בסך הכל הלכנו לעשות מוניטור
ביום שלישי, ה-1 במאי, ג' יצא מוקדם מעבודה, על מנת שנוכל להספיק לעשות מוניטור בצפת בשעה נורמלית. בדיוק ביום המעקב כל המרכז הרפואי בכרמיאל עבר דירה לבניין אחר והרופא שלנו רצה שנגיע למעקב בכל זאת אז שלח אותנו עם הפנייה לבי"ח...למעקב. הגענו בערך בשעה שלוש וחצי, חיברו אותי למוניטור, לאחר בדיקת שתן קטנה. לפי המוניטור, הכל תקין. בבדיקת האולטראסאונד מציין הרופא שהוא מבחין בהתמעטות מי שפיר, מה שמעיד על הזדקנות השליה ושיש סכנה לעובר ומוכרחים ליילד. בעקבות המידע לחץ הדם שלי עלה בצורה משמעותית ביותר. סרטים רעים התחילו. בבדיקה לא-נעימה בכלל, נמצא שצוואר-הרחם אחורי, ואינו פתוח כלל. אנחנו רחוקים מאוד מלידה.
הרופא המליץ לנו על זירוז ע"י ג'ל המוכנס לצוואר הרחם - פרוסטלגלדין הגורם לריכוך צוואר הרחם ופתיחתו. יצאנו החוצה לחדר ההמתנה לחשוב על כך. לא רצינו זירוזים והתערבויות וחשבנו שגם אם ינסו להפחיד אותנו נוכל תמיד לעמוד מנגד חזקים ובטוחים בעצמנו. גילינו שזה לא כל כך פשוט.. בתיאוריה הרופאים נדמים פחות מאיימים וחשבנו שכמויות המידע העצומות עמן הגענו לביה"ח ישמשו אותנו כחרב ומגן. אולם, למרות ההבנה כי השליה מזדקנת בכל מקרה - התחלנו להילחץ מהזדקנות מואצת של השליה ומהסכנות האורבות לפיצקי מאחורי כל התהליכים שהכרנו עד כה רק כסעיפים באתרי אינטרנט וספרים. החלטנו שיש לנו רק פיצקי אחת ושקשה לנו להיות גיבורים ולקחת אחריות אינטלקטואלית לשלומה והתמסרנו לרפואה המודרנית.
את הכנסת הג'ל ביצעו בחדר הצירים בסמוך לחדרי הלידה ושם גם נשארנו לישון כל הלילה למקרה שיתפתחו צירים בעקבות ההליך. כל הלילה נכנסו לחבר למוניטור לפרקי זמן של כחצי שעה עד שעה ובדיקות לחץ דם. עד הבוקר לא התפתחו הצירים המיוחלים ולאחר בדיקת צוואר רחם מפוקפקת ע"י רופא שחצן וניסיון שני של ג'ל פרוסטגלנדין לצוואר הרחם הועברנו למחלקת יולדות לאשפוז.
אחה"צ, בסיבוב רופאים, הרופא השחצן ביקש לבדוק שוב את צוואר הרחם כדי לראות אם משהו השתנה, הבדיקה הייתה נוראית. טראומטית ביותר ומכאיבה. גילינו שהפתיחה היא רק 2 וחצי צוואר אחורי ורחוקים מאוד מלידה. בנוסף לחוויה המגעילה הנ"ל, לאחר בירור באולטראסאונד החליט הרופא כי הערכת המשקל של פיצקי הוא קרוב ל4 וחצי קילו ולכן עלי לשקול ניתוח קיסרי. כשג' הסתכל מאחורי גבו (לכיוון צג המחשב והתכנה שמחשבת שטחים לצורך חישוב גודל עובר), הוא הקטין את ההערכה, והיה מאד הססני בקביעותיו. האחות שנכחה איתנו בחדר שראתה שהיינו כל כך שבירים הציעה לארגן לנו לחזור לחדר צירים ליד חדר לידה ולא להישאר במחלקה היכן שיהיה לנו פחות נוח לישון כזוג. ארזנו את עצמנו וחזרנו לחדר צירים.
כל הזמן הזה אני עם צירים (רק אח"כ הבנתי כמה הצירים האלו היו מדגדגים ברכות ומרפרפים על העצבים שלי בעדינות לעומת הצירים הרציניים יותר - אבל כשאין למה להשוות הכל מרגיש קיצוני).
