פוטנציאל מבוזבז

פוסט קצר ליום השואה

"אמא, נכון שזה נראה כמו גטו?"

(מס' 1 מצביעה על גדר תיל שמקיפה נהר פסטורלי אי שם ברומניה)

אני חושבת שבני הדור השני יכולים להיות רגועים. הם הצליחו להדביק בתסמונת שלהם לא רק את בני הדור השלישי, אלא גם את בני הדור הרביעי.

נסיעה בת 5 שעות באוטובוס המטלטל על כבישיה האיומים של רומניה.

בשל חשש לפיספוס הטיסה חזרה לישראל, האוטובוס לא עצר אפילו להפסקת פיפי אחת.

5 שעות באוטובוס דחוס הנוסע בנוף אירופאי מדהים. השתיה התחילה להגמר, הממתקים התחילו להגמר, הפירות התחילו להגמר, אנשים הזיעו והשלפוחית הציקה. אילמלא ה-DVD הנייד על ברכי הילדים שלי, זה היה מרגיש ממש שואה.

"חמודי תוריד את הקסקט של סבא מהראש שלך. אתה נראה ממש כמו הילד ההוא מהגטו"

נכתב על ידי nina, 30/4/2008 09:12, בקטגוריות יום השואה
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-8/7/2008 11:40

מספיחי יום השואה

"סבתא שלי ניצלה מהתופת באושוויץ. היא עלתה לארץ עם אחותה שאותה הצילה בקושי. הכירה פה את סבא שלי, דור שביעי בירושלים, לוחם באצ"ל.

כל החיים, זו היתה התחושה שלה, תחושת הגאווה על המדינה שקמה, על נצחון העם היהודי על הרוצים להשמידו. כל לידה, בת מצווה, חתונה, היתה מסיבת נצחון על הנאצים יימח שמם וזכרם. ככה גדלנו, בגאווה ובאהבה לעם ישראל, מדינת ישראל, צבא הגנה לישראל!!

לפני 11 שנים, היא נהרגה בתאונת דרכים. לפני שנה ושמונה וחצי חודשים, צבא הגנה לישראל, הצבא שלנו, הוציא אותה מקברה.. מאז, אני בבעיה.. ואני אפילו לא מסוגלת לתאר אותה."

כך כתבה ים בתשובה לשאלה: "על מה חשבתם בזמן הצפירה".

עושה רושם שמבחינת מרבית הציבור הישראלי. ההתנתקות היא היסטוריה עתיקה. היה, נגמר ועכשיו ממשיכים הלאה לבעיה הבאה. חלק מהציבור הישראלי מודע לקשיים של תושבי גוש קטיף לשעבר (המנותקים? המגורשים? באיזו טרמינולוגיה לבחור?) לשקם את חייהם ולהמשיך הלאה. חלק מהציבור הישראלי גם מודע לכך שמגורשים רבים עדיין חיים בקראוונים, בישובים זמניים, בתנאים זמניים.

הנקודה, שלדעתי, רבים מהציבור הישראלי לא מודעים לה היא עומק הפער שנוצר במהלך ההתנתקות בין ציבור המגורשים למדינת ישראל:

"גם אני נין לנספי שואה משני הצדדים ונכד לניצולי שואה ששרדו. "במעגל הרחוק" היותר דודים ודודות של הוריי ניספו. יחד עם כל הכאב הנורא אינני יכול להתעלם מהצביעות של מדינת ישראל: גם הנאצים לא התחילו מיד לרצוח יהודים קדמו לכך תהליכים ארוכים ובראשונה הפקעת זכות הקניין: במילים אחרות אתה יהודי אז אסור לך לקנות בית בגלל שאתה יהודי: בשבוע שעבר הוציאה מדינת ישראל צווי גירוש ליהודים בעיר האבות חברון, שקנו בית כדת וכדין ושילמו את כל התמורה עד הסנט האחרון, הסיבה: אתם יהודים ומדיניות הממשלה אוסרת על יהודים לקנות בית בחברון. אז נכון זה לא אותו דבר ועמיר פרץ לא רוצה לשלוח מתיישבים יהודים לתאי הגזים אלא רק לגרשם מאדמת הארץ (הוא צריך אותם ביחידות המובחרות) אבל קשה לי מאוד לעמוד בצפירה: לכן קראתי שלושה פרקי תהילים בישיבה, לע"נ הקדושים"

דבריו של "אהבת עולם" באותו שירשור.

