החודש האחרון

ב6/10, השבת שמייד אחרי החגים, הגיע המחזור, היינו די בעננים, חשבנו שהשנה החדשה תתחיל כל כך שונה מהקודמת ושסוף סוף התפילות שלנו נענות.

סימנים לכך שהמחזור מגיע התחילו כרגיל יומיים לפני, היינו די בהלם כי הוא הגיע טבעי לגמרי.

היה אמור להיות לי תור לרופא הנשים שלי באותו שבוע, כי חשבנו לחזור לטיפול אחרי החגים, אז כבר ביום שישי, בין החג לשבת, התקשרתי והקדמתי את התור ליום ראשון, כי כשמגיע המחזור - צריך פשוט להתחיל.

אז ישבתי ב7/10 אצל הרופא והודעתי לו שהמחזור הגיע מעצמו ואנחנו נותנים צ'אנס אחרון להזרעה.

הוא מייד רשם לי את כל מה שצריך ואמר להתחיל להזריק ביום שלישי.

9/10, זריקה ראשון של פיורגון לסבב זה, 50 יחידות.

10/10, זריקה שניה, 50 יחידות, 100 סה"כ.

11/10 זריקה שלישית, 50 יחידות, 150 סה"כ.

12/10, יום שישי ואנחנו בשבת משפחתית באיזשהו חור, נאלצת לעזוב באמצע שיחה בשביל הזריקה, אבל עושים מה שצריך לעשות, היה לי גם ריב עצום עם אבא שלי באותו היום והתחושה היתה שלמרות ההתחלה המאוד אופטימית הנסיבות פשוט שמות לי רגליים - כי הרי שלווה ורוגע מאוד חיוניים לתהליך וקשה להיות שלווים ורגועים באמצע ריב מטופש, בכל אופן הזרקנו את הזריקה הרביעית, 50 יחידות, 200 סה"כ.

13/10, חוזרים מהצפון עם כל הפקקים, לקחנו את אחי הצעיר לבית הוריי ועשינו שם הפסקת הזרקה, והמשכנו הביתה, זריקה חמישית, 50 יחידות, הגענו כבר ל250.

14/10, יום ראשון, על הבוקר בדיקת דם, ברבע לאחת תור לרופא, שני זקיקים נצפים בגדלים 11 ו12, שניהם באותו צד, ההורמון שמעיד על התפתחות התהליך במקום יפה - 440 יחידות, התחושה היתה של התחלה מאוד מעודדת ומאוד יפה (יחסית לתגובות של הגוף שלי, יש בנות שבחמש ימי הזרקה גומרות את כל הסיפור), בערב הזריקה השישית, 50 יחידות, 300 סה"כ.

15/10, מהיום מוסיפים את זריקת הצטרוטייד, מטרתה לדכא את הורמון הLH שלא ישתחרר ויגרום לביוץ לפני הזמן הנכון, אז זריקה שביעית, 50 יחידות, 350 סה"כ, ובנוסף זריקה ראשונה של צטרוטייד (במקרה של הצטרו' זה אותו מינון אז אני לא מפרטת).

16/10, זריקה שמינית של פיורגון, 50 יחידות, 400 סה"כ, זריקה שניה של צטרוטייד. אני לא יודעת למה אבל בסבב הזה כל זריקות הצטרוטייד היו יותר כואבות מהזריקות הללו בעבר.

17/10, בדיקת דם בבוקר, תור לרופא בשלוש, הפעם הזקיקים בקושי גדלו - אחד 12 ואחד 13, גם ההורמון נתקע - 430 יחידות, מאכזב למדי ומחליטים על הגדלת מינון. זריקה תשיעית של פיורגון, 75 יחידות, 475 סה"כ, זריקה שלישית של צטרוטייד.

18/10, זריקה תשיעית של פיורגון 75 יחידות, 550 סה"כ, זריקה רביעית של צטרוטייד.

19/10, שוב יום שישי, זריקה עשירית פיורגון, 75 יחידות, 625 סה"כ, זריקה חמישית צטרוטייד.

20/10, פיורגון * 11, 75 יחידות, 700 סה"כ, צטרוטייד * 6.