לאחר כמה שעות ביקשו מאיתנו לחזור למחלקה כי התחיל עומס בחדר לידה והיו צריכים את חדרי הצירים לנשים שאוטוטו יולדות. לא כמוני. הרגשנו רע, אני וג', חזרנו חזרה למחלקה, אמצע הלילה, הרגשנו רע גדול מאוד עם כל ההחלטות שלנו שהובילו אותנו עד לרגע הזה. עם זירוזים ובדיקות פולשניות ובלי שום דבר ממשי עדיין שמקרב אותנו ללידה המיוחלת. ויש לחץ של האם פיצקי בסדר והאם שיקולי הרופאים נעשים מתוך האינטרסים שלי (או שלהם) ובכל הזמן הזה אני לא ישנה - כי אני לא יכולה לישון בבתי חולים. התחלתי להרגיש שאניח נשברת וכל הנחמדות שניסיתי לשמר סביב הלידה כדי ליצור חוויה טובה יותר ופחות מפחידה התחילה להיסדק ולהתפורר.
למחרת בבוקר (יום חמישי) לא הסכמתי להיבדק ע"י אף אחד. דיברתי עם האחיות שהעבירו את סיפור הבדיקה הטראומטית שלי למנהלת המחלקה שהגיעה בעצמה לבדוק אותי (לא הסכמתי לבדיקה וגינלית בכל מקרה) ביקשתי חוות דעת נוספת לגבי הערכת המשקל מרופא מחוץ למחלקה וקבענו תור למרפאות החוץ של ביה"ח. מנהלת המחלקה אמרה שנדבר שוב לאחר הערכה הנוספת ואני וג' הלכנו למרפאות החוץ. שם פגשנו את מרגלית שהערכת המשקל שלה הייתה ארבעה קילו וחמישים גרם וגם בדקה את האגן שלי ואמרה שאני יכולה ללדת ושלא יקשקשו לי על קיסרי.. חזרנו למחלקה ונפגשנו שוב עם מנהלת המחלקה שהמליצה על המשך הזירוז באופן אגרסיבי יותר - עם פיטוצין ובצהריים חזרנו לחדר הצירים לקבלת פיטוצין דרך הוריד - תהליך של 6-8 שעות בו אני מחוברת כל הזמן למוניטור שבודק דפיקות לב עובר ועצמת צירים. בתחילת התהליך הרגשנו טוב יחסית שהנה זה עומד לקרות כל רגע.. הלידה. הפכנו את כל שירי האוקסיטוצין שהמצאנו בזמן ההיריון לשירי פיטוצין ושרנו לנו וצחקנו ודמיינו - וכלום לא זז. כן היו צירים, אפילו כואבים, אבל אחרי 6 שעות מתסכלות בהם כלום לא זז התחלנו להיות ממש מתוסכלים. מיילדת אחת המליצה להפסיק את הפיטוצין כי אם אחרי 6 שעות לא מתפתח משהו ממשי אז מפסיקים ואחת אחרת באה והמליצה להמשיך לעוד שעתיים שאם כבר אז כבר. בלב מסוים הרגשתי לחץ גדול וזרם של מים יוצא ממני. רצתי לשירותים וכמות גדולה של מים המשיכה לצאת ממני. הייתי בטוחה שאלו מי השפיר אבל כנראה שגם עשיתי קצת פיפי יחד עם זה וכשמיילדת בדקה אם זה מי שפיר - היא לא הייתה בטוחה. (למחרת גילינו שאלו כנראה היו מי שפיר). בכל מקרה, אני התחלתי לבכות ורציתי ללכת הביתה. לא יכולתי לספוג עוד לילה במחלקה והייתי כל כך בטוחה שעם קבלת הפיטוצין נלד. די, נמאס לי. המיילדת אסתר (שגם יילדה אותי למחרת) הרגיעה אותי המון ושכנעה אותנו להישאר עוד לילה ולהחזיק מעמד.
המחלקה הייתה עמוסה ואני נאלצתי לישון בחדר של דתיות ובגלל זה ג' נאלץ (לראשונה) לישון בנפרד ממני על שני כסאות המתנה מגעילים במסדרון בחוץ. כל הלילה לא ישנתי מרוב כאבי צירים, התנדנדתי על המיטה וניסיתי להרגיע את עצמי ואז החלטתי באיזשהו שלב ללכת לחדר לידה כי חשבתי שזה זה. כשהגענו לשם דיברתי עם מיילדת שאמרה לי שאלו לא צירים רציניים עדיין ושעדיין לא הגיע הזמן. המשכנו להסתובב כמו סהרורים במסדרונות המחלקה (בכיתי עוד המון) ואז חזרנו לחדרים.
