לפני (יותר מדי) שנים עשיתי תואר ראשון במדעי החיים. זה היה באותו שלב בחיי שבו הרשיתי לעצמי לרכוש השכלה על פי מה שמעניין אותי, ולא לפי מה מה שיאפשר לי לפרנס משפחה בכבוד. מאז נכנסתי לכלוב הזהב של ההיי-טק, אבל זה עניין לפוסט אחר.

בתואר לביולוגיה, השנה השניה היא זו שבה יש לנו כבר מספיק ידע כללי והבנה בבסיס הנדרש (כימיה, כימיה ועוד קצת כימיה, ולקינוח פיזיקה ומתמטיקה) וכמה תחומי בסיס חיוניים כמו ביוכימיה, מבנה התא וכו'. בשנה הזו לומדים הרבה מאוד על מחלות, כי מחלות, מוטציות או חוסר תפקוד, הם הדרך הטובה ביותר ללמוד על הנורמלי, המתפקד. למרות שידענו את זה, הישיבה היום יומית באולמות ההרצאה והלימודים על עוד מחלה זיהומית, עוד מחלה גנטית כזו או אחרת ואינספור סוגים של סרטן, היו בעלי השפעה מדכאה ביותר.

היו ימים שהייתי קמה בבוקר בתחושה של "מה הטעם. ממילא כולנו נמות או-טו-טו". הסכנות רבות מספור, והן אורבות בכל פינה. ימים אחרים הייתי מסתובבת עם תחושה דתית כמעט - איזה נס שאנחנו כאן. חיים. שורדים! למרות שכל הסיכויים נגדנו. למשל, הידעתם שאכילת עוגות שמרים עם גבינה משולה למשחק רולטה רוסית? מסתבר שיש סוג מסויים של צימוקים המשמשים באפיית עוגות שמרים עם גבינה. כשהצימוקים האלו מאוחסנים לתקופות ארוכות, ולא בתנאים אופטימליים, הם נוטים לגדל עליהם עובש מסוג מסויים. העובש כשלעצמו אינו מסוכן, אולם כאשר אנחנו אוכלים אותו, אנזימים בכבד שלנו מפרקים חלבונים מסויימים של העובש ותוצרי הפירוק הזה הם בעצמם קרצינוגנים (יעני, גורמים לסרטן). אוי, ואני כל כך אהבתי עוגות שמרים... *.

בעיצומה של התקופה הזו קראתי את ספרו של אוליבר סאקס, האיש שחשב שאישתו היא כובע. הספר (המומלץ ביותר!) עוסק, כמו רבים מספריו של סאקס, בסיפוריהם של מטופלים שונים. כל אחד מהמטופלים סבל מסוג אחר של תסמונת או פגיעה ניורולוגית. בין היתר הוא מספר על מטופל שאיבד את היכולת לשמר זיכרון ארוך טווח, ולכן הוא חי בתוך בועה של כאן ועכשיו, אבל אינו מסוגל לתפוס דבר מעבר לכאן ועכשיו**. ילדיו שלו, כל מי שמטפל בו, הם עבורו אנשים זרים. הוא חי בחרדה בלתי פוסקת. מטופלת אחרת איבדה את חוש הפרופריוספציה - היכולת לחוש את הגוף ולדעת מהם התנוחה והמיקום של האיברים השונים בגוף. היא נאלצת ללמוד מחדש ללכת, לתפקד ואפילו לחייך. בסוף הפרק היא מספרת שהתחושה הכי אהובה עליה בעולם, היא תחושת הגשם היורד על פניה, כי הוא מאפשר לה להרגיש שוב כאילו יש לה גוף.

קל לנחש איזו השפעה היתה לספר הזה עלי, בדיוק באותה תקופה. מעבר לחווית הקריאה - סאקס הוא מספר נהדר, אמפטי ומרתק - המחשבה על כל אחת מהתסמונות האלו, ומה אאבד אם חלילה אפגע בצורה כזו, היתה מחרידה.

מאז קצת גדלתי, ופיתחתי לעצמי תחושה של פרופורציה. ועדיין, מאוד התרגשתי כשראיתי את הרצאתה של חוקרת המח ג'יל בולטי טיילור: My stroke of insight. היא מספרת בכנס TED*** על השבץ שחוותה לפני שנים, וכיצד החוויה הזו לא היתה רק משבר קשה שחייב שנים של החלמה איטית, אלא בעיקר הזדמנות ללמידה, הן כמדענית והן כאדם. פנו לעצמכם 18 דקות, שבו בנוח, וצפו.

* טוב, ברור שהתעלמתי מפקטור אחד, והוא העובדה שכל אותן מחלות אינן פושות בקרב כל האוכלוסיה, אלא מדובר באחוזים ספורים, ולעיתים קרובות פרומילים בודדים מכלל הגזע האנושי. אבל לא נתתי לסטטיסטיקה להפריע לי להתפעל מהעובדות הקודרות.

** ממש כמוה.

*** מה לא הייתי נותנת כדי להשתתף בו. מי מוכן לממן את הנסיעה שלי בשנה הבאה? מבטיחה לייב בלוגינג.

אם אתם פרפקציוניסטים ואתם שוקלים לשפץ בית, אני מציעה לכם לשקול שנית. ההחלטה הזו עתידה להכניס אתכם למערבולת של משברים קטנים וקטסטרופות גדולות. למשל, כשמתקינים לכם את הידיות הלא נכונות במטבח. או כשהקרמיקה שהזמנתם לא נמצאת במלאי, ואי-אפשר, פשוט אי-אפשר להתקין את הקרמיקה שכן קיימת במלאי. רגע אחר כך אתם מנהלים קרב בשלוש מערכות מול חברת המטבחים וחברת הפירזול (ומנצחים), או מקיימים מרתון של ריצה בין חנויות קרמיקה כדי למצוא את האריח שבו חשקה נפשכם, שלא עולה 1550 ש"ח למטר (!) וגם נמצא במלאי (בסוף מצאתי).