אז נכון, זאת עמדה קיצונית יחסית, אבל היא קיצונית בתוך סקאלת עמדות שכיחות הרבה יותר, שכולן מביעות ניתוק מסויים מהמדינה. כשציבור, שבעבר הגדיר את עצמו כלאומי-ציוני-ישראלי, חש ניתוק או ריחוק מסויים מהמדינה, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שבעבר התגאה בדגל ונופף בו בכל הזדמנות, מעדיף (גם היום) סרטים כתומים על פני הדגל, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שהיה ברובו שומר חוק, מרגיש שזה בסדר (ואף הכרחי) לעבור על חוקים מסויימים, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שעודד גיוס ליחידות מובחרות בצה"ל (ואף ביצע זאת בפועל באחוזים גבוהים) חש סלידה מחיילים במדים, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שתמך בעבר במוסדות המדינה וסמך עליהם, מקים לעצמו יותר ויותר ערכאות שיפוט עצמאיות, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשכל אלה קורים יחד, מישהו למעלה צריך להתעורר לפני שכולנו נעמוד בפני בעיה חברתית עצומה.

נכתב על ידי nina, 18/4/2007 11:53, בקטגוריות חדשות המגזר, יום השואה, קוראת חדשות
51 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של Kim ב-19/5/2007 22:21

יום השואה
אתמול בערב, ערב יום השואה, זרקתי לפח חצי כיכר לחם. יכולתי להרגיש את רוחה של סבתי נותנת לי כאפה בראש, וצועקת עלי כי לאחר שאמות הנשמה שלי לא תכנס לגן-עדן אלא תסתובב בכל העולם בחיפושים אחרי כל הלחם שזרקתי.
אסור לזרוק לחם! דודה לייצ'ו אכלה במחנות קליפת תפוח-אדמה ומשחת שיניים, ואני זורקת לחם??? סבא היה אוסף לחמים מעופשים מפחי האשפה ושומר אותם במחסן, ואני זורקת לחם??? אסור, אסור, אסור! אבל החיים חזקים מזה.

בני הדור השלישי (וככל הנראה גם בני הדור הרביעי) מאוד טובים בלהתעסק בעצמם. לחקור, לטחון ולבחון את כל הבפנוכו שלהם, את מה שגורם להם לנהוג כפי שהם נוהגים ואת ההשפעות הסביבתיות על האופי שלהם. בני הדור השלישי (וככל הנראה גם בני הדור הרביעי) כל כך עסוקים בעצמם, שהם שכחו שלא הם עברו את השואה, אלא הסבים והסבתות שלהם.
בשנים האחרונות יש לי הרגשה ששיח השואה מתמקד בהשפעותיה עלינו, בני הדור השלישי והרביעי. ובתוך כל ההתעסקות העצמית והחפירה הפנימית הזאת, אנחנו שוכחים את הניצולים ואת העדויות שלהם.
רציתי להביא לכאן את עדותם של סבא וסבתא שלי, אבל אבא שלי שומר על המסמך הזה מכל משמר. הוא לא הרשה לי להוציא אותו מהבית שלהם, ובכך נמנעה ממני האפשרות להעתיק את עדותם מילה-במילה לפה.

העדות שלהם נכתבה מפיהם לפני למעלה מ-35 שנים. עדות לאקונית, קרה, עובדתית. העדות של סבתא שלי, לדוגמא, מרחיבה המון על מה שקרה לפני ואחרי המלחמה, אבל את קורותיה בשואה היא סיכמה ב-5 משפטים (בערך): הרכבת הביאה אותנו לאושוויץ. גילחו לנו את השיערות והלבישו אותנו במדים. צחקנו כשראינו איך אנחנו נראות. ישנתי צמדה לאחותי הקטנה, וטיפלתי בה כשהיה לה טיפוס. עבדתי במפעל הפצצות. ואז שיחררו אותנו. על הקבר שלה אחותה הקטנה סיפרה איך סבתא שלי הגנה עליה וקיבלה מלקות במקומה. ואני בכלל לא ידעתי שסבתא שלי סבלה כ"כ. חשבתי שהשואה עברה לה בקלות. 5-6 משפטים, ודי.

דיפדפתי אתמול בדפי העד באתר של יד ושם. מצאתי את דפי העד שסבא שלי מילא. את רוב קרובי המשפחה הכרתי משמות של קרובי משפחה שחיים, אבל פתאום גיליתי שם לא מוכר: ציפורה. ובקטן כתוב שהיא נספתה בתאי הגזים יחד עם בנה נתן, בן 4 וחצי. על דף העד חתום סבא שלי, כבעלה ואביו של נתן. ידעתי שהיתה לו משפחה לפני השואה, אבל זאת פעם ראשונה שאני מכירה אותם באופן אישי, עם שמות וגילאים. איך אפשר לחיות אחרי שאתה יודע כמה אכזר היה המוות של הבן הקטן שלך? זה בלתי נתפס בעיני.

ברשותכם, אני מצרפת לינק לפוסט שכתבתי ביום השואה בשנה שעברה, שכן הוא עדין רלבנטי, ועונה לאיזה ויכוח שניהלתי בזהות אחרת במרחב מחיה וירטואלי אחר.
יום השואה תשס"ו.

