דיווח על צילום הרחם

לא בדקנו את הזמן שאני הייתי בפנים אבל בדקנו למישהי אחרת וזה לקח 8 דקות בדיוק, כולל הכל.

כשנכנסתי אמרו לי להוריד את המכנסיים והתחתונים ולשים חלוק (נשארתי עם החולצה וכל השאר) ואז לשכב על מיטה מיוחדת, ועשו לי קודם כל צילום רגיל, עד פה היה בסדר.

אח"כ הייתי צריכה לרדת למטה במיטה לאזור שהיו בו מקומות לרגליים כמו בכיסא גניקולוגי, ואז התחיל החלק הכואב - תופסים לך משהו בפנים ומחזיקים אותו (ממה שהיה כתוב בלינק שנתתי פה בעבר אז תופסים במכשיר עם שתי שיניים את צוואר הרחם) - זה החלק הכי הכי כואב, ואז בזמן שהוא מוחזק מכניסים צמר גפן עם חומר מחטא ומנקים וזה גם כאב כי זה מזיז את החלק שתופס אותך - בקיצור זה החלק הלא נעים בכלל וקצת צעקתי לרופא אבל הוא לא מתרגש ממני (היה לי מזל ובאותו יום רופא הנשים שלי עשה את צילומי הרחם בבית החולים) כי הוא מכיר אותי וגם פה ושם (תוך כדי הצעקות) הרצנו קטעים (למשל הוא מנסה להראות לי שזה רק צמר גפן ואני אומרת לו "יאללה תגמור כבר כואב לי", נראה לי שהאחות או מי שסייעה לו היתה קצת בהלם...), אח"כ משחררים אותך וזה מייד כבר לא כואב ואז יש לך בפנים צינורית או משהו שמחדירה חומר ומבקשים ממך לזחול למעלה בלי להרים את הטוסיק מהמיטה ואז מצלמים אותך שוב, ואת יכולה לראות את הנוזל מתפשט על המסך ואז מבקשים שתסתובבי לצד הזה ולצד השני ומצלמים - החלק הזה לא כאב לי בכלל, ואז הרופא אמר "טוב, אפשר לצלם?" (יענו צחק עליי שכבר נגמר) ונתן לי פד ושלח אותי לחכות 20 דקות בחוץ, שאלתי אותו איך זה נראה והוא אמר שזה נראה טוב אבל עוד 20 דקות יש שוב צילום - רגיל בלי מכשירים בכלל - ורק אחריו אפשר לדעת בוודאות שהכל תקין, אמרתי לו שעשיתי אליו תור להערב ואני מבינה שאין תוצאות במקום אז שאלתי אם צריך לבוא והוא אמר שאני לא אבוא, וזהו, התלבשתי ויצאתי.

(וכאמור לא בדקנו כמה זמן לקח לי אבל למישהי שלפניי כל זה לקח 8 דקות) כשיצאתי היו לי כאבים כמו במחזור - לא כמו ביום הכי גרוע של המחזור אבל לא מאוד רחוק משם, נכנסתי לשירותים וראיתי שגם דיממתי קצת וגם יש הרבה חומר שיוצא (החומר שהכניסו לי) אז שמתי פד נורמלי משלי (בזכות חברה שייעצה לי לקחת איתי) ואז ישבנו וחיכינו 20 דקות ומכיוון שהכאב המשיך לקחתי שוב כדור.

אחרי 20 דקות קראו לי לחדר אחר עם מיטה זהה ושוב שכבתי ועשו צילום רגיל הפעם בלי מסך ובלי כלום ואז יצאתי ואחרי כמה דקות שלחו אותי הביתה.

חברות שעשו את הצילום בבתי חולים אחרים לא עברו צילום נוסף 20 דקות אחרי וגם קיבלו תוצאות במקום, שזה מעט מוזר (השוני), אבל אני מניחה שזה לא משהו שונה מהותית.

