מילה וחצי על החתול

(באמצע יום עבודה עמוס)

אמרו לנו להתכונן לגרוע מכל.

כל מה שעשו עד כה (שלשום סטרואידים ונוזלים כשחשבו שהבעיה העיקרית היא FIV + אנטיביוטיקה כי יש לו דלקת בפה, אתמול אינפוזיה ואינסולין כשעלו על זה שהוא סוכרתי) לא עזר, שלשום הוא אכל ממש יפה, אתמול הוא הקיא כמעט הכל ולא אכל כלום.

היום בערב יגיעו תוצאות הבדיקות, אבל כמו שהוא נראה, כמו שהוא מתנהג, ואיך שהוא לא מתאושש (תמיד השילוש הקדוש של אינפוזיה, סטרואידים ואנטיביוטיקה אושש אותו בתוך שעות ספורות) כנראה שנס לא יהיה פה (אלא אם בדיקות הדם יגלו משהו פתיר שלא חשבו עליו עד כה).

הוא בן 10, איתי כמעט עשור (אומץ בספטמבר 2001).

עכשיו אני כועסת על עצמי שביום ראשון כשהוא רצה להתפנק (היתה התאוששות זמנית אחרי הסטרואידים והאינפוזיה ואח"כ שוב נפילה) הזזתי אותו, אבל היה קשה מאוד לגעת בו, כל חלק בעור שלו נראה מרוט, המון אזורים גורמים לו להגיב בכאב וניסיון נשיכה, ניסיתי להפניק כמיטב יכולתי אבל היא לא היתה גדולה וגם הסבלנות שלי לא ממש - הייתי עייפה ורציתי לסיים משהו לפני השינה.

אוף

אני לא רוצה שהוא יסבול.

אבל קשה לי לדמיין את החיים בלעדיו.

זה דיכאון הדקא?

אומרים שדקא, מלבד לדכא את ההורמונים, מדכא גם את האישה הלוקחת.

מכיוון שאני מקבלת אותו ממש בקלילות (רוב הנשים מקבלות או דקא ארוך שמשפיע כמה חודשים קדימה, או דקא יומיומי לפחות לשלוש שבועות, אצלי מדובר על שלושה ימים של דקא יומיומי ותו-לא) עד כה לא נתקלתי בתופעה.

ואולי זה לא הדקא, אלא התקופה הקשה שעוברת עלינו.

מבחינה זוגית עוד לא מצאנו את האיזון אחרי הולדת הילדה, לא שרע, אבל זוגית (וזוגית בלבד) גם לא ממש טוב.

בבית אני טובעת תחת הדברים שיש לעשות.

בעבודה אחת המון בחופש ויש עומס נוראי.

העבודה השניה היא בספריה, והיה עכשיו שבוע הספר, מה שאומר השקעה מטורפת.

לצד כל הדברים הכלליים האלה היום עבר עליי חרא יום.

החתול חולה מאוד, חשבנו שהטיפול אתמול אושש אותו אבל לא ממש, הקיא, נראה זוועה, והחצי מתחיל למלמל שאין לנו כסף לטיפול בו, אני לא מוכנה לשמוע על להרוג בעל חיים בלי אפילו לדעת מה יש לו בגלל כסף, ראבק, החתול הזה איתי עוד מימי הרווקות, וזה באמת לא משנה שהוא ירד במעמדו מאז הילדה... הוא בעל חיים, מגיע לו המקסימום שאנחנו יכולים לתת לו.

הייתי היום אצל רופאת שיניים, הרבה טיפולי שורש מחכים לי, אני מאלו שבאמת מזניחים את השיניים עד שאין ברירה והגעתי לאין ברירה, מה שאומר שהיום התחלנו הכנה לטיפול שורש + סתימה, וביום חמישי כבר ממשיכים הלאה לעוד טיפול שורש (חייבים להספיק לפני השאיבה לסיים אותו אז אין זמן לדחות) וסיוט לי, כאילו לא מספיקות 3 הזריקות בלילה אז גם שתיים אצל רופאת השיניים....

ואני עייפה, כל הלילות האלה שהחצי לא בבית גומרים אותי מעייפות, מתקשה לישון כשהוא איננו, והחתול שיגע אותי חצי לילה.

ואני מרגישה שאני משקיעה מעל ומעבר בפעילויות אחר צהריים בספריה סתם ככה לחינם, היום לשעת סיפור הגיעה משפחה אחת. בשביל שעת הסיפור הזו הייתי בבית 5 דקות בין עבודה לעבודה, ובהן הכנתי את התיק לילדה. סתם. בשביל משפחה אחת שהגיעה.

אני מרגישה לגמרי אאוט

רוצה רק לישון.

תעירו אותי בחורף, תעזבו אותי כולכם.

החצי והילדה עכשיו בבריכה, אני בעבודה, וגם אם לא הייתי - שונאת להיכנס למים במחזור, למרות הטמפונים.

בקיצור הדכדוך פושה בכל, אולי זו רק הדקא, אולי אלו החיים, אולי סתם חרא יום.

הכי קשה זה להתחיל, ומפעם לפעם זה יותר קשה
הזריקה הראשונה היא הקשה מכולם, אולי זה הזמן שעובר מהאחרונה שהיתה, אולי הידיעה שאחריה אין ממש דרך חזרה, אולי זה סתם התפלספות שמקורה בבדיקת הדם המזעזעת, לא יודעת, אבל הכי קשה זה להזריק מחדש, לחזור לזה, להתחיל שוב, כשאת בפנים כבר אין ברירה, חייבים להמשיך, מסתכלים על כל יום בפני עצמו, כשאת לפני, בשניה לפני שזה מתחיל, עוד אפשר לכאורה לחזור בך...שמור   בטל