חיפוש עבודה זו משימה לא קלה וכל אחד יודע את זה. יש כאלה שהולכים ושואלים בכל חנות ברחוב, אחרים הולכים לחברות כוח אדם ויש את האלה שפותחים עיתונים לחפש. בעיתונים הארציים, אלה שמפרסמים מוסף מיוחד כל יום שישי לדרושים, יש בעיקר מודעות היי-טק וברור שחסר השכלה (גבוהה. לא צריך להגזים) כמוני יכול למצוא משהו מעניין במודעה שדורשת מתמחה ב-PIPS או משהו כזה. דווקא העיתונים המקומיים, אלה שלא קשורים לאף עיתון גדול ומעניינים בדיוק לשתי דקות אחרי שמוציאים אותם מהתיבה, דווקא בהם אפשר למצוא דברים מעניינים.

מצד שני, גם בהם יש מודעות שאין לי מה לעשות איתן (כל המודעות אמיתיות):

…     לספא אקסקלוסיבי מסודר ומצליח, מסיג'יסטית נאה - בדיוק מה שאני מחפש. מה, לא מתאים?

…     בחורות נאות לעבודה גמישה - למה בדיוק מתכוונים בגמישה?

…     עוזר למוביל רהיטים לפני צבא - קצת מאוחר מדי בשבילי, לא?

…     דרושים חבטי לוחות עם ניסיון - איך משיגים ניסיון בלחבוט בלוח?

…     לפרטי, דרוש בחור שרירי ומפותח מאוד (מתאמן) למודל אישי - מודל אישי?

…     קורס אופיס מלא במחיר מ-ד-ה-י-ם - עבודה מעניינת.

…     לרגל נסיעה, להשכרה עמדה במספרה עובדת - זה חדש לי.

…     למש' הבריאות מאבטחים/ות, רובאי 30 ומעלה - אפילו סיירת מטכ"ל לא יכולים להתקבל לעבודה הזאת. מה יש שם במשרד הבריאות שדורש אבטחה כזו?

…     דרוש/ה מפעיל/ה לבגר זחל - למה בדיוק???

…     דרוש תורם כלייה עד גיל 40 ללא סיכון בריאותי! פיצוי הולם! - דרך טובה לעשות כסף, אבל זה לא ממש חוקי, נכון?

…     דרושים/ות נגר/עוזר, פוליטורצ'יק - בדיוק מה שאני מחפש. פוליטורצ'יק.

…     בהזדמנות קלנועית חשמלית, כחדשה, 4 גלגלים לרגל נסיעה - מה זה? כבר נגמרו המודעות עבודה?

אזרחות היא לא מילה גסה. ממש לא. רק לוקח זמן להתרגל אליה. נראה לי מוזר לא ללבוש את הבגדים עם הצבע המוזר שלהם והסיכות המנצנצות והפסים הכחולים והחולדה על כתף שמאל. מתגעגע? אולי. כמו שאמרתי, צריך להתרגל למצב החדש.

אז אתמול בבוקר לקחתי את עצמי לחפש לי עיסוק חדש. לא נראה לי לשבת בבית ולא לעשות כלום ולתת לדמי האבטלה לממן אותי בזמן הקרוב (יש עוד מענק בדרך), אבל אני לא טיפוס כזה. אחרי שבוע הייתי כבר מטפס על הקירות. שבוע שעבר התקשרו אליי מאיזה חברת כוח אדם שנרשמתי אצלם והזמינו אותי לסניף המקומי שלהם. אז הלכתי. הכתובת שנתנו לי הייתה שגויה (אלא מה) ומצאתי את עצמי חורש את רחוב סוקולוב (שזה הדיזינגוף של חולון) רק בשביל למצוא שזה ממש לא רחוק. נכנסתי. אחרי ראיון קצרצר והשארת קורות חיים אמרו לי שיש תפקידים פנויים באחד ממוקדי שירות הלקוחות של חברה סלולרית אחת או שתיים. אמרתי למה לא, והבטיחו להיות איתי בקשר. בדרך לאוטובוס הביתה מצאתי עוד חברה כזו של כוח אדם וגם שם נכנסתי פנימה. אחרי שמילאתי פרטים שוב ראיון ושוב נתתי קורות חיים. הפעם התפקיד דיבר על מוקד של חברת כרטיסי אשראי וכל הדרישות שלהם מהאנשים (הם מקליטים את העובדים מדברים עם לקוחות?!). אמרתי למה לא, והבטיחו להיות איתי בקשר.

באוטובוס חזרה (קו 5 של חולון לא נוסע לים, מקסימום לביטוח לאומי) כבר קיבלתי טלפון על מבדקים מחר (היום) במכון הסמכה של אותה חברה סלולרית בצפון תל אביב. אמרתי למה לא והתחלתי לתכנן איך אני מגיע לשם כל כך מוקדם (8:30 התייצבות). בבית קיבלתי טלפון מהחברה השנייה שבישר על ראיון עבודה באותה חברת כרטיסי אשראי גם כן מחר (שוב, היום, שני. הבנתם?). הפקידה הייתה מאוכזבת לגלות שכבר יש לי דברים אחרים לעשות, אז היא הבטיחה לדאוג למועד חלופי.