הייתי קצת אאוט והיתה לי גם קצת סחרחורת אבל הבעלול היה איתי, ובבית מצבי השתפר כל הזמן, למחרת קמתי עם בחילה נוראית אבל אני לא יודעת אם זה קשור ובכל מקרה זה עבר ונגמר אחרי ארוחת הבוקר.

בכל מקרה ביום שלישי יש לי תור לרופא ואני מקווה שכבר בראשון יהיו תוצאות וזהו.

סיכום סבב

13 זריקות במינון הנמוך ביותר האפשרי.

5 בדיקות דם

4 אולטראסאונדים.

ביום ראשון הזקיק היה בגודל 13, שזה התחלה של צמיחה וגדילה (הם צריכים לעבור את גודל 20 כדי לבייץ), המשכנו במינון הכי נמוך וחזרתי ביום שלישי, לכאורה הוא היה אמור להיות מקסימום של המקסימום בגודל 18 (כשהם לקראת הסוף הם עולים בעד 2.5 ליום), אבל בדיקות הדם הראו שהביוץ כבר היה, עבר.

ביוץ מוקדם, ככה זה נקרא, וזה קורה ב20% מהמקרים, איכשהו אצלי זה קרה (נכון לעכשיו) ב66.6666% מהסבבים.

ביוץ כזה מניב ביציות דפוקות, לרוב, ולא פעם בעיות ברירית הרחם, מחזור כואב והיסטרי, ציסטות כואבות, כאבים ומה לא.

בפעם הקודמת זה היה יותר קיצוני (בייצתי אחרי זריקה או שתיים) והביא לאשפוזי (באבחון לקוי - חשבו שזו דלקת אגן), אני מקווה שהפעם זה לא יתקרב לאותו המצב.

מה שבטוח זה שהסיכוי להרות כשהביוץ כבר עבר הוא נמוך יותר, ושלא היה טעם לעשות הזרעה, שזה היה התכנון לסבב הזה, ושאין הרבה סיכוי שעוד שבועיים אבשר לכם שנקלטתי, ושהמחזור יהיה כואב, מאוד כואב (באחרון, שהיה אחרי סבב רגיל ותקין, הייתי בבית יומיים עם כאבים).

אני לא יודעת אם אני אהיה חייבת כבר לעשות את צילום הרחם מכיוון שהרופא מחייב אחרי שני סבבים תקינים, ועוד לא היו לי שניים תקינים.

אני כן יודעת שהסבב הבא יכיל יותר חומרים, כלומר מלבד חומרים מבשילי ביצית הוא יכיל גם חומרים מעכבי ביוץ כדי למנוע מצב של ביוץ טרם-עת.

וזהו, הרבה כוח וחשק לדבר על זה אין לי, רק חבל שבשבת, ראשון ושני, שבכל אחד מהם היה תכנון לסקס, התוכניות לא יצאו לפועל, אם הן היו יוצאות לפועל היה לי סיכוי לא רע.

קצת יותר פירוט על אתמול

בבוקר עשיתי בדיקת דם, כלומר יצאתי בשבע וקצת מהבית.

משם מיהרתי לחזור לעבודה, שדי צמודה לבית.

עבדתי עד עשרה לשתיים ואז נסעתי לא"ס, הזקיק גדל ל13 אבל לא היו עדיין תוצאות לדם

נסעתי משם למספרה, עשיתי צבע וקיצצתי בשיער.

באמצע, עם הצבע, דיברתי עם הרופא, כבר היו תוצאות וההוראות היו להמשיך באותו מינון ולחזור בשלישי (ולא ברביעי, כלומר מרווח יותר קטן של ימים הפעם, דבר די חיובי).