מצד שני, אם אתם פרפקציוניסטים, והקפדתם לעשות את המוות לקבלן ולנגר ולצבעים, יש סיכוי שערב לפני שהסבלים מביאים את כל תכולת הבית, תוכלו לשבת על הספה החדשה בסלון החדש, להביט מסביב בקורת רוח, ולהרגיש כמעט שלמים עם התוצאה. לא מושלם, אבל מספיק קרוב.

היום היה יום מתסכל במיוחד, בו שום דבר לא עבד לפי התכנון. בסופו הייתי כל כך עצבנית, שלקחתי את המברגה החשמלית והחלפתי בעצמי את כל ידיות המטבח. עבודת יד זה משהו מרגיע מאוד. אלמלא היו באים מחר להתקין פה משהו שיטנף מחדש את המטבח, הייתי עומדת עכשיו בשמחה ומקרצפת אותו עד היסוד. עכשיו אני יושבת פה ומחכה שהנגר שלי יסיים את שיפוץ הארונות. שימו לב- לא מומלץ לפרפקציוניסטים לשכור נגר שסובל מדחיינות כרונית. זה מוביל לקונפליקטים בלתי פתירים בבסיסם, או לחילופין, לכך שהנגר צריך לעבוד עד חצות.

בין ריצות וטלפונים לספקים, והשגחה בלתי פוסקת על העבודה פה, באתר הבנייה, הצלחתי לקרוא קצת. שלשום גמרתי לקרוא את אחד הספרים הטובים יותר שאני מכירה: Bellwether מאת קוני וויליס. סופרת מדהימה, בעלת דמיון שופע, ציניות נפלאה והמון המון ידע שהיא משלבת בתוך הספרים שלה. Bellwether (המשכוכית) מדבר על טרנדים, ואיך הם משפיעים עלינו, על תורת הכאוס, על כבשים ועל אהבה. ספר נהדר, שבכל פעם שאני קוראת אותו (אינספור פעמים בעשור האחרון) הוא מעורר בי מחדש מחשבות על התרבות שבה אנחנו חיים. נדמה שהזמן החולף הופך אותו בכל פעם לרלוונטי יותר ויותר. 

מה שאני אוהבת במיוחד בספר, זה האופן שבו היא משלבת בקלילות בין המדעי והמחקרי, לאישי והרומנטי. לאור הכאוס שבו אני מתנהלת כרגע, הזדהיתי מאוד:

I nodded. "A butterfly flapping its wings in L.A. can cause a typhoon in Hong Kong. Or an all-staff meeting un HiTek."

He looked delighted. "You know something about chaos?"

"Only from personal experience," I said.

גם בעברית, התרגום מצויין, ואם תצליחו לשים את ידיכם על עותק של הספר, אני ממליצה בחום.

תופעה נוספת ששמתי לב לאחרונה - אין לי סבלנות לשמוע חדשות יותר. כדי להעביר את הזמן בנעימים כשאני בנסיעות ארוכות, הזמנתי תסכיתים של הארי פוטר - הספרים השישי והשביעי. איזה כיף! מזמן לא נהניתי כל כך מהנהיגה.

כשאני נוסעת לעבודה, זה לשמוע את שלומי שבן. אני אוהבת את שני האלבומים שלו. את הראשון חרשתי תקופה ארוכה, ואחר כך איפסנתי אותו לכמה שנים וחזרתי אליו שוב לאחרונה. את החדש התחלתי לשמוע רק עכשיו, ואני עוד רחוקה מלמצות אותו.  

המוזיקה נהדרת ובעיקר המילים - ציניות, אינטליגנטיות, מרגשות לעיתים. נכון, לא הייתי רוצה להיות הדניאלה שעליה נכתב השיר, אבל לפחות יעלה נראה שהתקדמה יפה מכאן לכאן.  

אני אוהבת משפטים כמו:

"ואהבתי אותה למרות

שאהבה אותי בגלל"

(מסיבת חוף)  

או שירים כמו New age woman שגורמים לי לחזור ולשמוע את השיר שוב ושוב ולהנות ממשמעויות המילים.  

החביב ביותר הוא כמובן אינטואיציה. מוזיקה כייפית, מילים מצחיקות וביצוע ענק. ולא פחות מכך, הקליפ עם גורי אלפי שמוסיף זוית... הממ... מרעננת לשיר.  

תהנו  

* * *

למי שחיפש "האם מרזים מסלט" והגיע אלי, התשובה היא: לא ממש.

* * *

לעומת זאת, מפעילות גופנית כן מרזים. לפחות אני יכולה היום לומר - בשמחה לא מוסתרת - שעברתי עוד מחסום אחד. נפרדתי מהקילוגרם ה-12. לך לשלום, ואל תחזור.  

מדובר בתוכנת ציור חינמית מבוססת קוד פתוח, שמיועדת לילדים בגילאי 3-12. לתוכנה יש ממשק משתמש פשוט וכייפי, מלווה בהמון אפקטים קוליים נהדרים (בעיקר ב"קסמים"). אפשר לצייר ואפשר פשוט לשחק ולהנות מכל מה שהתוכנה מציעה. עוד יתרון גדול - ממשק המשתמש הוא ברובו הגדול בעברית.

חיסרון - כשכותבים בעברית, מקבלים תירבע הכופה, וחבל.

נסו ותהנו.

תודה למוסיף על הלינק.