בערב לקחתי את עצמי לנער את העצמות והשרירים שלי והלכתי למועדון ספורט שנרשמתי אליו. לחדר כושר אני עדיין לא יכול להיכנס (צריך אישור רופא, ועדיין לא קיבלתי כרטיס חבר קופ"ח חדש) אז הלכתי לשחות. כבר אחרי 2 בריכות החיידק הנחמד שהתנחל בחודשים האחרונים בגרון שלי החליט להראות שהוא עדיין קיים וגרם לי לעיכובים קלים בשחייה. לא קל להשתעל ולשחות ביחד, מסתבר. אי אפשר לעשות תוכנית התנתקות ממנו? חזרתי הביתה מותש (כבר אמרתי שהקאנטרי מרוחק 2.5-3 ק"מ מהבית, שאותם עשיתי ברגל?) ועייף והלכתי לישון.

משום מה, כשקמתי בבוקר (איזה בוקר? ברבע לשש עוד אין שמש בחוץ!) הבנתי כמה אני לא מתגעגע לצבא ולשעות הקימה המוקדמות האלו. אכלתי את ארוחת הבוקר ויצאתי לתחנת האוטובוס הקרובה שממנה אני יכול לקחת אוטובוס לרמת החייל. התחנה, אגב, נמצאת בתוך בת ים, משהו כמו 20 דקות הליכה. לא סימפטי ללכת ליד בית קברות בשעה כזאת של הבוקר (בלילה יותר גרוע) אבל זה מה יש. שעה ורבע של נסיעה דרך בת ים, יפו, אמצע תל אביב, רמת גן הביאו אותי למקום שעה לפני הזמן. העיקר לא לאחר.

המיונים עצמם כללו הצגה של כל המשתתפים ואז כל מיני סימולציות לגבי אירועים וכאלה. עשיתי מה שיכולתי. באמת. אבל כנראה שלתפקיד הספציפי הזה אני לא מתאים. מה לעשות. בדרך הביתה הספקתי להרים טלפון להיא מהחברה השנייה לשאול אם הראיון עדיין אקטואלי, אולי אני אוכל לרדת בדרך ולהגיע לשם. היא כמובן התקשרה אליי כשהייתי רחוק מאוד מהמקום ובלב בת ים (שזה לא מקום סימפטי במיוחד לרדת מהאוטובוס). אז הגעתי הביתה, הכנתי לי פלפאל בפיתה ושוב יצאתי לדרך.

 הפעם הייתי צריך להגיע לבניין של אותה חברת כרטיס אשראי. הם יושבים בדרום תל אביב ברחוב המסגר ולשם יותר קל להגיע (האוטובוס עוצר ממש ליד הבית). נכנסתי פנימה אחרי שהפקדתי את תעודת הזהות שלי בקבלה וקיבלתי כרטיס מגנטי להיכנס איתו לבניין. אחרי שמילאתי שאלון הכניסו אותי לחדר עם מחשבים למבחנים. אמרו שיהיה 3 שעות, אז הכנתי את עצמי להרבה זמן מסך. השאלות בהתחלה היו פסיכומטריות כאלו: השלם סדרת מספרים, תרגילים נכונים ולא נכונים, השלמת צורות, השוואה בין שני קבוצות של אותיות ומספרים לבדוק אם הם זהים ואוצר מילים. אחר כך היו משפטים שהייתי צריך להגיד אם הם מתארים אותי או לא. אחרי לא הרבה זמן תפסתי את העסק והוא די התחיל להימאס לי, אבל בשביל עבודה משתדלים. סיימתי את המבחנים אחרי קצת יותר משעה וחצי (לא אמרו 3 שעות?) ומישהי לקחה אותי לראיון קצר. היא בעיקר הסבירה לי על העבודה במוקדים שלהם, תוך כדי שהיא מציינת שהעבודה היא מאוד מונוטונית וקבועה. היא שאלה אותי למה אני רוצה לעבוד שם, אז עניתי לה שאחרי הצבא אני רוצה לעשות משהו שונה. "אבל זה מונוטוני", היא ענתה לי, ויש גם התחייבות לשנה. "תשרוד את זה?". נו באמת. אחרי זה היא דרשה ממני לבחור בין המוקדים שלהם (אחד אישורים והשני בירורים) ואני שלא ממש ידעתי מה אני בדיוק רוצה גמגמתי לה תשובה בקושי, רק שתרד ממני. "אין בעיות, למרות שאתה יודע שזה מונוטוני". עכשיו אני מחכה לתשובה של המבחנים בדרך לראיון נוסף שם.

מה הלאה? אני יחפש בעוד מקומות. מחר אני סוף סוף בבית בבוקר וזה זמן טוב להתחבר לטלפון ולברר עוד דברים. בשביל מה המציאו דפי זהב אם לא לעשות סבב טלפוני בין תחנות הדלק בסביבה?

פוסט ארוך יצא, הא? זה מה שקורה שהאינטרנט בוחר ליפול דווקא כשרוצים לכתוב פוסט בערב. והמצב הכללי? משתדלים להיות אופטימיים.