אוגי

16 12/2009		אס"טת
		תגיות: אגודה, יוצא אל האור, מסעותיי עם עצמי, מסקנה יומית

ביום ראשון האחרון, כמו כל חנוכה, ארגנו בפקולטה חלוקת סופגניות והדלקת נרות חנוכה. בימים רגילים זה כבר לא היה מרגש אותי (בכל זאת, זה קורה כל שנה במיוחד שאני זה שדאג לזה בשנה שעברה), אבל בגלל שהיו"רית הנוכחית נעדרה, כל הארגון של יום האירוע שוב נפל עליי. כל ההתעסקות עם לארגן קבוצה של אנשים, להזיז אותם ממקום למקום ולדאוג שהפעילות תתקתק, החזירה אותי אחורה לרגעים היותר טובים של עיקר הפעילות האגודתית שלי. כל ארגון של אירוע, למרות הלחץ הגדול שהוא מביא איתו, מוציא את הכי טוב שאפשר וגורם להנאה כשהוא מצליח וכשאנשים מסביב נהנים. פתאום אותו וירוס אגודתי שהדביק אותי לפני שנתיים וחצי ושהספיק להיות מדוכא, שוב התעורר ושוב ניסה לשלוח אותי חזרה אל לב העשייה.

כשקופץ לי רעיון לראש, לוקח לו הרבה זמן להיות מעוכל בפנים כדי שאני אספיק לחשוב עליו מכל הכיוונים. ככה זה גם כשקופץ רעיון לקחת תפקיד קטן שעד עכשיו כמעט ולא היה משמעותי ולהכניס לו הרבה משמעות. הוא לא גדול, ככה שהוא יוכל להשתלב עם שאר הדברים שאני עושה (ובמיוחד עם החוסר ניסיונות למצוא עבודה אמיתית) ויאפשר לי לתרום את הידע שצברתי בכל הזמן שלי באגודה. ההתעוררות של הווירוס גרמה לי לחשוב שיש לי עדיין מה לתרום ומה לתת, לחנוך אחרים ולהשאיר אחרי עוד משהו מעבר למה שאני כבר משאיר. מדובר על ניהול של צוות של אנשים שמחזיקים בתפקיד שאני פעם החזקתי, ובצורה הזו להחדיר להם את אותה תחושת אחריות וראייה של מהות התפקיד מהתקופה ההיא.

היו לי כמה שיחות בעניין עם כמה אנשים שנמצאים במערכת (או בדרך החוצה ממנה) ורובם דווקא הביעו התלהבות. זה לא כזה הפתיע אותי, אבל חיפשתי גם את הצד השני, הצד שיגרום לי להתפכח ולהסתכל על הדברים מהצד השני, ושיחה קצרה היום בצהריים נתנה לי אותו. אני כבר בשנה האחרונה של התואר שלי, עם רצון עז לסיים ולעוף מכאן, ובסופו של דבר הממוצע שלי די על הפנים ויהיה לי מאוד קשה למצוא עבודה (ואת זה אני אומר עוד לפני שבאמת התחלתי לחפש, וכוסומו, אני כל הזמן דוחה את זה). לקחת על עצמי עוד תפקיד, קטן ככל שיהיה, בטוח יפגע בצורה כזו או אחרת. אני ממש לא מהאנשים שיעמדו עכשיו עם סטופר ויספרו כמה שעות הם עושים כל חודש בשביל להגיע למכסה שלהם ואז לצאת לחופש עד סוף החודש. כשאני נכנס לתפקיד מסוים, אני עושה אותו עד הסוף ולא מוותר, במיוחד אם משהו מפריע לי. זו אחת התכונות שהתפתחה אצלי מאוד בשנתיים וחצי האחרונות ואני באמת לא יכול להעריך כמה אני הולך להשקיע, אבל ברור לי שאני הולך לנשום את זה. כל עוד אני לא מוצא עבודה הגונה, עדיף לי באמת להשקיע את מירב המאמצים והזמן שלי בשיפור הממוצע שלי וסיום התואר עם תחושה חיובית שיכולה רק לעזור לי בהמשך.

למרות כל זה, הדגדוג הזה של הווירוס עדיין שם. טופס הגשת המועמדות נח כאן על השולחן, רק מחכה שאני אמלא אותו (ויש לי זמן עד ליום ראשון). אני באמת שצריך לשקול עכשיו את כל האופציות שלי ולהחליט מה מטרת העל שלי בשנה הקרובה. בשורה התחתונה, נתתי כל כך הרבה מעצמי למען האחרים, הרבה יותר ממה שקיבלתי בחזרה, ולמרות הכל אני עוד לא מפנה את אותם משאבים לכיוון שלי. ואולי באמת גם הגיע הזמן לתת לאנשים אחרים להתפתח, גם אם הם פחות מוצלחים. אולי למישהו כאן יהיו עצות טובות יותר, מי יודע?

מסקנה יומית 15/12/09
יש יתרונות מבורכים בלהיות חבר הנהלה בדימוס. זה עוזר לדעת להגיד את המשפטים הנכונים בזמנים הנכונים בעיקר בשביל להיחלץ ממצבים שיכולים להתפתח לא נעים בתוך הפוליטיקה העדינה של האגודה (ובמיוחד בימים האלו).

2 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-16/12/2009 10:50