ביום ראשון, בארבע וחצי בבוקר, הקפצתי את ג' לתחנת הרכבת בעכו משם הוא נסע לנתב"ג לטוס ללונדון – עבודה..דאם. ביום רביעי הקרוב יש לי את סריקת המערכות השנייה שג' יפספס ובגלל זה ארגנתי לנו אולטראסאונד ביום רביעי שעבר (פגישה מוקדמת עם הפיצקי). ראינו את המלאכית החכמה והנפלאה שלנו (אנחנו לא סגורים על איזה סוג מלאך היא) – בריאה, נהדרת ומשתוללת.
ביום שבת קנינו לה ערכת כלי עבודה בצהוב שחור אפור כמו של המבוגרים עם כובע מגן ומשקפי מגן, אם מישהו יביא לה שואב אבק או מגהץ לילדות אני אבצע בו לובוטומי עם הפיליפס הקטן של הפיצקי. בינתיים לא השגנו ערכת לובוטומי לנוירולוג הזאטוט המתחיל – יש רק ערכות לרופאי משפחה (בלי מומחיות - "רופאים ממיינים" מה שנקרא). ולא, אנחנו לא מנסים לגדל דייקית או לגדל ד"ר פרנקנשטיין נוסף.. לפחות לא מתאמצים במיוחד (אולי נקרא לה ויקטוריה??).
מוכרים ערכות מדען מתחיל בחנויות צעצועים לילדים. יש ערכת אנטומיה מדהימה. גוף שלם שניתן לפרק (לא חייבים להחזיר בדיוק בחזרה – הילדים מוזמנים לפיתוח אבולוציוני (מי אמר ערכת מוטציות מלגו ולא קיבל?!)) וערכת מיקרוסקופ נהדרת עם חיבור יו אס בי כדי שניתן יהיה לשמור בקובץ תמונה את ההגדלות הנהדרות (יש גם ערכת בילוש לפרנואיד המתחיל – אני ארחיב על זה מתישהו בפוסט נפרד).
ואנחנו אמורים לחכות עם זה עד גיל 9 ?!
מתוך החנות הכי מדליקה ברשת לצעצועים.
אז ביומיים האחרונים אני לבד בבית – יצאתי רק פעם אחת כדי לרוקן את שקית האשפה, אחי הקטן בא לבקר ולבדוק שהכל תקין ואמר שיבוא שוב, יום יום...שיחיה. אני קצת בדיכאון. מרגישה שרוב האנשים החשובים בחיי אכזבו אותי ואני לא יכולה אפילו להתעמת איתם כי אני ישר מתחילה לבכות (לא שולטת על הברזים בערך מאז החודש הראשון). זה לא חכמה להתעמת ככה - הדיבור יוצא מטושטש ורגשי האשמה שמתקבלים בצד השני הם קיצוניים ורגעיים - אי אפשר לבנות מזה כלום, עדיף לחכות. אז ככה, אני בבית רואה סימפסונס, מרחמת על עצמי ומתאבלת על חסרונו של ג'. אה כן, ודוחה את בדיקת העמסת הסוכר כמה שאפשר. אני נעה בין הרצון לתת לעצמי סטירת לחי ולצעוק על עצמי שאני דרמה קווין פתטית וללכת לחרוש איזה שדה עם מחרשה מהתקופה הביזנטית לבין הרצון להתחפר בפוך 24 שעות רצוף, עם הפסקות קצרות לצריכת פחמימות פשוטות ולבכות על מר גורלי – ממש ד"ר גוגל וגברת הייד (סתם בשביל החרוז נו, אני יודעת שאין בזה שום היגיון).
בנוסף לכל הצרות, (טוב זו לא ממש צרה) אבל נראה לי שיש לי בריקסטון היקס..הבטן מתקשה כל הזמן כאילו אני עושה כפיפות בטן..אבל אני לא. ויש המון סלטות, או יותר נכן תחושת סלטות של הפיצקי וכיווצים נוספים בצדדים. או בריקסטון היקס או שפיצקי עובדת על כוריאוגרפיה חדשה לברייקדנס.
אני מתגעגעת לג'.. אני מרגישה כמו אבסטראקט ברוח בלעדיו.
תהיו טובים לחתולי רחוב
ולעצמכם, 
ק'
