7/2008
אבסורד
כבר המון זמן בלי ישרא (אם יש למישהו מושג איך זה שרק אתר אחד פתאום מסרב לעלות, ואיך פותרים את זה, אשמח לשמוע), ונראה לי שבמחשב האחר שהתגנבתי אליו המקלדת כבר לא מכתיבה לי מעצמה מה אני רוצה להגיד.
אבל כבר מזמן רציתי לכתוב על האבסורד, והנה אפשר, אז אני מנסה.
האבסורד הזה, של החובה והצורך לשמוח איתה כשהיא סוף סוף מצאה את מי שהיא חיפשה, והוא מתאים לה, והיא מאושרת. וכל הזכרונות משיחות של ייאוש ונפילות וכאב ואין אונים ואפילו רצון למות שהייתי צריכה להוציא אותה מהם. וכל ההבנות על הדברים שהיא עברה בדרך החתחתים הזאת, על הקוצים שדקרו והאבנים שפצעו והצלקות שנחרטו ועל כמה שמגיע לה אחרי כל זה להרגיש שהיא הגיעה הביתה, שטוב לה, שהיא מצאה.
ויחד עם זה, פתאום מסוג של זוגיות להישאר עם חלל ענק, עצום, כזה שלא מאפשר לנשום ולא נותן לישון. כזה שמכריח אותך לחייך כל הזמן ולשמוע אותה מזמזמת בעליזות בטלפון (מתי בפעם האחרונה היא עשתה משהו בעליזות? ומה זה עליזות בכלל?) ולפרגן לה ולשמוח ולייעץ ולהתלהב ולהקשיב בלי סוף ורק אחר כך, כשהטלפון כבוי, להאבק בדמעות בלי הצלחה.
ומה הם חושבים שם, כולם, שחמש שנים של התרגלות והסתגלות והתאמה סבלנית של לאט-לאט והגעה נרכשת לתחושת נוחות ביתית וידיעה שתמיד יש עם מי ללכת ועם מי לצאת ועם מי לדבר, יכולים להיתלש מהלוח כאילו לא היו?
ואני מבינה ומרגישה שעכשיו אני לבד עם כל האכזבות והתקוות והפחדים והפיצויים והזעקות והחוויות הטובות והרעות, וכבר אין עם מי לחלוק, ונשארתי עם עצמי. ואז לרגע כועסת על עצמי שבכלל הגעתי איתה לעומק כזה, ובמשנהו מבינה שבכל זאת היו לי חמש שנים שהיה חבל לוותר עליהן. ונכון שעכשיו אין לי עם מי לעשות כל מה שהייתי רגילה לעשות, אבל בכל זאת היו לי חמש שנים שכן, וגם זה משהו.
ועכשיו אני רק מרגישה שבמקום שבו היא עמדה נשאר רק אוויר, בלי חמצן, ואני נחנקת בשקט, נאבקת על הנשימה, ומפסידה בקרב.
(אני יודעת שהפסדתי, כי ככה מרגישים כשנפצעים וזה כואב כל כך, והדם לא מפסיק לזרום, והחתכים לא מתאחים, וגם אף חובש לא מגיע)
דפים: 1
החודש הקודם (5/2008)