ההבדל הראשון
בין הקוצים החדים
לבין הים

ההבדל השני
של הפרחים הירוקים
והקצף הלבן

זהו קצב התופים,
העולם כולו שירים
זהו קצב התופים
(פים פים פים)

התופים מתופפים
החליל כך מחלל
הגיטרה פורטת
(פום פום פום)
והכינור עם הקשת

מילים ולחן: הבכורה, בת (כמעט) שבע
נכתב בהשראת אמבטיית קצף.

כנראה התרככתי עם השנים. הנערה שהייתי הייתה נושפת בבוז למקרא הבלגן הלוגי שטוותה אודרי ניפנגר. אולם האישה שאני היום קראה את "אשתו של הנוסע בזמן" ולא יכלה להניח אותו מהיד (תוך כדי טיגון חביתה, אמבטיה לילדים, קיפול כביסה ויומן החדשות). הכתיבה מאוד זורמת, כמעט תסריטאית במובן מסויים, מהירה לעיתים ואיטית ונפלאה פעמים אחרות.

אני לא רוצה לקלקל את העלילה למי שטרם קרא, אז אשתדל להימנע מספוילרים. בכל זאת למי שאין מושג במה מדובר, הנה מה שכתוב על הכריכה: "כשהנרי פוגש לראשונה את קלייר, הוא בן 28 והיא בת 20. הנרי הוא ספרן הרפתקני; קלייר היא סטודנטית יפה לאמנות. הנרי מעולם לא פגש את קלייר קודם לכן;  קלייר מכירה את הנרי מאז היתה בת 6. אשתו של הנוסע בזמן הוא רומן מרתק ומפתיע, המתאר את סיפור אהבתם של הנרי, המסוגל לנסוע בזמן קדימה ואחורה, ושל קלייר, המתרגלת אט-אט להיעלמויותיו התכופות של בעלה. אהבתם של השניים מתגברת על מחסום הזמן ולוכדת את הרגע הרומנטי ביותר של הזוגיות שלהם לנצח-נצחים."

קריאת הפרקים הראשונים בספר מבלבלת ומטרידה. סוג של סחרחורת זמן אם תרצו. לאט לאט, עם המילים, התמונה המורכבת מתייצבת ונפרסת. בעינים מד"ביות, הגישה הדטרמיניסטית המוצגת בו איננה משכנעת. הנרי פוגש את הרופא שהוא יודע שיעזור לו, כי הוא פגש את עצמו בעתיד והוא "יודע" זאת. אבל הידיעה הזו איננה אפשרית לולא היה בסיס לה, והבסיס היחיד הוא הידיעה. הנרי עדיין צריך לצאת מגידרו כדי לגרום לכך לקרות, בדרך שידע שבה עליו לפעול. מעניין, אבל לא מספיק יציב לטעמי.

על הקונספט המעט רעוע על זה, נבנית עלילה מרתקת ומתוכה נגלה סיפור האהבה העדין הזה. ניפנגר (אני נאבקת בדחף לקרוא לה אודרי, משל הייתה חברה מזה שנים) מספרת את העלילה בשני קולות ראשונים, זה של הנרי וזה של קליר. אני נמשכתי דווקא לקולו של הנרי. אני מנסה לדמיין את חוסר הוודאות האופפת אותו, החרדה הזו של לא לדעת איפה ומתי תהיה בעוד רגע. ומצד שני, החרדה והכובד של הוודאות, הידיעה של גורלך וחוסר היכולת לשנות אותו ולו במעט.

אבל זהו הספר של קלייר, לא של הנרי, ואת התפקיד שלה אני חושבת שהייתי יכולה למלא היטב. היא אישה בת מזל, קלייר. היא חיה חיים של ציפייה והמתנה, תמיד מחפשת את האהוב, לעולם לא יודעת מתי תפגוש אותו שוב. אבל היא נאהבת יותר מכפי שכל אישה הייתה יכולה לרצות.

לסיכום: רומן מרתק, עדין וארוטי. הקונספט לוקה בחסר והסוף (שלושת הפרקים האחרונים) קצת מיותר, אבל עדיין, סיימתי אותו דומעת. בהחלט ספר לקריאה חוזרת.

