מאת: יוסי גורביץ.

במקור היה זה מייל שנשלח בתפוצה פנימית בקרב עובדי נענע, שלא כל כך ידעו איך לעכל את העובדה שאחד הכותבים המוכשרים ביותר ברשת הישראלית, עוזב. הדבר היחיד שאפשר להתנחם איתו הוא שיום אחד, כשהכתבות של יוסי יתפרסמו בניו יורק טיימס או בוושינגטון פוסט, נוכל להתגאות שפעם היתה לנו הזכות לעבוד במחיצתו.

איור: עדיגי

תג כניסה – הוחזר.

ואסקו (אתם יכולים לקרוא לזה טוקן אם אתם רוצים, אבל בשבילי זה ואסקו) – הוחזר.

תלוש מזון של טנביס – הוחזר.

תעודת עיתונאי (תוקפה יפוג בסוף החודש) – הוחזרה.

זהו.

אחרי 33 חודשים, 120 ומשהו ישיבות ממשלה, 237 התרעות על מותו הקרב של אריאל שרון, 150 ויותר טורי התפוררות הדמוקרטיה, מספר מאכזב של איומים ברצח, מאות משמרות בוקר, מלחמה אחת, התנתקות אחת, מערכת בחירות אחת לנשיאות ארה"ב ואחת לכנסת ישראל, ויותר פיגועים משאני רוצה לזכור, הגיע הזמן לומר שלום, ולהחזיר את המפתח של דלת הכניסה למטה.

היה נחמד. לעיתים קרובות היה מרתק. למדתי הרבה. אבל הגיע הזמן לעבור הלאה.

נהוג לומר בהזדמנויות כאלה שיהלומים הם לנצח ופרידות הן ממאדים, או משהו כזה, ושאנחנו עוד נפגש ואני עוד אחזור. במקרה שלי

זה נכון – כי אני מתכוון להתייצב כמו שעון שווייצרי ב-19 בחודש עם חשבונית.  וטורי התפוררות הדמוקרטיה ימשיכו להתפרסם, וכנראה גם קצת חומר פרי לאנסי אחר. שזו, למקרה שתהיתם, הסיבה לחשבונית.

אני מקווה מתכנן להוציא ספר מאמרים באנגלית בתוך שנה וחצי. כשזה יקרה, אתם תהיו הראשונים לדעת – ועם קצת מאמץ, הכיתוב First published in Nana News יעשה קצת נחת לכל המעורבים.

היו שלום ותודה על הסושי.

להתראות,

יצ"ג