בבוקר יום שישי אחרי מקלחת מרעננת של שנינו (ג' התקלח אתי כל הזמן במחלקה - למרות שאסור לבני זוג בכלל להיות שם שלא בשעות ביקור - אנחנו התעלמנו מהחוקים והם התעלמו מאתנו). נפגשנו עם אחד הרופאים היותר עדינים ונחמדים שם ששכנע אותי להסכים לבדיקה של פתיחה כדי לדעת מה קורה. גילינו שאני בפתיחה של 4 וצוואר קדמי ומחוק (מה שהקל על הבדיקה הלא נעימה הזו). הרופא המליץ על פקיעת מים בחדר לידה ומתן פיטוצין - הסכמנו, בתנאי שהוא יבצע את הכל. נכנסנו לחדר לידה ובפקיעת מים גילינו שאין מים בכלל (מה שאומר שהמים בערב קודם היו מי שפיר באמת). חיברו אותי למוניטור ולמדתי להכיר את מיטת הלידה שגילינו אח"כ שהיא נפתחת ומשתנה כמו רובוטריק (מגניב).
הכאבים הגיעו ממש מהר והבנתי שעדיף לא לשבת ובטח לא לשכב על המיטה. עצמת הכאב ירדה משמעותית כשירדתי מהמיטה וקפצתי על כדור הפיזיו או כשעמדתי ליד המיטה והנעתי את האגן כמו רקדנית בטן (בערך J). גם מכשיר הטנס עזר לי להתמודד עם הכאב וגם ג' במשך כל הזמן הזה ישב מאחוריי ועיסה את גבי התחתון. לא רציתי לקחת אפידורל (מתוך פחד חזק ביותר שלא הצלחתי להשתחרר ממנו (ויהי מה) מדקירות בגב) היה לי חשוב להתמודד עם הכאב בעזרת כל אפשרות אלטרנטיבית לא ממסטלת. ולכן הסכמתי לפרוצדורה של מוניטור סקאלפ. למרות שחשבתי שאני לא אסכים לזה. הבנתי שאם אני זזה על מנת להתמודד עם הכאב ולא שוכבת מאובנת על מיטה המוניטור הרגיל זז כל הזמן ואין מעקב רציף של פיצקי - מה שקצת הפחיד אותי כי חששנו לשלומה (מיעוט מי שפיר, כמויות גדולות של פיטוצין לווריד) . אז החדירו לי את המוניטור לראשה של פיצקי (דקירה קטנה בקרקפת) ויכולתי להסתובב בחופשיות מסוימת בחדר הלידה.
כעבור כמה שעות של כאבים לא נעימים נבדקתי שוב למצב הפתיחה.. השינוי היה של חצי אצבע-אצבע. ואני התחלתי להתעצבן..לא הבנתי איך יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שעות של כאב כמעט ולא זז כלום. הגוף שלי בער מבפנים ורציתי ארטיק או קרח או משהו כדי לקרר אותו. (בהמשך - אמא שלי, שנכנסה לחדר לידה אתנו והייתה קלולס לגמרי, (מה שמאוד הפתיע אותי) הביאה לי ארטיק קרח (ובהמשך הכואב יותר ברגע הזוי לחלוטין גם הציעה לי אבטיח קר). בכל מקרה, הייתי כואבת ועצבנית שכלום לא זז. ואז הכאבים התחילו לטפס שלבים מהר יותר ויותר והתחזקו והרגשתי כל כך רע שהחלטתי להסכים לקבל את הפטידין לווריד כי חשבתי שאני גם ככה מרגישה מסטולה לגמרי מכאבים ומנטלית אני ממש לא רוצה להיות פה כרגע כי רע לי.. אז מה זה משנה אם אני אקח סמים כדי לטשטש את הכל. בדיוק כשרציתי התחילה החלפת משמרת והמיילדת אסתר ששכנע אותי להישאר בלילה הקודם, לקחה אותנו תחת חסותה ואמרה שהיא מייד חוזרת עם הפטידין. הכאבים בינתיים נעשו חזקים בעצמה בלתי אפשרית (אני יודעת שזה היה אפשרי..