21/10, בדיקת דם על הבוקר ותור ברבע לשלוש (למי שלא הבין בכל תור יש אולטראסאונד וגינלי לבדיקת הזקיקים ורירית הרחם), ההורמון צנח ל330, בצד אחד יש זקיק 11 וזקיק 12, בשני זקיק 11, כלומר הכל נסוג לאחור, הדכאון מתחיל לפשוט עלינו, והתותחים הגדולים מוצעים - הפעם המינון מוכפל. פיורגון * 12, 150 יחידות, 850 סה"כ, פעם ראשונה שאני מזריקה יותר מ75 יחידות וזה קצת מלחיץ וגם יותר כואב (בגלל שמדובר בעט שדורכים בו את המינון ככל שהמינון יותר גבוה כך משך הזמן שהמחט בתוך הגוף עולה), צטרוטייד * 7.

22/10, פיורגון * 13, 150 יחידות, 1000 סה"כ, צטרוטייד * 8, כאן אולי המקום לספר שמקסימום צטרו' שיצא לי להזריק בסבב עד לסבב הזה היה 3 פעמים, ושאני לא חושבת שאי פעם הגעתי ל1000 יחידות של פיורגון (למעשה אני יודעת שבפיורגון לא אבל כשהזרקתי גונאל אף יש מצב שכן וזה בסופו של יום אותו החומר).

23/10, בדיקת דם נוספת ותור לרופא, ההורמון מתחיל לעלות מעט - 396, מי שעוד זוכר משהו שם לב שהוא עדיין לא הגיע לרמה של הבדיקה הראשונה בסבב הזה, הזקיקים עלו ל13, 13, ו12, בקיצור שוב לא משהו, אז ממשיכים להגדיל מינון. פיורגון * 14, 175 יחידות, סה"כ 1175. צטרוטייד * 9.

24/10, פיורגון * 15, 175 יחידות, סה"כ 1350, צטרוטייד * 10. אני מתחילה להרגיש רע, ישנה שעות אחה"צ ומתקשרת לבוסית לומר שאני חולה מכדי לבוא לעבוד למחרת, למעשה זה היה היום האחרון שעבדתי בו בנתיים, לא כולל את העבודה שאני עושה מהבית (למי שמתקשה לעבוד יש לי שתי עבודות חלקיות, אחת מהבית והשניה במעונות ילדים שחלקה במשרד וחלקה עם הילדים, את העבודה במעונות לא עשיתי מאז ה24/10 בגלל מצבי הגופני המדורדר).

25/10, פיורגון * 16, 175 יחידות, סה"כ 1525, צטרוטייד * 11.

26/10, יום שישי שוב, פיורגון * 17, 175 יחידות, 1700 סה"כ, צטרוטייד * 12.

27/10, פיורגון * 18, 175 יחידות, 1875 סה"כ, צטרוטייד * 13.

28/10, בדיקת דם בבוקר ותור לרופא ברבע לשלוש, באולטראסאונד אנחנו רואים 5 זקיקים בשחלה אחת, גודלם בין 13 ל15, ועוד כמה בשחלה השניה, הרופא אומר שזה יותר מידי, אף אחד מהזקיקים לא מספיק גדול כדי להאמין שהוא ימשיך והשאר יקטנו, הפערים ביניהם זערוריים מידי, אבל תוצאות בדיקות הדם לא הגיעו, אני צריכה להתקשר בארבע ולשמוע אם הסבב אבד או לא, למקרה שלא - הוא נותן לי מרשם לתרופות חדשות (לאורך כל הסבב הזה קניתי עוד ועוד תרופות כי בעט פיורגון יש 600 יחידות ואת הצטרוטייד קונים בבודדים, לי יצא לקנות מקסימום חמישה ביחד), מה שמחייב אותי להישאר בעיר למקרה שאצטרך להגיע לבית המרקחת. בארבע אני מתקשרת אבל עוד אין תוצאות וצריך לחכות עוד חצי שעה, בארבע וחצי מסתבר שההורמון קפץ ל8600, הרופא אומר לא להזריק שומדבר ולחזור עוד יומיים לבדוק אם עוד יש אפשרות להציל את הסבב, הוא גורם לזה להישמע כמו סיכוי ממש ממש קלוש, ואוסר עלינו לעשות סקס - יש חשש כבד שתהיה לנו בסוף שמיניה או משהו כזה.

29/10, נחה בעיקר, מותשת פיזית ונפשית.

30/10, בדיקת דם על הבוקר, תור לרופא בארבע, ההורמונים כמעט ולא ירדו (7900), הסבב אבוד, אסור לעשות סקס, צריך פשוט לחכות בסבלנות למחזור, ולהגיע אליו בעוד שבועיים להחליט מה עושים הלאה.