הסתובבתי קצת בעיר ואז חזרתי לאותה מרפאה לכירורג פלסטי לשמוע שנקודות החן שהורידו לי היו תקינות, ואז, כשכולי מאושרת (אך שפוכה, התור הזה היה בשבע בערב!) הרופא הודיע לי שתוך כחודשיים הוא מכניס אותי לאשפוז יום בביה"ח (אותו בי"ח שבו אושפזתי לגמרי בטעות ועלה לי בשלושה שבועות מחיי ובאינספור סיוטים) כדי להוריד לי בפעם הבאה 4 נקודות חן ביחד.

לא זוכרת אם ספרתי את זה פה אבל בפעם האחרונה התמוטטתי בתחילת הניתוח, בכיתי ממראה מחט ההזרקה והתחרפנתי, בסוף במאמץ רב עברתי את הניתוח עם הבטחה לחצי שנה חפש מהניתוחים האלה, שכמוהם כבר עשיתי שלושה בשנה האחרונה ועוד כמה בשנים שלפניה.

בקיצור, הידיעה שאעבור בטווח קצר יחסית את אותו הניתוח והפעם לא בשני מקומות בגוף אלא בארבעה היתה יותר מידי, עם הרופא התלוצצתי אבל יצאתי עם דמעות בעיניים והרגשה נוראית שלא עזרה לעייפות שכבר תפסה אותי.

וזהו, זה היה אתמול.

היום עבדתי משבע עד ארבע, בשמונה הזרקה, מחר נראה איך התקדם, תחזיקו אצבעות חזק כי התחושה שלי היא שמתקרבים לסיום ושתחילת שבוע הבא הזרעה...

היום היה הניתוח

הורידו לי שתי נקודות חן, אלו כבר נקודות שביעית ושמינית שמורידים לי ופעם שישית שעושים לי פרוצדורה כזו, ובכל הפעמים הקודמות הגעתי לבד (אפילו שהיה צריך לנהוג בחזרה), רק פעם אחת היתה ממש נוראית (כשעשו כריתת הרחבה לסרטן שהתגלה) ואז הקפצתי את הבעל - שעוד היה חבר שלי - מהבית שלו כדי שייקח אותי.

בכל מקרה הפעם החלטתי שאני לא חייבת לשחק אותה גיבורה תמיד וקשה לנהוג אחרי וביקשתי מהבעל לבוא איתי ולנהוג.

חיכינו קצת לרופא ואז הצעתי שהוא יילך בנתיים לקניות וסידורים בבנק כי ממילא זה ייקח עוד כחצי שעה, הוא הלך ואני התחלתי להילחץ, כשהמנותחת לפניי יצאה הוא אמר לי שהוא עוד בסביבה (המרפאה נמצאת בתוך קניון והוא היה בקניון) אבל אמרתי לו שייסע לבנק.

נכנסתי לחדר הניתוח והתחלתי להילחץ, עד שהרופא נכנס כבר בכיתי כולי בלחץ מזריקות ההרדמה המקומית, באמת שניסיתי להירגע אבל לא הצלחתי, האחות והרופא הציעו שאחכה בחוץ וארגע והם ינתחו בנתיים את הבא בתור אז אמרתי שלא, אני רוצה לגמור עם זה, אבל בשניה שהרופא החזיק את המזרק התחלתי שוב לבכות אז בסוף התלבשתי ויצאתי החוצה.

למזלי הבעל עוד היה בקניון והוא עלה מייד, וכולם היו כל כך נחמדים (למרות שממש התפדחתי לבכות שם), האחיות נזכרו שאני גם מטופלת בפוריות (זו אותה מרפאה רק אגף אחר ואלו אותן אחיות של בדיקות הדם על הבוקר) ודברו איתי, הרגיעו וחבקו אותי, המנותחת לפני נתנה לי טישו, המזכירה הביאה לי מים ואחת האחיות פתחה לי ולבעל חדר פנוי של רופא שנרגע.