אבל זה הרגיש בכלל לא אפשרי). כשהיא חזרה עם הפטידין היא בקשה לבדוק פתיחה קודם. עליתי בחזרה למיטה כדי לגלות שאנחנו כבר בפתיחה של תשע וחצי (הגענו לשם בקצת פחות משעה). הלחץ עלה ועלה כל כך מהר. ויתרנו על הפטידין. הרשתי לחץ עצום לדחוף והמיילדת אמרה לי שיש לי עוד קצת זמן ושאני צריכה לדחוף כלפי מטה אם אני מרגישה צורך כזה כי פיצקי צריכה לרדת עוד כלפי מטה. ירדתי מהמיטה ונשענתי על המיטה נתמכת גם בחיבוקו של ג'. הכאבים היו מטורפים לגמרי. נענעתי את האגן כלפי מטה (כמו בריקוד אתיופי) כל הזמן זלגו מתוכי מי שפיר - עם כל לחיצה. הלחץ הוא כמו לרצות מאוד לעשות קקי עם פקק תקוע בפי הטבעת. כל הגוף מתחנן שייצא ממנו "הכל".. ו"הכל" רוצה לצאת ממנו ולא מצליח.. הרגשה של חוסר אונים מזעזעת. לא יכולתי לדבר או לעשות כלום ברגעים בין הצירים הגוף עשה שאט דאון כדי לחסוך באנרגיה - מקסימום יעילות. נרדמתי עומדת בזרועותיו של ג' למשך חצאי דקות ואף פחות מזה עד שהציר הנורא הבא החל לטפס.. צברתי כוחות. בזמן הצירים הצלחתי רק לחשוב - או לפנטז על מספריים של קצבים שאני לוקחת וגוזרת בעורף היכן שינתק בין המוח לגוף..להפסיק את זה. די. ולצרוח..הו הו איך צרחתי.
המיילדת נכנסה ואמרה שהגיע הזמן לעלות על המיטה. עשינו את זה בין הצירים. והיא פתחה את המיטה והכינה אותה ללידה.( מדהים שזכרתי להתרשם מהמיטה הרובוטריקית הזאת עם כל הכאב). ישבתי במיטה כמו במכשיר חתירה בחדר כושר והתחלתי לדחוף החוצה בזמן הציר עם הוראותיה של המיילדת דוחפת עם הידיים ועם הרגליים מצד ימין ג' ומצד שמאל אמא שלי. המיילדת מבקשת ממני באסרטיביות לדחוף החוצה את פיצקי ושהיא רואה את קצה הראש ולא לוותר ולדחוף עוד ועוד..ואני מרגישה כל כך חלשה ודוחפת - לא מספיק. ואז היא לוקחת את היד שלי ומניחה אותה על הראש של פיצקי בתוכי וזה הטריף אותי. ויחד עם זאת נתן לי כיוון חד וברור יותר על המטרה. דחפתי יותר.. עד קצה היכולת שלי ומעבר לכך. שלוש דחיפות לציר. המיילדת צעקה תמשיכי תמשיכי ואני אמרתי לה שאין לי עוד...והיא הבינה. זה כמו חלון הזדמנויות מסוים אותו ניתן לנצל לדחיפות הרציניות וברגע שהוא נסגר מפסיקים לנסות. עד החלון הבא.. או הציר הבא. המשכתי לדחוף בציר הבא ובזה שאחריו - הרגשתי שאני נמתחת מאוד וזה לא כאב לי, גם שאסתר המיילדת חתכה אותי.. לא הרגשתי כלום. רק הצירים האלו שהמשיכו לבוא. ואז לחצתי לחיצה ארוכה ועוד אחת ועוד אחת וכולם צעקו שרואים אותה ושידלו אותי לעוד לחיצה ואספתי את כל הטיפות של כוח שנשארו בי ולחצתי והראש של פיקצי יצא ואז נאמר לי להפסיק.. הרגשתי עוד קצת לחץ מהכתף של פיצקי והיא יצאה - הכאבים הפסיקו ברגע והמיילדת מייד הניחה את המתוקה שלי על החזה ואני חיבקתי אותה, רועדת בכל הגוף ובוכה וג' מעלי מסתכל עלינו ובוכה ורק פיצקי לא בוכה.. ילדה שלווה, נחה על אמא. פותחת עיניים סקרניות ומוכנה לבלוע את העולם.
