה עיר וגם לא קרוב כ"כ ולא היה רלוונטי לסוע אליו, ונכון שיש לי מה להזריק היום אבל לא רציתי להיתקע עם כל הלחץ הזה מחר, כשכבר חייבים את העט, ובלי לדעת אם יהיה לי איך לסוע, ועם עבודה כל היום כולו שאי אפשר להבריז ממנה (חייבים למצוא מישהו שיתחלף איתך), והרופא הדביל שהיה שם כל הזמן שאל "אבל למה את בוכה אם זה רק למחר?" עד שהטחתי בו בגועליות "נסה אתה להזריק כל כך הרבה הורמונים כל כך הרבה זמן ונראה אותך לא בוכה" (טוב, הייתי קצת פחות רהוטה, בכ"ז בכיתי...) אחרי שטיפה הצלחתי לנשום ולא לבכות, ואחרי שקינחתי את כל הנזלת (סליחה על התיאור) הגענו למסקנה שיש רק דבר אחד לעשות - הבעל יחזור ליישוב, המזכירה של המרפאה תעזור לו לאתר את המרשם מבית החולים והוא ישוב לקניון שם אחכה לו ונוכל לקנות את הפיורגון המבוקש. אז קודם כל בדקנו עד מתי פתוח בניו-פארם, אח"כ התקשרנו למזכירה של המרפאה ביישוב, הפרענו לה בבית של הבן שלה, אבל היא מייד הסכימה לעשות את הטובה הזו, הבעל חזר ליישוב, מצא איתה את המרשם (אחרי טלפון הביתה לאחות), אכל משהו חפוז וחזר אליי (שתבינו שמדובר ברבע שעה +- נסיעה לכל כיוון, בכביש בינעירוני), אני בנתיים קניתי נעליים וגם מתנה לבעל המקסים שלי, שיצא הבוקר לפני שבע לעבודה ורק לפני 10 דקות חזר הביתה... שנסע בת'כלס כמעט ברצף מארבע ועד שבע בערב... ואז חזרנו לבית המרקחת, הגשנו את הניירות במין אמירה של "הנה לכם וחסר לכם שזה לא יספיק" (טוב, היינו קצת פחות בוטים, אבל רק מעט) והרוקח החצוף התחיל להעיר על איך זרקתי עליו את הניירות או משהו כזה, הבעל פשוט הזיז אותי אל בין מוצרי החנות כדי שלא אתחיל לבכות שוב ולא אצרח על הרוקח (אמרתי כבר כמה הוא מקסים?), אחרי דקות ארוכות שנדמו כנצח, קיבלנו לידיים את העט. נראה לי שאפילו קפקא היה בשוק ממה שעברנו היום, אני רק שמחה שלא עברנו את כל הסיוט הזה מחר, כי זה היה מלחיץ אותי פי אלף (כאמור יש לי מספיק חומר לזריקה היום, אבל לא למחר).

כף רגלי הימנית, זרוע ידי הימנית וגם הבטן

נתחיל ברגל:

ביום ראשון בצהריים התחילה לכאוב לי הרגל, זה לא משהו חדש, לאחרונה העקבים שלי ממש כואבים, אבל זה היה קצת יותר מהרגיל, היתה לי הפסקה של חצי שעה בבית אז החלפתי נעליים בתקווה שזה יסייע וחזרתי לעבודה, עבדתי המון באותו היום ורוב הזמן על הרגליים.

בערב התקלחנו וכשיצאתי מהמקלחת נעלתי נעלי בית מבד כאלה, וכבר ממש מתתי מכאבים אז ביקשתי מהבעל מסאג'ון ברגל.

הוא בא וכשהוצאתי את הרגל הוא חטף שוק, מסתבר שהכל התנפח, נהיה לבן, בצקתי, הפס מנעלי הבד נשאר כמעט שעה על העור (נעלתי אותן כולה רבע שעה והן לא לוחצות או משהו), הוא לא עשה הרבה - רק הרים לי את הרגל ממש למעלה כדי שהדם יזרום למטה.

למחרת קמתי רגיל אבל כבר בתשע הרגל שוב כאבה אז הלכתי בעשר למרפאה.

