חשבתי רבות בימים האחרונים על האופן שבו אני תופסת את עצמי, בכל הקשור למשקל שלי. עד היום, למרות כל השנים שחלפו, כשאני מביטה בראי אני מופתעת למראה האישה השמנה הזו שמביטה בי. בתודעה שלי אני עדיין חושבת על עצמי כעל אותה נערה צעירה ויפה (אני חסרת בושה, אני יודעת) שהייתי פעם.  קשה לי לתפוס את השינוי שעבר עלי.

כשאני מביטה על נשים שמנות שאומרות: "אנחנו שלמות עם עצמנו, טוב לנו כך, הדימוי העצמי שלנו לא נפגע בגלל דימוי הגוף שלנו", אני משתאה.

עם החלק האחרון של המשפט אני מצליחה להזדהות במידה מסוימת. הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלי אינם כרוכים בלי הפרדה בדימוי הגוף שלי. יש חלקים בי שאני מכירה בהם ובחיוב שבהם, והם עומדי בפני עצמם.

אבל לומר שטוב לי כך?

אני לא מכירה את האישה הזו במראה. אני מסתכלת עליה ורוצה שתיעלם, ולפעמים נדמה שרצוני מתגשם. כשאני הולכת ברחוב, אני לא מרגישה שהולכת שם אישה – אדם – שמקבל התייחסות כלשהי מסביבתו. אני מרגישה לא קיימת.

השינוי הזה, שמתבטא במשקל העוטף אותי, כאילו מייצג שינויים אחרים שעברו עלי ואולי הם מעט פחות בולטים לעין. הויתור על השובבות. הויתור על נקודת המבט האישית, השונה. אימוץ תפקיד "המבוגר האחראי" בכל רמ"ח אברי.  הויתור על היצירה.

באיזשהו מקום, אני חושבת שהרצון שלי לרדת במשקל, קשור לחיפוש שלי אחר אותה נערה, אישה צעירה שאינני עוד. לרצון לחזור למה שהייתי אז, כולל כל התכונות שאפיינו אותי. ייתכן וזו שאיפה מסוכנת. כי בינינו, לעולם לא אוכל לחזור ולהיות מי שהייתי אז. אבל אולי בחיפוש הזה אצליח להחזיר לעצמי דברים שאיבדתי ושכחתי בדרך.

ואולי, אם אצליח לפגוש שוב את עצמי, כבר אוכל לומר "אני שלמה עם עצמי, טוב לי כך".

את ההיריון האחרון סיימתי עם עודף מפואר של 34 קילוגרמים. לא עוד השמנה מעצבנת. לא עוד דימוי גוף בעייתי.  המציאות הזו הייתה כואבת (בעיקר בגב) ומפחידה. אם בעבר התייחסתי לבעיית ההשמנה שלי כאל משהו טורד ומתסכל, אבל נסבל, עכשיו התחילה לחלחל הכרה מאיימת משהו. אם הגעתי לאן שהגעתי, מי יערוב לי שלא אמשיך ואתדרדר?  עוד מעט אראה כמו חמותי. ואולי גרוע מכך. את הדימויים הרוטטים שאימצתי אחסוך מכם.

דווקא הייתי אופטימית. לפני ההיריון אימצתי תוכנית תזונה וספורט שחוללה בי קסמים. על פי הספר הרזייה שפויה (סמדר פרגר, הוצאת מטר) עברתי לתזונה בריאה ודלת שומן ופעילות גופנית קבועה. השלתי מעלי 11 קילוגרמים של שומן, אכלתי לשובע והרגשתי נפלא. כל מה שהייתי צריכה לעשות כעת הוא לחזור לתוכנית.

נכשלתי. פעם אח פעם אחר פעם. כישלון! עצלנית! חסרת חוט שידרה! נכון שהלקאה עצמית לא הביאה אותי לשום מקום, אבל זה מעביר מצוין את הפגישות בטיפול.

ההצלה שלי הגיעה בדמותה של המלאכית הפרטית שלי. חברה טובה, פסיכולוגית במקצועה, שהציעה לי הצעה אשר לא יכולתי לסרב לה. בתחילת יולי התחלנו בסדרה של פגישות שבועיות של טיפול באמצעות NLP ודמיון מודרך. היא באמת הצילה אותי. אפשר לומר שזכיתי בקבוצת תמיכה קבועה, עם כל היתרונות של האוזן הקשבת, ושפע של רעיונות ושיטות להתמודדות, ובלי החסרונות ובראשם הצורך להקשיב במשך שעה בשבוע לצרות של אנשים שאני לא מכירה. (סוציומטית? אולי.)

התוכנית נשארתי עם ההרזיה השפויה. כל דבר שאי פעם למדתי וקראתי בנושאי פיזיולוגיה, דיאטה ותזונה, אומר לי שזו התוכנית הנכונה ביותר עבורי (וגם בכלל, אבל אני לא מתחילה עם מיסיונריות). הפעילות הגופנית היא מכשול לא פשוט עבורי. אני לא אוהבת את זה. אבל הצלחתי ליצור לעצמי תנאים שבהם המחיר הלוגיסטי יהיה קטן ככל הניתן, וארבעים דקות ביום אני כן מביאה את עצמי להשקיע.

מטרות בינתיים הפגישות נשארות בתחום ה-NLP. כפי שמוסבר כאן (בבהירות ובלי עודף ניו-אייג'), הטיפול סב סביב מספר שאלות, שהעיקריות שבהן הן: 1. מהי המטרה שלך? 2. איך תדעי שהשגת את המטרה? 3. מה מונע ממך או עוצר אותך להשיג את המטרה? אני מוצאת שהגדרת המטרות מאוד עוזרת לי להתמקד במה שאני עושה. זה מתחבר מצוין לצורת המחשבה האנליטית שלי. יחד עם זאת, לא תמיד אני יודעת לזהות שאני אכן משיגה את המטרות שלי. צריך לחזור אליהן ולהאיר את ההצלחה, שתמיד מוסתרת לאור של הכישלון.

הגוף שלי התבגרות לא באה לידי ביטוי רק בקמטים הקטנים שמופיעים פה ושם. חילוף החומרים שלי הואט. שני הריונות, מסתבר, משאירים את חותמם והכל זז הרבה הרבה יותר לאט. אני מקווה שהאיטיות הבלתי נמנעת של התהליך תעזור לי גם להכיר טוב יותר את הגוף שלי. מה מקל עליו ומה מקשה עליו. What makes me tick?

כרגע אני שוקלת להוציא לגמרי מהתזונה שלי את כל הסוכר הלבן והקמח הלבן, ואולי גם אורז לבן. נדמה לי שהם עושים לי רע מאוד.

תובנות פרפקציוניזם הוא תכונה שקשה לחיות איתה. בגללו אני פעמים רבות מוותרת מראש, בגלל שאני מפקפקת בהצלחתי, ואם לא אצליח, מה טעם בכלל להתחיל? קש לי להלחם בו, כי הוא כל כך מוטמע בי. מה שאני מנסה לעשות הוא לזהות אותו כשהוא נכנס לפעולה, ולהתמודד איתו.

חשבתי לכתוב לסיום כמה הצלחתי לרדת במשקל עד כה. אבל המספרים האלו, גם אם אני עוקבת אחריהם, אינם משקפים באמת את ההתקדמות שלי – לא הנפשית ואפילו לא הפיזית.

אז לסיום: אני עומדת במטרות שלי.