לגיטימות וגועל

(או למה אני שמחה שכל תחילת חודש משנה דף)

אני מצטערת אם אני פוגעת במישהו, אבל בהכללה התגובות שלכן לפוסט האחרון שלי הוציאו אותי מהכלים.

אני מתנצלת אם הרגשות שלי לא לגיטימיות בעיניכן, אבל זה הבית שלי ואני אכתוב בו כל מה שאני מרגישה ואם אתן לא יכולות לנחם או לומר מילה טובה עדיף שתשתקו.

אני יודעת שכולכן באות לפה חדורות כוונות טובות ושזה די מאנייקי מבחינתי לומר לכן מה לכתוב, אבל מהצד שלי זה נראה קצת אחרת

מהצד שלי אני מוציאה את הקישקעס פה בבלוג

ואנשים שרואים אותם, אנשים שבאופן אישי אני מסמפטת ואוהבת, פשוט הסתכלו ואמרו "זה לא קישקעס, זה סתם, רק נדמה לך שרע לך, את פשוט לא מבינה שככה כולם".

אז רק רציתי להגיד שזה שגם אנשים אחרים נבגדים בידי גופם לא הופך אותי למנוחמת, צרת רבים נחמת שוטים, אם לא עדכנו אתכם.

ושאנשים עם התקפי לב לרוב יכולים להשפיע על מצבם, לעשות כושר, לאכול נכון, להשגיח. אני עושה כל מה שניתן ועדיין הגוף מצפצף עליי.

ושנשים עם מחזורים לא לגמרי סדירים זה אכן נפוץ, אבל רובן גם מצליחות להרות בלי יותר מידי עניינים

ראבק אפילו רוב הנשים עם התסמונת שלי מצליחות להרות בהרבה פחות משנתיים של טיפולים.

ושכן, יש אנשים במצב יותר גרוע (מישהי פה אמרה ניוון שרירים) אז מה? ממתי לזכור שיש אנשים שמתים מרעב באפריקה ניחם מישהו במשהו? (חוץ מאנשים בודדים) אז מישהו עוד פחות שולט מהגוף שלו ממני - זה לא מנחם! זה מקסימום אומר שיש עוד לאן לרדת, לעומת זאת מרבית רובם של האנשים (בוודאי של האנשים שבגילי) שולטים פרפקט על גופם.

אני בטח אצטער על הפוסט הזה אבל מה לעשות שמאתמול כשקראתי את התגובה הראשונה ועד הרגע עדיין אני בקריז?

עכשיו אני רואה מה הנושא היומי.

אני לא יודעת אם הפוסט הזה הוא מפגן גועלי במיוחד של חוסר נימוסיות אינטרנטית

או ש(כמו שאני מרגישה) הוא תחינה מרהיבה לקבל קצת נימוסיות בבית האינטרנטי שלי.

בכל מקרה, מוזר איך בדיוק היום זה הנושא...

הגוף בוגד בי שוב

זו לפחות התחושה עם אי הגעת המחזור למרות ההורמונים.

פעם אחת אני מגיעה בדיוק חודש אחרי לסבב החדש והגוף מחליט שלא מתאים לו.

הניכור הזה מהגוף, לא, תנו לי לנסח שוב, התחושה הקפקאית שהיא לא כלפי משהו חיצוני לי אלא כלפי הגוף שלי, עצמי ובשרי, היא פשוט מזעזעת כל פעם מחדש.

אני מנסה לא לחשוב על זה יותר מידי אבל זה לא פשוט, רוב הנשים יודעות פחות או יותר מתי צפוי המחזור שלהן להגיע ויודעות להיזהר סביב הימים האלה, אני חוויתי לא מעט שנים בחוסר ידיעה טוטאלית, כל יום היה יכול לבוא המחזור, תמיד תמיד תמיד היה צריך להיות איתי זוג תחתונים ספייר ותחבושות / טמפונים, כי אי אפשר היה לדעת איפה הוא יתפוס.

אח"כ עברתי לגלולות והתרגלתי בתענוג לנוחות שבידיעה מתי אין מצב שהמחזור יבוא ולקיחת טמפונים / תחבושות רק בימים שבהם הוא הגיע, יש שליטה מאוד חזקה בלקיחת גלולות כי גם הכל מסודר כמו שאת רוצה ולפי הגלולות שאת לוקחת וגם ישנה שליטה על הפריון.

ועכשיו אני כבר שנתיים שוב בחוסר הידיעה וזה די מחרפן, אני כבר מיום שישי מסתובבת עם בית מרקחת בתיק כי המחזור יכול להגיע כל רגע, ועושה רושם שהוא בכלל לא מתכוון להופיע, לא ברור גם למה.