האחות נתנה לי תחבושת לעטוף בה את כף הרגל ואמרה שזה בטח קשור לכל מה שאני מזריקה.

למחרת התקשרתי למחלקה, בשיחה השלישית גם הצלחתי לדבר עם האחות שכל הסיפור ובכלל לא היה נראה לה אז היא העבירה אותי לראש המחלקה, הוא אמר שזה לא יכול להיות קשור לטיפול, לא במצב בו אני עומדת ולא בהתחשב בעובדה שזו רק רגל אחת ושהוא ממליץ לחזור למרפאה הביתית ולטפל כי זה יכול להיות משהו פשוט יחסית כמו דלקת בוריד (שגם מצריך טיפול) או משהו מסובך יותר, אז עליתי שוב למרפאה, ביום שלישי יש שם אחות אחרת (יש לנו שתי אחיות, כל אחת עם הימים שלה) והיא הסתכלה טוב טוב על שתי כפות הרגליים וראתה שאין הבדלים (רק בראשון בערב היתה כזו בצקתיות מטורפת, שאר הזמן זה סתם כואב בדרגות משתנות), היא אמרה שזה לא נראה לה דלקת או משהו דחוף יותר אבל זה אולי דורבן ושאם המצב לא ישתפר - שאבוא לרופאה ביום חמישי.

אז היום החלטתי לנסות ללכת בבוקר בלי התחבושת וכמו שציפיתי - אכן כואב לי יותר, מבחינתי זה מספיק להגדיר את המצב כ"לא משתפר" וכבר קבעתי תור לרופאת המשפחה למחר.

נמשיך ביד:

ביום שני היה לי גם מעקב זקיקים, אז מצאתי את עצמי שוב בחדר האחיות שלא שייכות למחלקה (רק ביום שישי עושים את בדיקות הדם במחלקה עצמה, שאר הפעמים זה במרפאות החוץ של בית החולים), כשהגעתי לא היתה אף מטופלת, והיו שלוש אחיות, אז הכרזתי שאני בעייתית, כלומר - אם כבר יש שלוש אחיות לא עדיף שאזהיר מראש וההכי מנוסה תיגש אליי?

אז זהו, שכנראה שההגיון שלי ושלהן קצת שונה.

ניגשה אליי אחת צעירה באופטימיות רבה, אז עוד לא קישרתי אבל בדיעבד אני כמעט בטוחה שזו האחות ששבוע לפני זה נכנסה פעמיים עם מחט ולא לקחה דם, אמרתי לה איפה יש וריד, היא לא מצאה, היא התעקשה לנסות מהצד (בדיוק כמו בשבוע לפני כן) וכמובן שלא היה שם כלום, היא הבטיחה שהיא לא תחטט, או במילותיה "אני נכנסת פעם, פעמיים ואם אני לא מצליחה אני מעבירה לאחות אחרת" (כבר בשלב הזה חטפתי צת ג'ננה - אם יש לך כבר תרגולת לאי הצלחה כנראה שאת לא כזו מוכשרת, אז למה להתנדב לקחת אותי כשאני מצהירה שהורידים שלי בעייתיים? תעשי נסיונות למידה על כאלו עם ורידים קלים) ואז היא רצתה את היד השניה, אמרתי שלא מוצאים לי שם אבל לא אכפת לי שהיא תנסה (אחיות ממש ממש מנוסות מצליחות לעיתים רחוקות למצוא לי שם וריד), היא חיפשה ולא מצאה, בשלב הזה היא רצתה לעבור לגב היד, אמרתי לה שאני לא מוכנה, מספיק בשבוע שעבר נכנסו חיטטו ולא הצליחו, אני לא מוכנה ששוב ייכנסו לי בנקודה הכי כואבת כשיש סיכוי שזה לחינם, ואז היא אמרה את המשפט שפוצץ אותי (מוכנים?):

"האמת? אני מצליחה רק בגב היד" (!!!)

בלעתי את הקללה שרציתי להטיח בה והמשכתי לחייך תוך התעקשות שאין מצב, היא אמרה שנחזור ליד ימין, ואז היא רצתה לנסות שם באיזה נקודה מוזרה, אז כבר נשברתי ואמרתי במתיקות אך בנחישות "אל תעלבי, אבל אני רוצה שאחות אחרת תנסה", וכך הועברתי אחר כבוד לאחות אחרת שנכנסה בלי בעיות לוריד שיש לי, אבל רק אז היא נזכרה להתחיל לחפש את המבחנה, כך שכל העניין לקח זמן רב גם אחרי הדקירה.

