בליל מחשבות ממוחי הקודח

פחד:

אני מפחדת כמעט עד מוות מהרגע בו ivf יהיה הפתרון הכי הגיוני.

אני חושבת שיש רגעים שבהם יותר משאני רוצה להצליח כי אני רוצה ילד, אני רוצה להצליח כדי לא להגיע לivf.

מבוכה:

פספסתי שלושה שבועות רצוף את הלימודים ביום ראשון.

השבוע כשהופעתי מישהי שלומדת איתי שאלה מה קרה ואיך אני אסתדר עם המרצה, הסברתי לה שיש לי אישורים רפואיים, והיא התחילה לשאול אם הכל בסדר, אמרתי שכן, הכל יהיה טוב, עוד שאלה ועוד שאלה ופתאום היה ברור לי שהיא משוכנעת שיש לי סרטן.

כי הרי, אם לא אומרים, וזה רפואי, אז זה סרטן.

ולא הגבתי כי לא ידעתי מה לומר... ועכשיו יהיה לי עוד יותר לא נעים בשבוע הבא.

עומס:

מבחן מחר, ושתי עבודות לעוד שבועיים, והרבה חומר לצלם כי הטיפולים גרמו לי לפספס המון שיעורים, ועבודה שלושה ימים בשבוע וגם בית ולנסות איכשהו למצוא זמן לזוגיות.

והעיקר שאני אמורה להיות רגועה רגועה בימים האלה...

חשש:

סימני קדם-מחזור הופיעו לפני כמה שעות. מחר בדיקת הדם אבל הלב כבר התחיל להתאבל על התשובה השלילית שהשכל אומר שהיא איננה ודאית.

קנאה:

כמה זוגות מאושרים והריוניים אפשר לראות לפני שיוצאים מדעתך?

אנושיות:

לא מסוגלת לשמוח על הקשיים שלי, לא מסוגלת לומר שמתוך כך אלמד להעריך כשהכל יסתדר או את מעט הדברים התקינים, לא מסוגלת להתאזר בסבלנות אינסופית כשאין לי ביטחון מוחלט ששכרה יהיה בצידה, לא מסוגלת לשמור על דיאטה ולהקפיד על נחמדות לאחרים כשהכל בפנים מתפורר ושומדבר לא מחזיק לי את החיוך מלבד החובה.

האם באמת הוגן ממני להלקות את עצמי על היותי אנושית?

בנזוג:

הוא לא אומר, אבל באף סבב קודם הוא לא דיבר כל כך הרבה על הרצון שלו לילד.

הפעם הוא הולך להתמוטט אפילו יותר ממני.

אבל הוא, מסכן שכמותו, לא יידע איך להוציא את זה, איך לבקש יד וחיבוק, איך להתאבל ולהתנחם.

פסיכולוגית:

כבר יותר מחודש עבר מאז הייתי אצלה, לא באשמתי.

מחר יש לי טיפול, הייתי רוצה שעתיים, אבל אי אפשר.

יש לי כל כך הרבה על מה לדבר שברור לי שאתבלבל ואשכח לפחות חצי.

הכי מתסכל:

שאין שומדבר שאני יכולה באמת לעשות כדי שהתוצאה של מחר תהיה חיובית.

ברגע שהיתה הזרעה וניסינו טבעי אי אפשר לעשות כלום מלבד לשבת בחוסר אונים ולקוות שיתרחש לו נס.

יש לכם מושג איך זה מרגיש שכל הגוף כולו בוגד בך??? שאתה לא מסוגל לשלוט על שומדבר בחייך?

אין לי כח לפרט, אז רק עיקרי הדברים

פספסנו את הביוץ

רוב הסיכויים שהסבב הזה ייגמר בלי הריון עקב ביוץ מוקדם

נדע בוודאות עוד שבועיים אבל הסטטיסטיקה לרעתינו.

הסבב הבא יהיה יותר מורכב כדי למנוע מסיוט כזה להתרחש שוב.

כל יום אני מדברת אל הביצית שלי

חושבת על השלב בו היא נמצאת עכשיו, אם התרחשה הפריה ביום הביוץ

(כרגע - 8 תאים)

אני יודעת שיש מצב שההפריה היתה אח"כ

או לא היתה בכלל

אבל כולם אומרים לי שחשוב לחשוב חיובי, לעשות אוטוסוגסטיה והכל

אז אני עושה

רק שאני מפחדת מאוד לפול עוד יותר חזק כשתגיע התשובה, כי כל החשיבה הזו מפתחת המון המון ציפיות.

בבית אני אמורה לא להתאמץ, לא לקפל את הבטן, ללבוש בגדים רפויים, להרים רגליים למעלה, לא להתוכפף בשביל כלום, לא לעשות יותר מידי עבודות בית.

אבל בעבודה אני עובדת קשה, מרימה ילדים, שוטפת רצפות.

קצת מצחיק, ההבדלים החדים האלה, בין מה עושים בבית ומה בעבודה.

אלו השבועיים הכי ארוכים שיש, את זה אני זוכרת גם מהפעם שעברה, הפעם בשביל להעביר אותם יותר בקלות כל יום אנחנו חושבים שאולי הביוץ היה קצת יותר מאוחר, ואולי הביצית עוד חיה, ועושים שוב סקס, מנסים להפרות אותה, למקרה שהיא עוד שם בסביבה אבל עדיין לא מופרית, זה נותן תחושה של שליטה, של עשיה, ועוזר לחוסר האונים שמתלווה תמיד לציפיה של שבועיים.