סיפורי חיי ההזויים

נטע איתגרה אותי לספר על אחד הדייטים ההזויים שהיה לי, וזאת במסגרת פרוייקט הדייטים ההזויים.

אני, שכלל לא חובבת פרוייקטים בישראבלוג (או בכלל) חשבתי לעצמי, מדוע לצמצם את הפוסט רק לדייט הזוי, מדוע לא להרחיב את הפוסט ולפרט חלק מהסיפורים ההזויים שאירעו לי בימי חיי?

אז קבלו את הפרוייקט של נינה: סיפורי חיי ההזויים או הסיפורים ההזויים של חיי.

אני חושבת שהסיפור ההזוי ביותר הוא סיפור הפיתות האבודות. מעשה שהיה כך היה:

לפני כמה ימים החלטתי לארוז את ילדי ולסוע איתם לבריכה. הכנתי מגבות, בגדים להחלפה, מצופים, קרמים, פירות ופיתות לארוחת ערב. הכנתי 2 חצאי פיתה עם שוקולד למריחה, 2 חצאי פיתה עם חביתה ו-2 חצאי פיתה (בשבילי) עם חומוס ונקניק פרוס. את 2 חצאי הפיתה עם החומוס והנקניק עטפתי היטב בנייר שעווה, והכנסתי לשקית. את 2 חצאי הפיתה עם החביתה עטפתי בנייר כסף והכנסתי לשקית ואת 2 חצאי הפיתה עם השוקולד עטפתי רק בשקית. (אין לי מושג למה אני מפרטת את זה, זה ממש לא שייך לסיפור). הכנסתי את כל ההשקיות עם הפיתות לשקית אחת גדולה (וזה פרט שכן רלבנטי לסיפור) ביחד עם הפירות.

בשעה טובה ומוצלחת, לאחר שעות של התארגנות, הגענו לבסוף לבריכה. הילדים שיכשכו במים ונהנו, ואז הגיע הזמן לאכול. נתתי למס' 1 ולמס' 3 חצי פיתה עם שוקולד, נתתי למס' 2 חצי פיתה עם חביתה, ואז התרווחתי לאחור על כסא הנח במטרה להתענג על הפיתה עם החומוס והנקניק. הושטתי יד לשקית הפיתות, ולא מצאתי שם שום פיתה עם חומוס ונקניק. פיזרתי את כל תכולת השקית על הדשא. היו שם פירות, חצי נוסף של פיתה עם חביתה, אבל לא חצאי פיתות עם חומוס ונקניק. הם נעלמו כלא היו. חיפשתי גם בתוך תיק הבריכה את הפיתות האבודות, אבל לא מצאתי שם כלום.

ישבתי חמוצת פנים ורעבה על כסא הנח, בטוחה שהפיתה עם החומוס והנקניק מחכה לי בשלווה על השיש במטבח.

כשחזרתי הביתה נדהמתי לגלות שהשיש נקי. אין עליו שום פיתה עם חומוס ונקניק. חצאי הפיתות האבודות לא נמצאו גם במקרר, גם לא במגירות שמס' 3 אוהב להחביא בהן דברים, גם לא במרפסת (איפה שתיק הבריכה מאוחסן) או מתחת לשולחן בסלון או מתחת לשולחן במטבח או באמבטיה או בארון הבגדים או בתנור האפיה או בשום מקום אחר בבית!

חשבתי שהריח יוביל אותי בסופו של דבר למקום הימצאן של הפיתות, אבל כשבועיים אחרי האינסידנט, אני יכולה לומר שהפיתות האלה עלו בסערה השמיימה. אין להן זכר או סימן, ואיש לא יודע מה עלה בגורלן.

-דקת דומיה-

סיפור אחר הוא מתקופה מוקדמת יותר בחיי, בה החלטתי שלמרות הפטור שיש לי משירות צבאי, עלי להתגייס לצה"ל. ביררתי מה בדיוק הפרוצדורה, ונאמר לי שעלי להגיע עם תעודת הפטור ללשכת הגיוס בתל השומר. אני יודעת איפה לשכת הגיוס, כי הייתי שם במסגרת הצו הראשון (רק לקראת הצו השני, שכלל בדיקות רפואיות, החלטתי לוותר על הצבא).

