את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בערך לפני שנה. למעשה, זו הייתה אמורה להיות סדרה של פוסטים שמספרת על ההתמודדות של זוג צעיר (פלוס כלב), שגר לו בפרבר מנומנם, עובד קשה למחייתו, אבל גם לא מצליח להביא חיים חדשים לעולם. אחרי שניסינו לא מעט ניסיונות, הגענו גם להפריה חוץ גופית (ivf) ואחרי 3 סבבים כושלים של שאיבות, החזרות ותוצאות שליליות שמפרקות את הנפש מבפנים, החלטנו לעבור רופא ופתאום נדלקה תקווה חדשה. רציתי לספר איך עובר עלינו סבב כזה, מתחילת זריקות ההורמונים, דרך השאיבה המפחידה, החזרת העוברים ועד השבועיים הארוכים ביותר שצריך לחכות עד בדיקת הדם הגורלית שתראה אם נקלטנו או לא. למציאות היו תוכניות אחרות, וכבר באותו הסבב, עוד לפני שהספקתי להגיע ולכתוב על זה, קיבלנו תוצאה שונה מה"רגיל". רק שמהר מאוד האופוריה התחלפה במפח נפש, כשהסתבר שאומנם כן נקלטנו, אבל אחרי כמה ימים הייתה הפלה טבעית. הם קראו לזה הריון כימי ואני לא ממש הבנתי איפה פה הכימי ומה זה באמת משנה. גם הניסיון העוקב להחזיר עובר מופרה מוקפא שהיה לנו גרם לתוצאה דומה ושנינו כבר התפרקנו. לא באמת כבר היה לי חשק לכתוב באותו זמן וזה נזנח.
אולי הדבר הכי חשוב בכל התקופה הזו הוא כמה שהיינו מחוברים ביחד אחד לשנייה. נכון שהיא עברה על בשרה את כל הדברים הפיזיים והרגישה את הכאבים עם כל זריקה, שאיבה והחזרה, אבל הכאבים והצלקות הנפשיות היו של שנינו. עברנו את זה ביחד, והרגשנו הכל ביחד. לא הייתי זה שתומך בה מהצד כשגילינו שעוד סבב הלך, האכזבה שלי הייתה ביחד איתה. החיבור הזה הוא גם מה שעודד אותנו להמשיך למרות הכישלונות ולמרות ההפלות. היתה הרגשה שזה בעיקר שנינו מול כל העולם. זה לא משהו שקל לשתף עם אחרים, וגם כאלו ששיתפנו אותם, לא ממש ניסו להבין. היו כאלה שאפילו הבטיחו להיות שם בשבילנו, אבל ברגע האמת נעלמו ואכזבו, עד לרמה שבכלל תהיתי למה בכלל הם היו אמורים להיות שם בכלל. גם המשפחות לא ממש הבינו (לך תדבר עם אמא שלך למה אתם לא מצליחים להיכנס להריון), אבל הם ניסו לגרד אמפתיה. על הדרך אחותי הקטנה נכנסה להריון בעצמה ובכלל הוסיפה תחושה של חמיצות לכל העסק. כשהקושי התחיל לחנוק, החלטנו לפנות לטיפול ביחד כזוג (לא טיפול זוגי, שבו בעיקר מתעמתים אחד בשני) וזה פתח לנו המון עיניים ונתן לנו הבנה חדשה על הכל. למדנו המון על עצמנו ואחד על השניה והתחזקנו. זה עזר להתגבר על לא מעט קשיים שעלו בהמשך וסידר לא מעט דברים בראש.
אחרי ההפלה השנייה, היינו חייבים קצת הפסקה מהכל, אז לקחנו שבוע חופש וברחנו למקום הכי רחוק שהאוטו יכול להגיע אליו. שבוע באילת בסוף ינואר נתן לנו שקט בכל הבלגן, חיבר מחדש את הרסיסים ונתן לנו את הזמן הזוגי הכי טוב שיכולנו לבקש. חזרנו עם כל כך הרבה כוחות שפתאום דברים התחילו להסתדר. השאיבה הייתה קלה עם התאוששות טובה, היו עוברים מופרים טובים והרופא היה אופטימי. מקץ שבועיים ארוכים של ציפייה, התוצאות היו די חד משמעיות - הפעם זה זה. עוד עברנו מספיק רגעים מותחים, כמו ברגע שלא ממש מצאו דופק והעברנו שבוע וחצי מותח במיוחד עד לבדיקה חוזרת, עד לרגע שבו הרופא חזר לנשום יחד איתנו ושמענו דרך המוניטור את קול הלמות התופים המדהים בעולם. אחרי כמה שבועות שחשבנו שהולך להיות לנו בן, הרופא הודיע שזו בכלל בת ובכלל שלח אותנו להתחיל להאמין שזה קורה. כל בעיה קטנה שהתגלתה, הכניסה את הרופאים להיסטריה, אבל אחרי קצת זמן התגלה שהכל בסדר ואפשר להירגע.