רגעים ראשונים
התענגנו עליה ועל עצמנו והמיילדת הפריעה לנו קצת עם עניין חבל הטבור (ויתרנו על לחתוך בעצמנו) ואז היא הפריעה לנו עם עניין השליה. אמרתי לה שלא צריך למהר ואני מעדיפה שהיא לא "תעזור" לשליה לצאת ושתצא לבד ושיש לנו המון זמן בשביל זה שלוח לפעמים גם חצי שעה לשליה לצאת. אבל המיילדת אמרה שכבר עברו ארבעים וחמש דקות מאז הלידה (הזמן עם פיצקי עבר ממש מהר) והיא הסתכלה עלי בפנים לחוצות וביקשה ממני לדחוף כדי להוציא את השליה. לקחו ממני את פיצקי החוצה ושלחתי את ג' שילווה אותה. התחלתי לדחוף.. היה לי ממש קשה והשליה לא יצאה. המיילדת לחצה על הבטן שלי מה שממש כאב לי וכלום לא עזר. היא רצה להביא רופא. הם חזרו והוא גם ביקש ממני ללחוץ ותוך כדי לחץ לי אגרופים לתוך הבטן.. זה כאב מאוד וביקשתי ממנו להפסיק והוא אמר שאם זה לא עוזר עושים תהליך יותר התערבותי ויותר כואב ושכדאי לי לשתף פעולה. ניסיתי ולא הצלחתי לדחוף את השליה החוצה. הרופא יצא לשתי דקות וחזר עם מרדים. הם הסבירו לי שמרדימים אותי ומבצעים בי הליך של הכנסת יד לרחם וניקוי השליה מתוכי בהרדמה מלאה.
אח"כ המרדים שעמד לשמאלי הזריק משהו לאינפוזיה ונעלמתי.. חזרתי לתוך סיוט בו אני רואה את הרופא עומד מעלי ומכאיב לי מאוד. יש שמאל שלו לוחצת על הבטן שלי באגרופים. ואני בוכה ואומרת לו "אבל הבטחת שזה יהיה תחת הרדמה". אמא שלי, שיצאה החוצה מחדר לידה כדי לדווח לאבא שלי ולאחים שחיכו בחוץ שפיצקי נולדה, מספרת שהיא חזרה לחדר לידה וראתה כמויות עצומות של דם נשפך מתוכי - ומייד גרשו אותה משם. התעוררתי לתוך הליך בו הייתי אמורה להיות רדומה לגמרי בגלל שחלקים מהשליה שלי המשיכו לשאוב דם ממני כל הזמן והדם נשפך ממני החוצה ולכן חומרי ההרדמה לא השפיעו כמו שצריך.
איבדתי כמויות מטורפות של דם ופינו אותי במהירות לחדר ניתוח של טיפול נמרץ. אני זוכרת את הצלחות חלל הענקיות של התאורה בחדר ניתוח ושוב נעלמתי.. חזרתי חזרה מאובנת, לא מסוגלת לזוז, מסביבי מליון מכשירים מצפצפים, שלוש אינפוזיות מחוברות - אחת מהן זו מנת דם בלחץ - והגרון שלי כואב נורא כאילו בלעתי המון זכוכיות קטנות ועל כל זה מסיכת חמצן ובלי המשקפיים.
עברו מעלי אנשים וטיפלו בי, הוציאו, הכניסו, משכו, החליפו ולא יכולתי לדבר או להביא את עצמי לדבר. ניסיתי. ניסיתי ליצר רוק כדי לרכך את הגרון. הבנתי שלכל שינוי קטן ייקח זמן להתממש. הכי חשוב היה לי לדבר כי בלי היכולת לתקשר חוסר האונים מזעזע. המטרה הראשונית הייתה לדבר עם ג' ובהמשך לחבק או לפחות לראות את פיצקי. הפרידה הכפויה הזאת מהמשפחה החדשה שלי שגעה אותי. הזזתי קצת את קצות האצבעות ומייד ניגש אלי אח שהסביר לי פחות או יותר באיזה מצב אני תוך שהוא בודק ומזיז ומוסיף ומשנה דברים בגוף שלי שאני לא רואה כי יש עלי את המסיכה ואני גם בלי משקפיים. מסביר שהגרון כואב כי צנררו אותי. אחרי כמה זמן כשהוא חוזר שוב אני מבקשת מים והוא אומר שאסור לי ושההרגשה המגעילה תעבור ממש בקרוב - ואני מצליחה לבקש ממנו שיביא את ג'.
