אני משיק ליין חדש של סרטונים בבלוג. כפי שהבנתם (אולי) מהכותרת, מדובר בפרופילים של האנשים בפסגת הערוץ.
בקטע לפניכם אני מראיין את ליאת פלדמן - מנהלת התוכניות של ערוץ 10.
מה בדיוק מנהלת תוכניות עושה? כל התוכניות שאתם רואים (בערוץ 10)... היא מנהלת אותן, אוקי? מספיק, לא?
ובנימה אישית - ליאת היא אחת מהאנשים הראשונים שממש גרמו לי להרגיש בבית בערוץ ולפיכך החלטתי שאין טובה ממנה לסיפתח.
לדעתי הקטע מדבר בעד עצמו, תצפו ותהנו!
[אני רוצה להודות מקרב לב לליאת שהפקירה את תדמיתה בידיי והסכימה לתת מזמנה היקר ולהתראיין בשבילנו]
ועוד עדכון חשוב: רן ליאור פתח בלוג חדש הנקרא "חינוך מיוחד" העוסק במערכת החינוך וקלקלותיה (והוא אפילו הוסיף אותי למומלצים שלו!!!).
שמור בטל
כן.. זה מרגיש כאילו זה היה רק אתמול...
אבל ת'אמת זה היה לפני כחודש וחצי שהרמתי את המצלמה הטרייה (בערך) שהביאו לי ורצתי למשרד ממול. הסיבה לבהלה? חנוך דאום - כתב, סופר, ופרובוקטור ידוע היה שם בפגישה. הוא היה מיועד להיות הכוכב הראשון של הבלוג.
חנוך דאום החל לעבוד בערוץ 10, לאחר קריירה ענפה ככתב בידיעות אחרונות, מעריב, הצופה ווואללה. כיום הוא עורך את "היום שהיה" עם גיא זהר, ובאופן כללי אחד מאיתנו.
לי יש עניין מיוחד בחנוך. שנינו באים מרקע דתי, שנינו מרדנו במגזר הדתי ולשנינו חוויות לא נעימות מהישיבות שבהן למדנו בתור צעירים, בין היתר בשל העובדה שאנו סובלים מ - Obsessive-compulsive disorder. ותאמינו לי שדת ו OCD משתלבים רע מאוד ביחד.
ההבדל הגדול ביננו? הוא למד בפנימייה (מהסוג שמשתחררים הביתה פעם בשלושה סופ"שים!) ואני למדתי בישיבה תיכונית שבסה"כ למדו בה מ 07:00-19:00 כל יום. אה כן... והוא סבל הרבה הרבה יותר ממני.
הוא מתאר את המערכות היחסים המורכבות והאינטימיות שלו עם המגזר הדתי, עם הישיבה, עם אביו (שהיה רב), עם אלוהיו ועם אשתו בספרו המרגש במיוחד - "אלוהים לא מרשה".
אז בסופו של דבר חנוך שב אל הדת בתנאיו שלו ואני המשכתי להתרחק עד כדי ניתוק מוחלט.
בעתיד אני אפרסם את מחשבותיי על הספר הנפלא הזה, שעיצבן רבים במגזר הדתי הלאומי כי הוא מראה אותם בזווית טיפה אחרת, חסרת יח"צ, חסרת בולשיט וטיוח, לפעמים לא כל כך מחמיאה (אך לא חפה מאהבה וכבוד), ובעיקר מרתקת. אני מקווה שחנוך יסכים לראיון קצר בעתיד.
אה נכון! הוידאו! בוידאו אנו רואים את חנוך בפגישה שגרתית למדי עם יח"צניקית ששמה שמור במערכת. השקעתי טיפה יותר עבודת עריכה באחד הזה ואיכות הוידאו גבוהה יותר (אפילו הוספתי כתוביות!)
תהנו!
שמור בטל
החגים נגמרו. זהו. אין עוד קצת ודי, עוד סופ"ש ארוך, עוד כמה ימי עבודה קצרים.
חזרנו לעבודה.
החורף מתחיל לחשוף את שיני החלב הרכות שלו - הערבים נהיים טיפה קרירים והימים ממשיכים להיות לוהטים כשהיו.
גם האחרים חזרו, חלקם אחרי חופשות ליעדים אקזוטיים יותר או פחות. כולם מחביאים את רגשותיהם מאחורי חיוך סדוק. החיים ממשיכים.
אני לא פסימי. אמנם, תחומי עיסוקיי גדלו לאחרונה - בערוץ, בלימודים האקדמיים, ובחיים האישיים. אך אני מופתע להודיע שאני מתמודד עם הלחץ לא רע (או לפחות מכחיש אותו בצורה מאוד יעילה).
חזרה למסדרונות - כמו שאמרתי, אני חושד כי גם האחרים לוקים באותה התמודדות/הכחשה, אני לא לבד - תמיד התחלה טובה.
אולי סוף הקיץ זה סוג של ברכה, כל סוף הוא גם התחלה. ודברים מתבשלים להם במסדרונות ובחדרי החדרים. רעיונות חדשים, תכניות חדשות, תקוות חדשות מתערבבים להם בשגרה הישנה/ישנונית - אנו מתעוררים. אני עוד לא כל כך התעוררתי, הייתי מתחבר לאינפוזיה של קפה אם הוורידים שלי היו עומדים בזה - אפילו פולים טהורים כבר לא עושים את העבודה.
ישנם, לעומת זאת, אנשים שלעולם עומדים על המשמר. דוגמא מצויינת - לונדון וקירשנבאום.
לפניכם קליפ שתפסתי לפני החגים. קליפ שמוכיח שגם כשהשעון לא דופק, המוח הקודח של מוטי קירשנבאום ממשיך לההביל. הפעם - מוטי מתלהב כמו ילד מטניס (דודי סלע נגד צ'ילה) וכדורגל (אברהם גרנט נגד מנצ'סטר יונייטד). שימו לב שירון לונדון לא משתף כל כך פעולה. מוזר שאדם שכל כך רגיל לזרקורים יסתמן כביישן, אולי פשוט לא מתאימה לו הפלישה למרחב הפרטי שלו. נו טוב...
[לגבי ירון - אני יכול להישבע שבנקודה מסויימת הוא אפילו מחייך למצלמה, אך מהר מסב מבטו חזרה לשולחן העבודה]
תראו, תהנו ודווחו על ממצאים! שמור בטל
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