* אל"ז - אדם לקוי זמן

אשתו של הנוסע בזמן, אודרי ניפנגר, תרגם אסף גברון, בהוצאת כנרת זמורה-ביתן 2005

למה לכל הרוחות לא כותבים בדף הקשר מי זה עומר הבן ומי זו עומר הבת?

50% סיכוי שאמצא את עצמי מתקשרת לעומר הלא נכונה כדי לשאול מה שלום הבן שלי.

בינגו!

חשבתי רבות בימים האחרונים על האופן שבו אני תופסת את עצמי, בכל הקשור למשקל שלי. עד היום, למרות כל השנים שחלפו, כשאני מביטה בראי אני מופתעת למראה האישה השמנה הזו שמביטה בי. בתודעה שלי אני עדיין חושבת על עצמי כעל אותה נערה צעירה ויפה (אני חסרת בושה, אני יודעת) שהייתי פעם.  קשה לי לתפוס את השינוי שעבר עלי.

כשאני מביטה על נשים שמנות שאומרות: "אנחנו שלמות עם עצמנו, טוב לנו כך, הדימוי העצמי שלנו לא נפגע בגלל דימוי הגוף שלנו", אני משתאה.

עם החלק האחרון של המשפט אני מצליחה להזדהות במידה מסוימת. הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלי אינם כרוכים בלי הפרדה בדימוי הגוף שלי. יש חלקים בי שאני מכירה בהם ובחיוב שבהם, והם עומדי בפני עצמם.

אבל לומר שטוב לי כך?

אני לא מכירה את האישה הזו במראה. אני מסתכלת עליה ורוצה שתיעלם, ולפעמים נדמה שרצוני מתגשם. כשאני הולכת ברחוב, אני לא מרגישה שהולכת שם אישה – אדם – שמקבל התייחסות כלשהי מסביבתו. אני מרגישה לא קיימת.

השינוי הזה, שמתבטא במשקל העוטף אותי, כאילו מייצג שינויים אחרים שעברו עלי ואולי הם מעט פחות בולטים לעין. הויתור על השובבות. הויתור על נקודת המבט האישית, השונה. אימוץ תפקיד "המבוגר האחראי" בכל רמ"ח אברי.  הויתור על היצירה.

באיזשהו מקום, אני חושבת שהרצון שלי לרדת במשקל, קשור לחיפוש שלי אחר אותה נערה, אישה צעירה שאינני עוד. לרצון לחזור למה שהייתי אז, כולל כל התכונות שאפיינו אותי. ייתכן וזו שאיפה מסוכנת. כי בינינו, לעולם לא אוכל לחזור ולהיות מי שהייתי אז. אבל אולי בחיפוש הזה אצליח להחזיר לעצמי דברים שאיבדתי ושכחתי בדרך.

ואולי, אם אצליח לפגוש שוב את עצמי, כבר אוכל לומר "אני שלמה עם עצמי, טוב לי כך".

להערכתי היו לא יותר מ-500  אנשים בהפגנה הבוקר. מספר מאכזב משהו, בהתחש בהשפעה הקריטית שצפויה לתוכנית ספדי על העיר וסביבתה. מאכזב אבל לא מפתיע. אני מאוד מקווה שהיושבים בועדה הארצית לתכנון ולבניה לא יקבלו את החלטותיהם בהסתמך על הצצה מבעד לחלון, אלא יתנו את דעתם על ההשלכות האמיתיות של התוכנית.

עכשיו נותר לחכות להחלטת הועדה. בתקווה שיעשו את הדבר הנכון.

עדכון: "המועצה הארצית לתכנון ולבנייה הודיעה כי הטילה על מנהל התכנון להגיש בעוד חודשיים דו"ח לגבי עתודות הקרקע הזמינות בירושלים, ועל פי הנתונים הללו תתקבל ההחלטה." (ynet). אולי יש סיכוי?

בלי שום קשר, דיאלוג מהבוקר עם השובב שלי. דיברנו על בעלי חיים, ועל האבחנה בין זכר ונקבה. אחר כך, כדי להעביר את הזמן, אני אמרתי לו שם של חיה והוא אמר אם זכר או נקבה.

אני: סוס

שובב: זכר

אני: חתולה

שובב: נקבה

אני: פילה

שובב: נקבה

אני: פילון

שובב: (חושב רגע) נָקַב