אני פשוט נגנבת מהקטע הזה, כאילו - לא מספיק קשה לנו שגם צריך להפיל עלינו אחיות כל כך סתומות???

אח"כ הכל היה רגיל, באולטראסאונד ראו שאין התקדמות, האחות במחלקה נתנה לי אישור לחניה והבטיחה לי שבצהריים אני אוכל לשאול ולקבל את תוצאות ההורמונים ולא רק הוראות, בצהריים אמרו לי להמשיך באותו מינון וגם מה היה הE2 (עלוב, כאמור) ולחזור ביום חמישי לביקורת נוספת, ואח"כ האחות מהבוקר אפילו התקשרה לוודא שקיבלתי את כל מה שרציתי (נחמדה מאוד, אולי בכ"ז יש צדדים חיוביים למחלקה).

דבר אחד בטוח, לי לא ברור עד כמה הגלולות מסייעות, האם בגללן עוד אין תגובה, לכמה זמן השפעתן כמדכאות נמשכת, אז מחר אחרי הביקורת אני אכנס לשאול את האחיות את כל השאלות האלה, מקווה מאוד שיענו לי או יפנו אותי למי שיכול לענות, כי הדאגה הזו מביוץ מוקדם היא סתם מיותרת כשאמורים להיות כמה שיותר נינוחים.

הבטן שלי כבר מתחילה להיראות כמו לוח קליעה למטרה, בנתיים היו 7 דקירות בבטן, כלומר 462 יחידות פיורגון, 3 בדיקות דם שהסתכמו ב6 דקירות בזרועותיי האומללות.

בעבודה לחוץ למדי, אבל מתחיל להירגע, אני לא יודעת מה יהיה שם - כי אני לא מתכוונת להמשיך לעבוד קשה פיזית אחרי השאיבה, ולא ברור לי אם יחזיקו אותי שם אם לא אעבוד פיזית, אבל האמת שגם לא ממש אכפת לי כבר, שיעסיקו, שיפטרו, הכי חשוב זה הטיפולים, והבריאות.

ואגב בריאות, אי אפשר לעבור סבב בלי שהגוף שלי יתפרק גם מגורמים נוספים על ההורמונים?!?

המשך עדכון יומי

5 זריקות של 66 פיורגון כלומר 330 סה"כ.

הרירית עלובה (4), הדימום פסק (תודה!)

הזקיקים קטנים עדיין וגם הE2 לא זז - 114.

המשך באותו המינון, ביקורת ביום רביעי.

אני לא רוצה לספר על בדיקת הדם היום.

כלומר, אני מאוד רוצה אבל אני חוששת לפרוץ בבכי מהתיאור, מחכה שהרגשות השליליים קצת ישקעו ואז אוכל לפרט.

רק אומר שהפעם נדקרתי פעמיים, יותר טוב מיום שני שעבר, פחות טוב משישי...

אם במקרה קוראת פה מישהי שעברה טיפולים וקיבלה גלולות כמדכא אשמח לשמוע אם גם אצלך התגובה היתה יותר איטית אחרי הגלולות.

לגבי התובנה המובטחת - מחכה שעוד כמה יגיבו...

ואחרון חביב - הרגל שלי חטפה בצקת, זו פעם ראשונה שזה קורה לי, ומספיק מבאס אותי לחטוף תופעה הריונית בלי להיות בהריון, אבל אולי מישהי שמבינה יכולה להגיד לי שזה בהחלט יכול לקרות בטיפולים ואני לא ממציאה פה שומדבר?

ספירה וסקר

2 בדיקות דם שהוצאו בעזרת 4 דקירות מחטים.

4 מחטים בבטן, כל אחת החדירה 66 פיורגון, כלומר 264 לבנתיים.

ביום ראשון ביקורת.

שאלת סקר (מבטיחה תובנה אחריה):

כמה מכן מתביישות בבדיקות שגרתיות אצל רופא הנשים שלכן? וכל כמה זמן אתן אצלו?