מאת: איה מרקביץ', עורכת משנה בערוץ החדשות
את השעה שבה התחיל מפגש ה"מרתון-כתיבה-וחשיבה" לכתבי ועורכי נענע, נראה שהמשתתפים יתקשו לשכוח: מייד לאחר שנאספנו מהלובי מרובָּץ הפּוּפים של בניין ד.נ.ר, ציוותה עלינו כוהנת הקופירייטינג שהתגשמה בבשר, תרצה גרנות, לכתוב ידיעה בת 70 מילים על "השעה עשר וארבעים". מעט מאד ידענו על העתיד להתרחש בשש השעות הבאות, שאימייל נבחני שקיבלנו יומיים קודם לכן חייב אותנו לנכוח במהלכן בסוג-של סמינר מזורז בכתיבה יצירתית; ובכן, באנו עוינים.
הדבר לא ניכר מייד, על אף שכבר בהתחלה הופגנה עזות מצח כמעט-קולקטיבית בהתעלמות מהאיסור להכניס שתייה לחדר, שנכתב על הדלת בשלט מתחכם (כל השלטים במקום מתחכמים. כולם. בשירותים, בפינת הקפה, על העציצים); אך לא חלף זמן-כיתה ממושך וכבר התחבטו בין העטים משימות כתיבה מגוונות שאפשרו לחתרניים בינינו לשרבט איומים באלימות פיגורטיבית נגד המנחה, למצהלות הנוכחים. אני עצמי הנחתי מראש שיום הכתיבה המרוכז יהיה מעין תחרות-שנינות, וצדקתי, אך לא שיערתי כמה העמיתים לעבודה בעצם מצחיקים.
וכך, חרף האינגלישיזמים הקריאייטיביים שהרביצו בנו המנחים כדי שניכנס לסטייט אוב מיינד הנכון, היו צחוקים וכן, לעזאזל, היה כיף. מביך להודות שגם כשמשחקים איתנו בפעלולים תיאטרליים או כותבים לעינינו מילים באנגלית בטוש מחיק על קיר הזכוכית, רובנו מוכנים למכור את גאוותנו ואת אמא שלה בעבור ז'יטון פלסטיק צבעוני. זאת, כי שש השעות שבילינו במקום חולקו בין משימות כתיבה להקראת פירותיהן, שהמוצלחים שבהם זיכו את בעליהם בדיסקיות פלסטיק מפוקפקות (יצוין כי בשם רוח הצוות, חלקנו אסף אותם במשותף ואיבד את הספירה במכוון. דה, רבולוציה-אמא!). אחרי הכל, מה אנו מאחורי מקלדותינו, אם לא חבר גרפומנים נלוז במיוחד?
נדמה שהאספקט היותר-מעניין של מרתון הכתיבה שבו השתתפנו, הייתה ההצצה המטרידה ששלל ההפעלות בו זימנו אל נבכי נפשם ויום-יומם של הקוֹ-עובדים. כך, למשל, למדנו מה שגרת היקיצה של אחדים ("שש בירות אחרי חצות. אוחז בעיתון "הארץ" גררתי את רגליי לשירותים, מונחה בידי זקפת הבוקר"), כמה חתולים יש לאחרים במרפסת ומי מגלה נטייה עקבית לדימויים אנאליים, עם או בלי מברשות שיניים; למרבה הצער וגם המזל, אולי, רוב יצירותינו הושמדו לאורך היום, כשקרענו אותן כדי לייצר מהן פתקים, שבהם נתבקשנו לכתוב קלישאות עיתונאיות ("כאלו ואחרים"), חפץ (פוזמקא, מיקסר) או דמויות ("מזכירת חוג באוניברסיטה כבת 50, בעלת קול חורק וגרד נרתיקי"). רבים אף ניצלו את ההזדמנות כדי להשוויץ בכישורי שקילה וחרז, וכך נתהגגו להן פואמות בשלוש דקות על האדמין, על ציצים, על פרוייקטים ועל משה קצב.
הנשיא, אגב, כיכב ביצירי עטינו במידה מעוררת תהיות. אולי משום כך, ועל אף שחלק מההמלצות שקיבלנו ממנחינו קשה ליישום בערוץ האקטואליה שבו אני עובדת, (כמו למצוא תשובה מקבילה, במושגים הגיאומטריים של החדשות, לשאיפה לכתוב, נגיד, שאסי לוי הרטיבה מרוב התרגשות מול איזה סרט, או להעניק כותרת היפותטית לידיעה על מציאת תרופה לאיידס, בנוסח "לכו להזדיין"), מצאתי את עצמי ביום שאחרי מתאפקת חזק למול פרץ יצירתיות פבלובי שעוררה בי התפתחות חדשה בפרשת קצב. ברם, לא החלפתי בסופו של דבר את הכותרת הבנאלית "מתלוננת נוספת נגד הנשיא" ב"שמונה בעקבות אחד"; אל תספרו לתרצה.
בסופו של יום נחלצנו ממעוז הקפיטליזם ובאמתחתנו כמה הישגים ראויים לציון: בין "הפעלות" קוואזי-אוויליות להנאה גרפומנית מזוקקת, נצברו בהפסקות כמה עשרות דקות תקדימיות של עישון פסיבי; בתווך הספקנו, עמיתי המלומד ואני, שמאחורינו רק חודשיים וחצי בנענע, ללמוד כמה שמות נחוצים שהסתתרו עד כה מאחורי חיוכי מסדרון אלמוניים, ונעשה מאוחר עד להביך מכדי לשאול; עוד גילינו כי מי שניצח, לבסוף, בתחרות השנינות, אינו כתב ואף לא עורך, אלא עוסק דווקא בספירות הבלתי-וורבאליות של העבודה, וכונה על ידי הוד גרנותיותה "מר וידיאו". בחשבון אחרון, אם גם קשה במידה שדוקרת את העין ומקוממת את הלב, להודות שהצליחו לגרום לנו "לצאת מהקופסה" – או אף להקליד את הביטוי הנ"ל – אפשר לסכם באנחה ניאו-מרקסיסטית, שבמובן מסוים, פרדוקסים הם "הלחם והחמאה" שלנו כאנשי תוכן, ולכן, לעיתים אפשר ללמוד על "הקופסה" גם ממי שמכשיר למחייתו נגרי קופסאות.