אחרי שהרופא הרדים את זה שהוקדם לו התור בגללי הוא בא לראות מה קורה והציע לתת הפניה למרפאות חוץ לאשפוז יום בבית החולים אבל החלטתי שאני חייבת לגמור עם זה וזהו אז בזמן שהוא ניתח הבעל הרגיע אותי והצחיק ומה לא, וכשהרופא התפנה נכנסנו, הפעם הבעל נכנס איתי - נכון שהוא לא יכל להחזיק לי את היד והוא לא היה יכול להיות במקום בו אראה אותו אבל הוא ליטף לי את הרגל חלק מהזמן וגם דיבר איתי כל הזמן.

לא היה קל אבל עברנו את זה ובקושי בכיתי, כל הזמן התנצלתי והודיתי לרופא ולאחות אבל הם אמרו לי שזה בסדר וזה קורה ושכל הכבוד שאזרתי בסוף את האומץ.

עכשיו אני בבית, על משככי כאבים ובא לי לבכות מלשחזר את הכל, אבל העיקר שזה מאחוריי! והרופא הבטיח לתת לי הפעם מנוחה יותר ארוכה עד לפעם הבאה (בשנה האחרונה עברתי שלוש פרוצדורות כאלה).

אני לא יודעת מה בדיוק קרה, כנראה שראיתי יותר מידי מחטים בחודש האחרון ואולי פשוט תשו כוחותיי הנפשיים, למרות שיצאנו לחופש בדיוק בשביל לאפשר לי להתמודד עם הניתוח ולא להישבר (מצד שני בלי החופש אולי הייתי נשברת עוד בתחילת היום או שלא הייתי מסוגלת לאזור כוחות בסוף), לא משנה העיקר שזה נגמר.

הסבב הקודם

התחיל גם הוא בכדורים שהביאו את המחזור

ביום הראשון היה טפטוף, טפטוף לא נחשב

ביום השני היה כבר דימום, דימום נחשב ולכן היום הזה נספר כיום הראשון למחזור

ביום השלישי למחזור, שהיה יום רביעי בשבוע, הזרקתי לראשונה גונאל אף

ליתר דיוק הבעל הזריק לי

לא היה נורא כ"כ

ואני באמת שונאת מחטים

ביום חמישי, למחרת, ירדנו עם העבודה של הבעלול לאילת

כל הדרך הייתי בחשש מתי נגיע

כי צריך להזריק בין 17 ל18, בסוף הגענו למלון ב1740

מייד לקחנו מפתח ורצנו לחדר, ושם הזרקתי לעצמי

היה בסדר

מלון, אילת, כיף, הדימום שלי כמעט נפסק כבר בזריקה הראשונה

כך שבאותו הערב עשינו סקס

למחרת שוב הזרקתי לעצמי והפעם זה כאב, שרף

ובשבת שוב הבעלול הזריק לי, שוב שרף אבל לא נורא,

ושוב עשינו סקס

בכל זאת, חופש...

ביום ראשון על הבוקר הייתי צריכה לסוע לבדיקת דם בעיר הסמוכה

כרגיל זה נתקע עם העבודה והיה בלגן

לא משנה, הגעתי, דקרו, לקחו דם, חזרתי לעבוד

בצהריים נסעתי לרופא

עוד לא היו תוצאות לבדיקת הדם אז רק עשינו אולטראסאונד

לא התגלו זקיקים משמעותיים

הרופא הכפרה אמר שאתקשר אליו בארבע (לפלאפון האישי!)