בקיצור, החלטתי לנצל את נסיעת יום א' לאולפנא, כדי לסטות מעט מהדרך לצורך ביקור בבקו"ם. ירדתי בצומת אלוף שדה (ככה קראו לזה אז כשהכל היה הרבה פחות מצ'וכלל) והחלפתי אוטובוס לכיוון הבקו"ם. הגעתי עליזה ומאושרת לבקו"ם רק כדי לגלות שאני לא במקום הנכון. כדי לבטל את הפטור, אני צריכה לגשת לבסיס עצמו, המרוחק כמה מאוד מטרים מהבקו"ם.

אדם נורמלי היה לוקח אוטובוס, אבל לא אני. אני הייתי בטוחה, משום מה, שמדובר בהליכה של 5 דקות, גג. התחלתי לצעוד, ולצעוד, ולצעוד, ולצעוד, ואז שמתי לב שהדרך מאוד ארוכה. עשיתי איזה קיצור דרך דרך שדה בור מלא רגבי עפר יבשים וקוצים. עליתי גבעות ירדתי עמקים, ולאחר כ-3/4 שעה הגעתי לבסיס המבוקש.

נכנסתי לבסיס רק כדי למצוא את עצמי עוברת אומללה מחדר לחדר, עד שנמצא החדר הרלבנטי, שבו מבטלים את הפטור. בחדר היו 2 בנות עליזות ובן (לא נראה לי שהוא היה עליז, כי הוא בהחלט התעניין ב-2 הבחורות, איפ יו קנואו ווט איי מין). כנראה שהפרעתי להם באמצע הדאחקות, כי לאף אחד מהם לא ממש היה כח להתייחס אלי.

לאחר עשרות כיחכוחי גרון, מישהו הסתובב לכיווני ושאל: "מה". "א-א-אני רוצה לבטל את הפטור" צייצתי בקול חרישי. "מה השם שלך?", "נינה", "נינה, יש לך כאן את תעודת הפטור?" "כן" עניתי בשמחה (על כך שפעם אחת בחיי אני זוכרת להביא את מה שצריך בזמן). "תשימי את זה בערימה, ואנחנו נשלח לך מכתב על מה שאת נדרשת לעשות בהמשך". החיילת שענתה לי הצביעה על ערימה דימיונית. עקבתי אחרי האצבע שלה, והסקתי שהערימה הנדונה נמצאת איפשהו מחוץ לחדר. מכיוון שהחיילים מיהרו לחזור לשיחת הדאחקות בינהם, אף אחד מהם לא שם לב שאין לי מושג היכן נמצאת הערימה החשובה, וכך יצאתי לי בשקט מחוץ לחדר כשתעודת הפטור בידי, ועיני מחפשות אחר ערימת ענק של תעודות פטור.

חיפשתי, חיפשתי, חיפשתי וחיפשתי, ופתאום מצאתי את עצמי, עם תעודת הפטור בתחנת האוטובוס של הבסיס. עליתי מהר על אוטובוס לכיוון צומת תל השומר, ושמתי פעמי לאולפנא.

רק כשהגעתי לחדר שלי באולפנא תהיתי ביני לבין עצמי, אם לא הייתי צריכה בכל זאת להשאיר להם את תעודת הפטור שלי, ואיך מכל הנינות שמיועדות לשירות בטחון הם ידעו לשלוח דווקא לי מכתב המבטל את הפטור. כששום מכתב ביטול פטור לא הגיע בשבועות שלאחר מכן, הבנתי שלמרות כל התלאות, לא נועדתי לשירות בטחון, ועדיף שאתרכז בבחירת מקום לביצוע שירות לאומי.

האמת היא שיש עוד כמה סיפוריים הזויים באמתחתי, אבל הפוסט הזה מתארך כבר יותר מדי. לכן, אסיים בנקודה הזאת, אבל לא אעשה זאת לפני שאשתף אתכם בויכוח מאוד מהותי שהבעל ואני ניהלנו אתמול: האם שרים "קווה, קווה דלה אומה" או "קווה, קווה דלה אומר" או אולי בכלל "קווה, קווה דלה אומק"? אודה לעזרכתם האדיבה בפתרון המחלוקת הזאת שקורעת את ביתנו.

עדכון: באדיבותו הרבה של חטא קבלו דיון מרתק, ששופך אור על מרבית שירי הילדות שלנו וכן על מילותיו של השיר "א-קווה קווה דלה אומה".