הבעל שלי מנסה להילחם בתחושת חוסר האונים שלי באמירה שלקיחת ההורמונים השונים ואילוץ הגוף לבייץ או לדמם הם הדרך שלי לתקשר עם הגוף ולהכריח אותו ולא להיכנע לו, אבל הנה, הפעם גם לקיחת ההורמונים לא גרמה לגוף שלי לעשות את מה שהוא אמור.

אני לא יודעת אם אני ברורה.

כשאישה רוצה להזיז יד היא באופן כמעט לא מודע מפעילה את השרירים ומזיזה את היד.

כשאישה רוצה לעצור את הנשימה (נניח כשצוללים בבריכה) היא מחזיקה את שרירי הראות (או מה שזה רק יהיה) ועוצרת את הנשימה.

כשאישה נורמלית רוצה להרות היא פשוט מפסיקה את אמצעי המניעה ומתחילה לקיים הרבה סקס, במוקדם או במאוחר זה יקרה לרובן.

כשאישה פוליציסטית רוצה להרות היא לוקחת איקקלומין וגלוקומין ואוביטרל, אם זה לא מספיק היא מוסיפה הזרעות, לא מספיק - מוסיפה זריקות, אבל השפעת ההורמונים ולא משנה מה טיבם היא שהגוף שלה מוכרח לבייץ ויש לה הזדמנות להרות ובמוקדם או במאוחר היא גם תצליח.

אבל כשמיב רוצה להרות לא מספיק שהיא לוקחת את מה שהאחרות לוקחות, הגוף שלה צריך להתמרד, לבייץ לפני הזמן, לא להביא מחזור למרות הכדורים, לעשות הכל שלא לפי הספר.

מתסכל אותי מאוד שאני לא יכולה לשלוט על הגוף שלי בכלל, אפילו האמצעים הרגילים של הכרחת הגוף נכשלים אצלי, כאילו הוא יושב לו איפשהו וצוחק עליי וצוחק וצוחק וצוחק.

חרא, חרא, חרא יום

בבוקר חשבתי שהעזר כנגדי יעזור לי לתרגם מאמר באנגלית למבחן, היו לו אומנם כוונות טובות אבל עד שהוא התעורר, וחזר מהמכולת, ואכלנו נשארה לו חצי שעה והוא היה צריך לזוז.

אח"כ נסעתי לרופא, בחניה הגיע טלפון מהבנק, חרגנו מהמסגרת, שנכניס כסף או נגדיל אותה ומתי-אני-יכולה-לבוא-זה-חייב-להיות-היום-או-שלא-יכבדו-את-דרישות-התשלום.

הסתבר שהבנק נסגר 35 דקות אחרי שעת התור והמרחק קצר אז הבעתי תקווה שאגיע בזמן.

אצל הרופא לא היו שום בשורות, אותה פרוצדורה, אין סיבה לא לעבוד, אין סיבה לשנות כלום.

קיבלתי מליון מרשמים וגם הפניות לבדיקות ונדבר כשיגיע המחזור.

מחר אני אקח את כל המרשמים למרפאה, הם מביאים לי את הכל ושולחים חיוב בדיעבד, שזה הכי נוח.

אז אני מניחה שעד מחר או מחרתיים יהיה לי דופסטון ויתחיל רישמית הסבב למרות שההתחלה היא פשוט להביא את המחזור, לא משהו דרמטי.

אח"כ הייתי בבנק, בלית ברירה הגדלתי את מסגרת החריגה, בהמון, יותר מכפול, לא שהיתה לי ברירה, חייבים לי כספים שאני לא יודעת מתי הם יגיעו ורק אז אולי אצא מהמינוס.

מה שמעצבן זה שאת כל החסכונות שהיו והירושה מסבתא של בעלי הצלחנו לאכול פשוט מלחיות.

חזרתי לפה והתקשקשתי קצת עם חמותי, אנחנו חושבות שחייבים לי עוד כסף אז ניסינו לברר והיא תמשיך לברר מחר (בבקשה אל תשאלו בכלל על ענייני הכסף כי אני לא אענה, הבלוג הזה בכוונה ממדר נושאים מסויימים כמו איפה אני גרה ולמה אני לא מרוויחה כמעט).

אח"כ ישבתי עם הבוסית, ההחלטה כרגע בידיים שלי (ולא, אני לא אספר לכם איזו החלטה) אני יכולה להחליט כן או לא לעשות משהו מסויים, בלי לעשות אותו - לא תהיה לי עבודה, אם כן אעשה אותו - עדיין יכול להיות שלא תהיה לי עבודה, מסתבר שנרמזה באחת הישיבות העובדה שלא ממש מתאים להם להחזיק מישהי שבטח רוצה להרות (מסקנות פשוטות מהעובדה שהלימודים היו התירוץ ללמה אני לא בהריון והם נגמרו + העובדה שאנחנו נשואים כמעט 5 שנים), כך שגם אם אבחר כן לעשות את אותו משהו שאינו פשוט כלל ייתכן שלא יהיה לי מקום לשנה הבאה, וזה ממש לא תלוי בה, אם זו היתה רק היא - הייתי עובדת!

