אני משיק ליין חדש של סרטונים בבלוג. כפי שהבנתם (אולי) מהכותרת, מדובר בפרופילים של האנשים בפסגת הערוץ.
בקטע לפניכם אני מראיין את ליאת פלדמן - מנהלת התוכניות של ערוץ 10.
מה בדיוק מנהלת תוכניות עושה? כל התוכניות שאתם רואים (בערוץ 10)... היא מנהלת אותן, אוקי? מספיק, לא?
ובנימה אישית - ליאת היא אחת מהאנשים הראשונים שממש גרמו לי להרגיש בבית בערוץ ולפיכך החלטתי שאין טובה ממנה לסיפתח.
לדעתי הקטע מדבר בעד עצמו, תצפו ותהנו!
[אני רוצה להודות מקרב לב לליאת שהפקירה את תדמיתה בידיי והסכימה לתת מזמנה היקר ולהתראיין בשבילנו]
ועוד עדכון חשוב: רן ליאור פתח בלוג חדש הנקרא "חינוך מיוחד" העוסק במערכת החינוך וקלקלותיה (והוא אפילו הוסיף אותי למומלצים שלו!!!).
שמור בטל
כן.. זה מרגיש כאילו זה היה רק אתמול...
אבל ת'אמת זה היה לפני כחודש וחצי שהרמתי את המצלמה הטרייה (בערך) שהביאו לי ורצתי למשרד ממול. הסיבה לבהלה? חנוך דאום - כתב, סופר, ופרובוקטור ידוע היה שם בפגישה. הוא היה מיועד להיות הכוכב הראשון של הבלוג.
חנוך דאום החל לעבוד בערוץ 10, לאחר קריירה ענפה ככתב בידיעות אחרונות, מעריב, הצופה ווואללה. כיום הוא עורך את "היום שהיה" עם גיא זהר, ובאופן כללי אחד מאיתנו.
לי יש עניין מיוחד בחנוך. שנינו באים מרקע דתי, שנינו מרדנו במגזר הדתי ולשנינו חוויות לא נעימות מהישיבות שבהן למדנו בתור צעירים, בין היתר בשל העובדה שאנו סובלים מ - Obsessive-compulsive disorder. ותאמינו לי שדת ו OCD משתלבים רע מאוד ביחד.
ההבדל הגדול ביננו? הוא למד בפנימייה (מהסוג שמשתחררים הביתה פעם בשלושה סופ"שים!) ואני למדתי בישיבה תיכונית שבסה"כ למדו בה מ 07:00-19:00 כל יום. אה כן... והוא סבל הרבה הרבה יותר ממני.
הוא מתאר את המערכות היחסים המורכבות והאינטימיות שלו עם המגזר הדתי, עם הישיבה, עם אביו (שהיה רב), עם אלוהיו ועם אשתו בספרו המרגש במיוחד - "אלוהים לא מרשה".
אז בסופו של דבר חנוך שב אל הדת בתנאיו שלו ואני המשכתי להתרחק עד כדי ניתוק מוחלט.
בעתיד אני אפרסם את מחשבותיי על הספר הנפלא הזה, שעיצבן רבים במגזר הדתי הלאומי כי הוא מראה אותם בזווית טיפה אחרת, חסרת יח"צ, חסרת בולשיט וטיוח, לפעמים לא כל כך מחמיאה (אך לא חפה מאהבה וכבוד), ובעיקר מרתקת. אני מקווה שחנוך יסכים לראיון קצר בעתיד.
אה נכון! הוידאו! בוידאו אנו רואים את חנוך בפגישה שגרתית למדי עם יח"צניקית ששמה שמור במערכת. השקעתי טיפה יותר עבודת עריכה באחד הזה ואיכות הוידאו גבוהה יותר (אפילו הוספתי כתוביות!)
תהנו!
שמור בטל
שערוריות עוקבות אחרינו גם למטבח. והפעם קרב סכינים, תחרות השפים האינטנסיבית שלנו, נמצאת בכותרות. הסיבה? חברנו הלובסטר, וידידתנו קוקי סן ז'ק.
לגלות לכם סוד?
אני בא מבית דתי. אני מבין את הרתיעה מהחיות/מאכלים הנ"ל. כיום אני חילוני, אך אני מכבד את אלו שבחרו לדבוק בדת. עבורי ההחלטה לחזור בשאלה הייתה קשה עד מאוד( אולי הקשה בחיי), והתהליך היה ארוך. אך לבסוף, הוא היה חיובי מאוד מבחינתי האישית.
אני לא אשכח את הפעם הראשונה שהכנסתי לובסטר לפה - הרגשתי שאני אוכל חי-זר. הפה שלי לא היה ערוך למרקם, והחיך לא לטעם. לקח זמן רב, עד שהצלחתי לאכול לובסטר בהנאה ובלי רגשות אשם. אך נחרוג מסיפורי האישי, ברשותכם.
קרב סכינים היא לא תכנית בישול מן השורה.
התכנית היא תחרותית, סגנונית וצבעונית. בבסיס התכנית - קרב איתנים בין שף מפורסם מצרפת והשפים המובילים מארצנו הקטנטונת. סטפן, השף הצרפתי, מתגאה במטבח מגוון ועשיר. פירות ים ודאי אינם זרים לו. והשפים הישראלים שמתמודדים בתכנית אף הם נפגשים בהם מפעם לפעם.
האם זה סוד שבתל-אביב, הרבה מהמסעדות הנחשבות ביותר הינן לא מהסוג הכשר? אני לא חושב.
בקרב סכינים יצאנו להפיק את התכנית הכי טובה שאנו יכולים, להראות את הקונטרסט בין המטבח הצרפתי המבוסס למטבח הישראלי המתהווה. להראות לאירופאיים האלה שגם אנחנו ראויים לכוכבי מישלן. וגם בתקווה לתת להם בראש. ובדרך, אנחנו לא חוסכים בכלום. אנחנו מראים את התפריטים של השפים השונים כפי שהם. גם אם הם כוללים צבת או שתיים.
מיותר לומר שאין בכוונתנו לפגוע באיש. קשה להפיק תכנית מבלי לדרוך על האצבעות של אחרים. בוודאי ובוודאי כאשר מדובר בתכנית טובה. האין הדמוקרטיה דבר נהדר?
לאלה שכן רואים. מה אתם חושבים על קרב סכינים?
האם יש "מטבח ישראלי"? האם לצידנו רק הפלאפל או שמא אנו יכולים לעמוד בכבוד בשורה אחת עם מטבחים אחרים ברחבי העולם?
אני חושב שכן (בשתי השאלות), אבל נדמה לי ששאלתי אתכם, אז אל תתחמקו, אוקי?
בתיאבון!
[ברכות לידידנו צ'יקו מנשה לרגל פתיחת הבלוג החדש שלו!]
שמור בטל
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