כל הרגעים הבאים בטיפול נמרץ היו מאוד מאוד אמוציונליים . הייתי עם ג' עד שהגיע הזמן ללכת להאכיל את פיצקי והוא רץ בחזרה לתינוקיה. אמא שלי החליפה אותו וישבה לידי חיוורת נורא. אבא שלי והאחים שלי נכנסו אחד אחד (כי מותר רק מבקר אחד בכל פעם) גם הם חיוורים ועל סף דמעות. וכל הזמן הזה לא מעניין כלום למעט יכולתו של הגוף שלי להחלים ולהתגבר כדי לצאת מהמצב חסר האונים הזה. אמרתי לאח שאני חייבת לצאת משם כי אני חייבת להגיע לתינוקת שלי הלילה.. וניסיתי לברר איזה חומרים קיבלתי (כי קיבלתי המון דברים - חומרי הרדמה, אנטיביוטיקה, מורפין וכדומה) כדי לוודא שכלום לא ימנע ממני להניק והוא הזמין רופא (את אותו הרופא שטיפל בי בחדר לידה שהתנהג אלי נורא) ובינתיים דקר אותי (שוב) לספירת דם. תוצאת ההמוגלובין חזרה משביעת רצון ותוך כמה שעות (ולאחר בדיקת רופא) העלו אותי למחלקת יולדות (23:30).
בתינוקייה לא השתגעו על להביא לי את פיצקי וניסו למנוע מאיתנו לקחת אותה בלילה אולם לאחר שאיימתי שאני מגיעה על המיטה וצועקת מחוץ לתינוקייה (ב12:30 בלילה) עד שאני מקבלת את פיצקי. הסכימו לתת לג' את האוצר במיכל הפלסטיק השקוף. בילינו איתה כשעה והחזרנו אותה כי הייתי תשושה מדי ולא יכולתי אפילו לשבת. בהמשך, אני יכולה לספר, שניסיונות ההנקה היו מתסכלים מאוד (החלטנו לאחר ייסורים קשים של שבועיים לוותר לגמרי), השהייה במחלקה הייתה מזעזעת. היו לי בצקות כל כך מזעזעות שלא התאימה לי שום נעל ונאלצתי להסתובב עם קרוקס מכוערות על קצה כף הרגל . רק ביום השני הצלחתי לצאת מהמיטה וכל משימה נדמתה כל כך קשה. ההמוגלובין שלי צנח בבוקר למחרת הלידה באופו מפחיד וקיבלתי עוד מנת דם (השלישית או הרביעית..לא ברור עדיין) נרדמתי באמצע דיבור מחולשה ותשישות ויחד עם זאת הרגעים הקסומים עם פיצקי גרמו לי לרצות להחלים מהר ולברוח משם. הרגשתי שבית החולים מעכב את הריפוי שלי.
האדם הכי מאושר בעולם
למחרת הלידה
פתאום גילו לפיצקי צהבת והתחילו לדקור אותה כל כמה שעות לבדוק מגמתיות של המחלה. זה עלה וירד ואני בכיתי יחד איתה בכל דיקור ובתום שלושה ימים החלטתי שזהו. אנחנו משתחררות. ניסו להפחיד אותנו בכל מיני הפחדות ( פוטותרפיה אפשר גם עם שמש) ורצו לתת לי מנת דם נוספת ועוד ועוד בלגנים.. נמאס לי! עשיתי מעשה וחתמתי על סירוב להמשך אשפוז (לא לפני שקבעתי עם רופא ילדים בכרמיאל למחרת בבוקר) ושלושה ימים אחרי הלידה יצאנו משם וחזרנו הביתה. המצב רוח שלנו השתפר פלאים מרגע שיצאנו משם. להתקלח בבית ולישון בבית חוויות מרפאות פתאום - עם כל הפחד של הטיפול בתינוקת בת שלושה ימים הרגשנו שעשינו את הדבר הנכון. זה הרגיש מוזר לקבל אותה לרשותנו - היקום סומך עלינו שנשמור אותה בחיים, בריאה ומאושרת - מעין חותמת כשרות להיות אמא ואבא.. איזה כיף.
אז זהו.
יש לי עוד המון מה לספר על חוויית הלידה
היו עוד המון סיפורי משנה
אבל אין לי חשק לכתוב גם אותם
אז סוף סוף סיימתי לכתוב את זה.צ'ק!
רק אהבה,
ק'