היא גם תנסה להפעיל השפעה כדי לסייע לי למצוא משהו אחר, היא באמת חמודה, והיא לא אשמה במצב שנקלעתי אליו.

החלטתי לישון על זה לילה או שניים, לדבר עם הבעל ואז לחזור אליה.

ואז רק חזרתי הביתה להכין ולאכול ארוחת צהריים (שתבינו, ארוחת בוקר אכלנו ברבע ל11 וצהריים היתה אחרי ארבע) ועכשיו אני מנסה להתאושש כדי להמשיך עם המאמר המעיק באנגלית.

חרא יום, כבר אמרתי?

הבהרה עקב התגובות:

לא, היא לא עושה משהו לא חוקי.

אני יודעת מה החוק אומר, אני יודעת שזו התמאנייקות.

אבל לא כתבתי פה את כל הנתונים ולכן אין לכם, כבעלי מידע חלקי בלבד, האפשרות להבין מדוע החוק לא יסייע לי.

כמו רכבת הרים

כל פעם שאני בכוח מרימה את עצמי ומתחילה לשפר נושא אחד בחיי נוחתת עליי המציאות עם ריסוק טוטאלי של נושא אחר בחיי.

לאחרונה אנחנו משפרים את הבית, מנקים ומסדרים ותולים וכדומה, שיהיה לנו בית החלומות שרצינו.

והנה היום מסתבר שאולי אין לי עבודה לשנה הבאה.

גם אלו מביניכן ששונאות את עבודתי - אל תצאו במחולות, אם אין עבודה פירושו של דבר שאין הכנסה ואין מה לעשות.

לא יודעת אם ואיזו עבודה תהיה לי, לא יודעת מתי אדע, לא יודעת איך אצליח למצוא משהו אחר כשאני צריכה להיעדר כל כך הרבה בתקופות הטיפולים.

ביום ראשון על הבוקר יש לי שיחה עם הבוסית ואחריה אדע אולי קצת יותר, אבל יש סיכוי שגם לא, כי ממה שהיא אמרה היום היא עצמה עוד לא יודעת סופית.

אי אפשר שחלק אחד מהחיים שלי יילך כשורה????

פולית

במהלך נסיוני להתעלם מכך שיש לי עבודה לעשות, שוטטתי לי ונכנסתי ללינק הבא:

http://mom.nana10.co.il/Article/?ArticleID=499423&sid=154

רציתי כבר מזמן לכתוב לכם כמה כאב לב יש בלקחת חומצה פולית כבר יותר משנתיים, איך לפי הפסימיות או האופטימיות שלי אני מפסיקה ומתחילה מהתחלה, כמה כסף בזבזתי עליה וכדומה.

אולי יום אחד אני עוד אחפור לכם בנושא, אבל מה שבטוח זה שבזכות הכתבה אני עכשיו יודעת שאין שום חובה או טעם להתענות חודשים בלקיחתה כשאני בשיא הייאוש, מעכשיו אני מתחילה לקחת אותה כל פעם ביום הביוץ וממשיכה או מפסיקה לפי תוצאות בדיקות הדם, יותר הגיוני, ולפי מה שכתוב - לא פחות בריא.

איך נראה לכם המידע החדש שבראש הבלוג? מגעיל ובוטה מידי? כי אני באמת חושבת שכמות הילדים מתחת לגיל 18 שמגיעים לפה מגוחכת וברור שלרובם המוחלט אין ממש מה לחפש בבלוג הזה, אבל מצד שני זה בלוג שמזמין כל אחד וכל אחת כי אחת ממטרותיו הוא העלאת מודעות הציבור, מה אתם אומרים?

ובטח גם שמתם לב (יה, רייט) שהוספתי קטגוריית "הכה את המנוסה" על משקל "הכה את המומחה" וכל פעם שאני מסבירה מושג או תחום אני אשתמש (גם) בה כך שכל המידע יהיה פחות או יותר מרוכז, פשוט לפי הסטטיסטיקות לא מעט נכנסים וקוראים לפני קטגוריות וזה די משמח אותי כי זה אומר שאנשים מתעניינים ולומדים.

טוב, די להפגיז אתכם היום, באמת שאני חייבת להתרכז במטלת הלימודים הזו.