אני עדיין לא לגמרי מעכלת ששוב לא הצלחתי להגיע לקו הסיום הרצוי לסבב, אני יודעת שבפעמים הקודמות גם לא בכיתי ולא השתוללתי ורק חודשים אחרי הבנתי עד כמה קשה לקחתי את הסבבים שלא נגמרו בביוץ מתוזמן, אז אני קצת חוששת מהתמוטטות טוטאלית שתפקוד אותי בעוד כמה שבועות.

אני אפילו לא יודעת איך לסיים את הפוסט הזה, אני עדיין בבית, מרגישה היום יותר טוב ממה שהרגשתי מאז אותו יום רביעי, אני מקווה שזה אומר שההורמונים התחילו לרדת, אבל אני עדיין חלשה ודואבת.

מתחמקת מכל הסביבה, היחידה שיודעת מה עברתי (וגם זה באופן חלקי) היא הבוסית שלי, מלבד הצוות הרפואי והפסיכולגית שלי לא סיפרתי לאף אחד אחר שהסבב נכשל.

אני צריכה כאמור להקפיד על המון שתיה כי סכנת ההתייבשות היא כרגע משהו מאוד מוחשי, ואיכשהו להתאושש ולהמשיך הלאה.

אם הייתי יותר צעירה אני חושבת שהייתי לוקחת עכשיו כמה חודשי התאוששות והחלמה, אבל אני לא בטוחה שאני יכולה להרשות אותם לעצמי עכשיו.

אם היה לי יותר כסף הייתי בורחת לחו"ל לכמה ימים, בנתיים אני בורחת לטלויזיה ולספרים והפסיכולוגית שלי אומרת שזה טוב מאוד.

אני רוצה לבכות, אבל הדמעות לא יוצאות, אני רוצה לצרוח אבל אין לי אנרגיה, אני רוצה לצאת מהבית ולהנות קצת אחרי כל הטירוף הזה אבל הבעל בעבודה עד אמצע הלילה וגם ככה כוחותיי בטח ייגמרו הרבה לפני כל בילוי שהוא.

בשישי בעלי בן 35, במוצ"ש אנחנו חוגגים עם ההורים שלו ואולי גם שלי.

אני כ"כ כ"כ לא מרגישה חגיגית.

למה נעלמתי

האמת שכמעט ולא כתבתי כי התחלנו סבב

החלטתי הפעם לא לדבר על הסבב הזה עם אף אחד, עד כמה שאפשר.

קיויתי שכמו בטסט - גם פה לא לספר יעזור לי להצליח

אפילו הכנסתי הגיון מאחורי ההחלטה - אם אני לא אספר יהיה עליי פחות לחץ וכמה שפחות לחץ ככה יש יותר סיכוי להצליח.

האמת היא שכרגיל זה לא עבד.

אני כרגע במצב של תגובת יתר שחלתית, זה אומר ש21 ימי ההזרקה ירדו לטמיון, להמשיך הלאה פירושו להסתכן בהרבה דברים וביניהם הריון מרובה עוברים.

אני בבית, נחה כבר מיום חמישי, מנסה להתאושש פיזית, היום אני מרגישה כבר יותר טוב, רק לא מספיק טוב.

אין שומדבר שאני יכולה לעשות כרגע, רק לשתות הרבה כדי לא להתייבש (הסכנה הכי גדולה במצב של תגובת יתר) ולחכות שבועיים עד לתור הבא לרופא, אז נחליט מה עושים הלאה.

אני אעלה מאוחר יותר (מקווה שהיום) פוסט עם כל השתלשלות הסבב הכושל הזה, עכשיו רק רציתי להסביר וליידע.

אני מוסיפה הסבר מהו גירוי יתר שחלתי, מתוך פורום פוריות בתפוז:

גירוי יתר שחלתי הוא מצב בו הזקיקים שבייצו ואלה שלא בייצו צוברים נוזלים. הנוזלים נשאבים מרקמות שכנות ועלולים לגרום למצב של התייבשות בהן. במקרים קיצוניים הדם הופך צמיגי ויש חשש ליצירת קרישי דם שזה כמובן מצב מסכן חיים. הזקיקים נתנפחים ומנפחים את השחלה. נוזלים עלולים להצטבר בשחלות ולפעמים גם באברים אחרים. שחלה מוגדלת עלולה להסתובב סביב עצמה ולהגיע למצב שדורש ניתוח. במקרה של גירוי חריף, מאשפזים עם אינפוזיה והשגחהץ יש נשים שיש להן נטיה לגירוי יתר, במיוחד לפוליציסטיות. זריקת הכוריגון מחמירה אותו. גם הריון יכול להחמיר אותו. במקרה של גירוי יתר שמתעורר לקראת השאיבה, משתדלים לא לעשות החזרה כדי לא להחמיר אותו.

