הייתי כל כך חסרת סבלנות שכבר ביום רביעי בלילה מצאנו את עצמנו ישנים אצל גבריאל בתל אביב.
הייתי כל כך מתוחה ועצבנית מכל מה שעומד לבוא ונראה לי שהייתי ממש קשה לכל מי שהיה מסביבי במיוחד להורים שלי שתמיד לידם הכי נוח להפגין חוסר נוחות, עצבנות והתנהגות נוראית באופן כללי. גם הם הגיעו למרכז הארץ כי ביום רביעי בערב הייתה פגישת טעימות באולם בו אחי מתכוון להתחתן בסוף מרץ.. זמנים עמוסים משהו עוברים על המשפחה.
ביום חמישי נסעתי עם אמי למקווה ברעננה, ירד גשם נוראי והתחיל לצאת לי עשן מהאוזניים מרוב מתח ועצבים. אמא שלי ניסתה לעשות מזה צחוק כל הדרך ואני שחררתי קיטור על נהגים דבילים.
מצאנו את המקווה שהיה מוסתר מאחורי בית כנסת ולא בכתובת בו הוא מפורסם באינטרנט אלא בכתובת הנמצאת מעבר לכביש. המקום נעול ומאובטח מאוד וניתן להיכנס רק אחרי שבודקים אותך דרך מצלמה. הבלנית, רומיה, מדהימה ומתוקה מאוד הייתה נעימה ולא בלבלה את המוח עם דברי חכמת ימי הביניים. נכנסתי לחדר שמיועד לכלות והיה לי שם מקווה פרטי משלי. באותו החלל בנוסף הייתה גם מקלחת, כיור ואמבטיה, מאוד נעים וחמים. נכנסתי להתקלח וצלצלתי לבלנית לבוא. נשארתי כל הזמן בתוך החלוק ולמעט זה שהיא ביקשה לראות שלא נשרו לי שערות סוררות על הכתפיים היא לא בחנה אותי ולא גרמה לי להרגיש לא נוח. אח"כ ירדתי במדרגות לתוך המים ותוך כדי הורדתי את החלוק – היא לא הסתכלה לכיווני עד הרגע בו הייתי בתוך המים. היא הסבירה לי כיצד ראוי לטבול.. עשינו טבילת ניסיון ואח"כ היא כיסתה את ראשי בעדינות מלמעלה וביקש לחזור אחריה על ברכה ולטבול פעמיים או שלוש (לא זוכרת) ושוב הפנתה את מבטה כדי לאפשר לי לצאת ולחזור לתוך החלוק. בזמן שאני התקלחתי אחרי הטבילה והסתדרתי ניהלו הבלנית ואמי שיחה וגם אמי התרשמה ממנה מאוד לטובה כאישה עדינה ונעימה. אני מאוד מאוד ממליצה על המקווה (במיוחד לחילוניות שלא הצליחו להתחמק מזה) – ברח' פרץ 53 מאחורי בית הכנסת. לבלנית קוראים רומיה.
אחרי המקווה החזרתי את אמא לאבא והלכתי לאסוף את ג מתחנת הרכבת ומשם נסענו למיצי למסיבת דגים, יצירה ומשמעות..היה נחמד אבל אני רציתי כבר להיות במוצ"ש ולא הצלחתי לבנות מכונת זמן מהפימו שהסתובב שם – אז החלטתי לבקר במהירה בעולם החלומות שכידוע גורם לקפיצות זמן (לרוב בין לילה לבוקר). הלכנו לישון, שוב בנווה צדק. בבוקר התעוררנו מוקדם מדי, שוב, ונסענו לאסוף את העד הנאמן והמוכשר מאוד קילרוי. נסענו לרעננה ואחרי תה'קפה של בוקר במרכז מוזר ליולדות (אל תשאלו – זה המקום הכי קרוב שהגיש קפה) הלכתי לבית הוריו של ג' להתחתן.
אני החלפתי לחצאית וג' לא החליף לחצאית (גם קילרוי לא החליף לחצאית). ג' וקילרוי רקדו הורה בסלון ואני הילכתי בעצבנות (בתוך החצאית) על השטיח ולכיוון המרפסת. המשפחה שלי הגיעה והתחלתי להרגיש לחץ ...פגישה פחות או יותר ראשונה בין המשפחות....אאאאאאאאאאה.
בעניין הכתובה לא הייתי מעורבת...
מתחת לחופה שהיתה מורכבת מהטלית הענקית של אבא של ג' (קשה לעמוד בלי מוטות של חופה עם היד למעלה כמו בקרונות רכבת צפופים מדי...אה), קילרוי הפגין כישרון נדיר בזיהוי חפצים ששוויים מעל לפרוטה ואישר לנו להמשיך את הטקס ואף אישר את כשרותו. הרב בילבל רק מעט על כך שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים ואמר לי שלא לסמוך על ג' בעינים עצומות אלא להפעיל שיקול דעת.. מצא לו למי להגיד מה..אח"כ קיבלתי את הכתובה.
מהרגע שג' שבר את הכוס התחלתי לחשוב איך אני מפזרת את ההפגנה. רציתי לברוח משם ולצרוח על שחפים שטסים עקום.. או משהו..אבל התקשורת בין המשפחות הייתה מעולה..או משהו..אין לי מושג.. אני רק יודעת שהיו המון דיבורים.. אולי.. לי זה נשמע כמו זמזומים – אז אולי כולם זמזמו וייצרו דבש או משהו.. אין לי מושג.. אני רק יודעת שאחרי שביררתי עם ג' כמה פעמים מתי יהיה נוח לפרק את העסק, החלטתי שמאוד חשוב לקחת את קילרוי ליעדו לצד בת זוגתו והילדה..משימה מדרגת חשיבות עליונה ביותר..ואז הודעתי קבל עם ולקס על חשיבותה הרבה של משימתנו - איחוד משפחתו של קילרוי לפני כניסת השבת....וכמובן הוספתי, למרות שידעתי מה יהיה, אבל אתם תישארו... אנחנו חייבים ללכת מכאן מהר..אבל אתם יכולים להישאר...יה יה.. כולם מיהרו להגיד שלום להודות חיבוקים נישוקים וסיימנו את החתונה בדיוק שעתיים מרגע שהחלה. ויקטוריייייי!!! הם לא יכולים עדיין להחזיק מעמד ביחד בלי הדבק המקשר שזה אנחנו..אני וג'.