כשיהיו תוצאות לבדיקת הדם

כשהתקשרתי הוא אמר שלפי הבדיקה כבר היה ביוץ

ולקיים יחסים מייד

רק שאני הייתי תקועה עד 19:00 באיזה סמנריון מטעם העבודה

בערב קיימנו

פעמיים

למחרת שוב

עכשיו היה צורך לחכות שבועיים מהזריקה האחרונה כדי לברר אם הצלחנו

החומר בזריקות פשוט מוציא בדיקה חיובית, בכל מצב

עבר שבוע מתוח, מלא ציפיה

ביום שבת שלשלתי

ואחר כך התחילו לי כאבים בבטן העליונה

ביום ראשון הייתי בבית, עם כאבים

בשני עליתי לרופאת המשפחה שנתנה לי כדור לא מאוד אפקטיבי

פשוט כי היה סיכוי שאני בהריון ואז אי אפשר לתת כמעט כלום

ואמרה שיש מצב שזה מהזריקות ושאחכה כמה ימים לראות מה קורה

ביום שלישי הייתי ללא שינוי ניכר

ביום רביעי על הבוקר קיבלתי מחזור

דימומים נוראיים, בחיים לא היו לי כאלה

ואיתם כאבי בטן מזוויעים

בדרך כלל במחזורים הכואבים אני יודעת שאם אני תופסת תנוחה ולא זזה

הכאב נרגע, כל עוד אני באותה תנוחה

הפעם כלום לא עזר

הריצו אותי לרופאה שהיתה באותו יום ביישוב סמוך

היא דחפה לי מייד זריקה משככת כאבים

ו2 מזרקים מלאי סירופ אופטלגין לפה

(בנוסף לאדוויל פורטה ולאקמול שלקחתי בבית)

ורשמה מכתב למיון

בדרך חזרה לפה הקאתי את נשמתי

הבעל הוריד אותי במרפאה ורץ לבית שלנו לארגן כל מה שצריך

וביקש גם מאמא שלו לבוא

בנתיים האחות במרפאה הרגיעה אותי וישבה איתי

נסענו למיון נשים

הריצו אותי לא מעט בין בדיקות אולטראסאונד, דם ואנשי כירורגיה לוודא מה קורה

בדיקות הדם הראו לייקוציטים 21,600 (התקין זה עד 11,000)

ווידאו סופית שאין הריון

(עדיין היינו בטווח שתשובה חיובית לא היתה מעידה על כלום, אבל היא היתה שלילית)

to make a long story short

אשפזו אותי על נוזלים ובבוקר הודיעו לי שזו כנראה דלקת באגן

הטיפול הוא 5 ימי אשפוז עם אנטיביוטיקה לווריד

שני סוגי אנטיביוטיקה שממש מחלישות את הגוף

אח"כ עוד 10 ימים אנטיביוטיקה בבית, בכדורים

בבוקר שוב התפתלתי מכאבים

והרופא הכפרה שלי שעובד קרוב למחלקה, ביחידת הIVF בא לבקר

(כמובן שהודעתי לו טלפונית על הבלגן עוד לפני שהיה ברור שמאשפזים)

הוא היה איתי באולטראסאונד השני

ואמר לי שלדעתו זו לא דלקת באגן

כך או אחרת, הייתי מאושפזת 8 ימים

5 מתוכם עם אנטיביוטיקה לווריד

2 בציפיה לבדיקה, לראות אם אין שם משהו שקשור גם לקיבה

ואחד בבדיקה, שהיתה תקינה ואח"כ הביתה

האנטיביוטיקה עשתה לי הרבה דברים רעים, וגם החלישה אותי לאללה

ורשמו לי כשיצאתי מבית חולים עוד שבוע מנוחה בבית.

ושבועיים אח"כ ביקורת אצל רופא הנשים.

וכך נעלמו לי בעצם שלושה שבועות מהחיים.

כשבאתי שבוע אח"כ לרופא הנשים הוא סרב לעשות לי בדיקה

"לא היתה לך דלקת באגן

אין דבר כזה דלקת באגן בלי חום בכלל

היתה לך תגובת יתר שחלתית לזריקות

היה אפשר לגמור את זה ביום אשפוז

עם מעקב נוזלים ומשככי כאבים

וזהו"

ואגב, זה אומר היו יותר מידי ביציות שהבשילו

עוד היתה עלולה להיות לי שישיה או משהו

וזהו סיפורו של הסבב הקודם.