אולמרט

אני האחרונה שתעריך אותו כראש ממשלה.

והאמת שאני לא מחוברת בכלל לחדשות, יודעת רק את הכותרת של הדברים.

אבל כאחת שהיתה שם, שעברה את זה הכי בקטן שאפשר ולכן לקח לה כמה שנים להבין את המסר - תתפטר.

לא בגלל כל השגיאות שעשית.

בגלל שאתה צריך להקדיש את עצמך עכשיו לעצמך, לעשות באמת לביתך, להיות עם המשפחה, להילחם בסרטן ב100%, ולא להתעסק בשטויות אחרות.

פשוט תתרכז במה שהכי חשוב לך עכשיו, וזה אתה עצמך.

משפחה

אני מרשה לעצמי להעתיק פה חלק מהודעה ששייכת לאירוח שהיה בפורום "הריון ולידה" בנענע, לאחר שידור הפרק של "אמא יקרה לי" בשבוע שעבר:

"רק נשים שחוו כישלונות כ``כ רבים יכולות להזדהות עם לילי הגיבורה בסרט שאומרת תשפט ``אלוהים, לך תחפש ת`חברים שלך``... זר לא יבין זאת... לאחר התוכנית קיבלתי אין ספור טלפונים מחברים ובני משפחה שקולם רעד וכולם אמרו את אותו הדבר:``סליחה שלא ידענו...`` לרוב האנשים אין מושג מהם הטיפולים, איזו כוחות נפש נדרשים וכמה כאב, סבל, צער ואכזבות יש בתהליך הזה. מהבחינה הזו כל הכבוד ליוצרי התוכנית שנגעו ברגישות באחד הנושאים הנחשבים כטאבו בעולם המודרני והמתקדם."

אני גם קיבלתי מעט תגובות בנושא, הבוסית שלי אמרה שראתה את הפרק ולא הפסיקה לחשוב עליי, חמותי אמרה שהיא הקליטה ועוד לא ראתה (אני לא יודעת אם היא ראתה אח"כ), ואמא שלי דיברה איתי פעמיים אחרי בלי לומר כלום, בסוף שאלתי אותה ישירות, התגובה שלה היתה "אני מכירה את הסיפורים האלה".

לא יודעת מי פה ראה (מהתגובות בפוסט הקודם אני מבינה שהרוב לא, בנענע יש חלקים מתוך הפרק למי שמעוניין), הפרק היה קצת מאכזב מהצד שלי כי הוא לא הציג אפילו חצי מהקשיים, אבל הוא גם היה מרגש עד דמעות, כל מי ששמעתי מגיבה עליו אמרה שהוא ריגש אותה, לאמא שלי הוא כנראה לא דגדג כלום.

32 שנים וחצי ואני עדיין מצפה לקבל מאמא שלי את הדבר האחד שהיא בחיים לא תהיה מסוגלת - אמפתיה לקשיי שלי.

מה זה טאקט???

התקשרתי אתמול לאמא.

התקשרתי כדי לבקש שהם יראו את התוכנית בערוץ 10 על טיפולי הפוריות.

זה לקח איזה 10 דקות כדי לומר את מה שרציתי לומר (אמא שלי היא מהנשים שמשתלטות על שיחת הטלפון, לפחות איתי).

היא אמרה שהם יראו (אני תוהה אם היא זכרה וראתה גם).

שניה אח"כ היא סיפרה לי על החברה שלה מהעבודה שזרקה מהבית את כל קלטות הילדים (דץ ודצה למיניהם) כי הקטן שלה כבר בן 7 ואיך היא תבקש מאחי שבשביתה להעביר לdvd את הטובות שביניהן כדי לתת לאחיינים שלי.

מישהו אמר טאקט ולא קיבל???

את דעתי על התוכנית אפשר לסכם ב"מעוררת דמעות ומאכזבת בו זמנית" אבל נראה לי שהיא ראויה לפוסט יותר ארוך ונפרד, מייד לאחר שאני אתאושש מהעובדה שישנתי הלילה 4 שעות.

בנתיים אני ממש ממש ממש אשמח לשמוע את דעתכם על התוכנית (מי שראה, כמובן)