כל הפחדים כולם

שיר-דמע ומרקופריד העבירו לי את השרביט ואיתגרו אותי לכתוב על הפחדים שלי.

יש משהו די מוזר בלפחד. זו בעצם תחושה לא רציונלית כלפי חוויה שמעולם לא חווינו. מרבית האנשים מגלים כי ברגע שהם חווים את אחד הפחדים הכי גדולים שלהם (כהגדרתם) הם לא עסוקים בלפחד, אלא בלהתמודד. כשמשהו מפחיד קורה לנו, אין לנו זמן לעסוק בתחושת הפחד, אלא פשוט להתמודד עם מה שניצב בפנינו. מרבית האנשים יוצאים מחוזקים ומעודדים מהתמודדות עם חוויה שבתחילה פחדו ממנה.

בעבר הצהרתי פעמים רבות על פחד מדברים מסויימים ועל חוסר יכולת להתמודד עם דברים מסויימים. אלוהים הוכיח לי שוב ושוב שאני מדברת שטויות. כמעט כל דבר שהצהרתי שלא אוכל להתמודד איתו, התרחש, ואני למדתי שאני יותר חזקה ממה שחשבתי. בנוסף, גם למדתי לא להצהיר הצהרות.

את הפחדים שלי אני יכולה לחלק לפחדים קטנים ודביליים ולפחדים מהותיים ועמוקים. עם הפחדים העמוקים והמהותיים אני מעדיפה שלא להתעסק, כדי לא למצוא עצמי שוב מצהירה הצהרות ומאתגרת את אלוהים לנסות אותי שוב בנסיונות קשים.

לכן, קבלו את הפחדים הקטנים והדביליים שלי:

1. אני מפחדת שיום אחד כל הג'וקים, החומיינים והנמלים (נמלים או נמלות?) שהרגתי יחזרו כדי להתנקם בי. אולי אי-שם בגן עדן של הרמשים יש תמונה שלי ועליה מצויירת מטרת ענק? אולי ביקום חלופי של ג'וקים ויבחושים אני מוגדרת כפושעת מלחמה?

2. אני מפחדת מנחשים. הם מגעילים אותי ברמות. לא מסוגלת להסתכל עליהם, אפילו לא בטלויזיה. לא מסוגלת לחשוב על לגעת בעור החלקלק והקריר שלהם. אפילו כתיבת הפיסקה הזאת מעבירה בי צמרמרות של פחד וגועל.

3. אני מפחדת להסתכל במראה בחושך או להוריד מים בשירותים בלילה כשאני עוד יושבת על האסלה. במקרה הראשון אני תמיד מפחדת שאיזו רוח רפאים תצוץ במראה מאחורי הכתף שלי. במקרה השני אני מפחדת שאיזו מכשפה תשלח את היד מתוך האסלה ותמשוך אותי לתוך הביוב. אני יודעת שמדובר ב-2 פחדים מאוד הגיוניים, הנתמכים בשלל ראיות והוכחות לאמיתותם, ובכל זאת: אני מורידה מים רק לאחר שקמתי מהאסלה, ואם יש חושך בחדר השירותים, אני שוטפת ידים מבלי להסתכל בראי.

יש גם פחדים שהתגברתי עליהם (בערך):

אני מפחדת מגבהים. תמיד כשאני מסתכלת לתהום או מגובה רב למטה, יש לי הרגשה שעוד שניה אפול. למרות זאת, אני לא נותנת לפחד הזה לשתק אותי ו/או למנוע ממני מלטפס למקומות גבוהים ולהציץ למטה.

אני מפחדת ממעליות, מאז שנתקעתי באחת בגיל 6. שנים לא עליתי במעלית, עד שהגעתי לבית של חברה שגרה בקומה 7. כיום אני עולה במעליות בלי בעיה, אבל עדיין מצטמררת בכל פעם שהמעלית מתחילה לקרטע.

אני מפחדת ממקומות סגורים (ע"ע פחד ממעליות?). זה לא שאני נמנעת מלהכנס למקומות סגורים, אבל אני מודה שאני נושמת בקלות רבה יותר בשניה שאני יוצאת מהמקומות האלה.

ועכשיו אני מפחדת להעביר את השרביט הלאה, כי מה יקרה אם אעביר את השרביט למישהו שבכלל לא קורא אותי? פאדיחה, לא? ובכל זאת, אשמח לשמוע מה מפחיד את מאמי, את יעלי (שפעם זרקה לכיווני שרביט אחר, אבל סירבתי, ואני מקווה שהיא לא תסרב בחזרה, כי בעיני היא הכותבת המוכשרת ביותר בישרא או בכלל) ואת Emale (שלדעתי כמעט ולא מסתובב פה (אם בכלל) אבל בכל זאת אני מאוד אוהבת לקרוא אותו).