בחודש התשיעי היינו כבר ממש על קוצים. למרות שראו סכרת הריון, החליטו למשוך כמה שיותר ולקוות לטוב. יומיים לפני תאריך הלידה המשוער שקיבלנו עוד בהתחלה, הגענו למיון לצורך החלטה על יילוד או לא, רק שבפועל הצירים כבר התחילו. מצד שני, ראו גם האטות מוזרות בדופק ורק אחרי 6 שעות ו-3 פעמים מוניטור, החליטו להפנות אותנו לחדר לידה. גם שם דברים זזו לאט, והרופאים התחילו לתת לה זירוזים, בתקווה שהקטנה תחליט לצאת. הייתה הרגשה באוויר שיש בעיה. בסוף, אחרי יותר מ-10 שעות, ראו שהיא לא מתברגת כמו שצריך והנסיון לעשות את זה לא כל כך הצליח ולכן החליטו ללכת לחדר ניתוח. בשביל להעצים יותר את הדרמה, בדקה התשעים החליטו לנסות ליילד בוואקום ולא בקיסרי ואחרי דקות ארוכות מאוד זה הצליח. אני לעולם לא אוכל לשכוח את התמונה הראשונה שבה ראיתי אותה, כולה כחולה עם עיניים עצומות ורפויה לגמרי. מיד לקחו אותה לחדר ליד והתחילו לנסות להנשים אותה. זה הרגיש כמו נצח אבל פתאום שמענו בכי דקיק משם ובשנייה אחת הכל השתחרר.
שבועיים וקצת אחרי, זה נראה כל כך רחוק. אנחנו עסוקים סביב השעון בלהבין את הרצונות של הפצפונת, מתמוגגים מהיופי שלה ומקווים שמתישהו זה ישתפר ונוכל לחזור לישון כרגיל. מספיק רגע קטן שבו אני לוקח אותה על הידיים כשהיא בוכה ומתחיל לשיר לה שיר ערש קטן עד שהיא נרגעת, עוצמת עיניים ונותנת לי חיוך ענקי מאוזן לאוזן (ולכו תשכנעו אותי שזה עווית לא רצונית). באותו רגע שום דבר ממה שעברנו כבר לא חשוב יותר, והיא בטח יודעת שהפכתי להיות סאקר מוחלט שלה, לכל החיים.
אומרים שכשנולד לך הילד הראשון החיים מתחילים מחדש, וזו בדיוק ההרגשה עכשיו. כל החיים השתנו, התהפכו לגמרי ועכשיו צריך להתרגל למשהו אחר מההתחלה. זה קצת אירוני שזה בא עכשיו, יחד עם הסגירה של המקום הזה. הסלוגן של ישראבלוג הוא החיים זה כאן, ופעם זה באמת היה החיים, מקום לכתוב בו ולפרוק בו, אבל מאז החיים התקדמו להם הלאה לכיוון אחר ועכשיו הם באמת מתחילים מחדש. זה היה גם מקום להכיר בו אנשים, שחלקם גם המשיכו איתי למקומות אחרים וגם לחיים האמיתיים, ואני מקווה שהם יישארו גם אחרי שהמקום הזה ייסגר. כנראה שאני אפתח מקום חדש איפשהו, כשאני ארגיש שהתמצות של טוויטר לא מספיק טוב בשבילי. זה היה נחמד לדעת שעדיין יש מקום שבו אני יכול לשחרר מחשבות ארוכות, גם אם זה אומר לכתוב לתוך הלילה, בדיוק כמו השעה שבה הפוסט הזה נכתב. אני בטוח שמי שירצה למצוא אותי, יצליח בסוף, אבל בינתיים יש מישהי קטנה שהתעוררה וצריך להרים אותה קצת על הידיים (אז מה אם לא כדאי, זה פשוט אושר), להסניף קצת ולהמשיך.
סוף.
אמילי1212
Pillow
Violetsun
Suga Mama
Yuval's Studio.