נכתב על ידי nina, 16/4/2007 07:48, בקטגוריות יום השואה
39 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-22/4/2007 18:30

יום השואה

סיפרת לי שאת לא יוצאת לקניות ביום השואה, כי קניות מבחינתך הן מאורע משמח וככזה הוא אינו ראוי ליום השואה. אמרתי לך שאני לא משנה ממנהגי ביום השואה. אני קונה כרגיל, אוכלת כרגיל פגשת כרגיל, יורדת עם הילדים לגינה (אם קורה נס ולמי מהם מתחשק), גולשת באינטרנט כרגיל ואפילו רואה טלויזיה כמעט כרגיל.

היית די המומה לשמוע שיום השואה הוא לא "יום מיוחד" בעיני. "דווקא ממך לא הייתי מצפה" אמרת לי כשעיניך פעורות.

לא הספקתי לשאול אותך למה דווקא ממני לא היית מצפה. האם בגלל שאני דתיה או בגלל שאני אשכנזיה? מה מההגדרות שאני נושאת על גבי לא הסתדר לך עם האגביות שאני מתייחסת בה ליום השואה?

אני אצא מנקודת הנחה שמקור הפליאה שלך נעוץ בעובדה שאני אשכנזיה, ואנסה להסביר לך למה מבחינתי יום השואה הוא ככל הימים:

סבתא שלי היתה באושוויץ. סבא שלי במחנה כפיה. הסבא השני שלי ברח לחזית הרוסית ונכלא בסיביר, והסבתא השניה שרדה את השואה, אבל אף אחד לא יודע איך. זה סוד, אבל ככל הנראה מעורב בזה מאהב פולני.

מבחינתי, מספיק שאני טועמת אוכל כמו זה שסבתא שלי הכינה, ואני ישר נזכרת ברעב שהיא חוותה באושוויץ ובסיפורים שלה על איך שהבריחה אוכל לאחותה.

מספיק שאני חושבת על כמה חזק סבא שלי היה, כדי להזכר באצבע שהיתה חסרה לו ביד לאחר שנקטעה במחנה הכפיה.

מספיק שאני נזכרת בבית של סבא וסבתא שלי מהצד השני כדי להזכר שלאחר מותם גילו אצלם מחבוא ענק של מצרכי מזון בסיסים ששמרו לימות רעב.

מספיק שאני זורקת אוכל לפח, ואני כבר נזכרת בתוכחות ובאזהרות של סבתא שלי.

מספיק לי לראות חתולים, כדי להזכר באוכל שסבתא שלי היתה מכינה לחלתולים, תוך כדי קיטורים על כך שבאושוויץ הגרמנים לא נתנו לה כזה אוכל טוב.

מספיק לי לראות משחת שיניים כדי להזכר בסיפור של דודה של אבא שלי על הפעם שמצאה משחת שיניים בגטו ואכלה אותה בתאבון.

מספיק לי לקלף תפוחי אדמה כדי לתהות מה הטעם של הקליפה שלהם.

מספיק שאני נמצאת באירוע משפחתי, כדי לזכור שסבא וסבתא שלי הסתפקו במשפחה קטנה כי "ככה יותר קל לשמור על כולם".

מספיק לי לראות את הגדר שההורים שלי שמו בחצר הבית שלהם במטרה שהצמחים יתפסו עליה, בכדי להזכר מיד בגדר החשמלית שהקיפה את המחנות.

את מבינה, כל הילדות שלי ספוגה בשואה. כל ההוויה שלי מסתובבת סביב השואה. מבחינתי השואה היא זכרון חי שנמצא איתי כמעט כל יום. אני לא צריכה את יום השואה כדי לזכור. אני לא צריכה לעצור לרגע. אני מכבדת את יום השואה, אבל אני לא צריכה דווקא אותו כדי לזכור.

נכתב על ידי nina, 25/4/2006 07:21, בקטגוריות מהרהרת, יום השואה
31 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 4 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-29/4/2007 07:23

שואה, גוש קטיף, אמונה, הדחקה וחינוך - סלט של מחשבות
בדיחה יהודית ותיקה טוענת כי את מרבית החגים היהודים ניתן לסכם במשפט: "הם ניסו להרוג אותנו. הם לא הצליחו, עכשיו בואו לאכול" (זה נשמע הרבה יותר מצחיק באנגלית עם מבטא אידי כבד). איכשהו על יום השואה המשפט הזה לא ממש מצליח להתישב. אולי כי שואה ואוכל לא הולכים ביחד (איזה מאכל יכול לסמל את השואה? לחם יבש?? מצד שני אם אנחנו אוכלים מצות במשך שבוע לזכר יציאת מצרים, אז אולי לחם יבש זה לא רעיון כזה גרוע...), אולי כי קשה להגדיר רצח של 6 מיליון יהודים כ"ניסו להרוג אותנו", ואולי בגלל שעדיין אין לנו פרספקטיבה של זמן. אני בטוחה שסבתא שלי לא מוצאת בשואה שום דבר שמצדיק את ההומור השחור שלי. אולי בעד כמה שנים השואה תהפוך לחג יהודי מן המניין.

כשהבת שלי היתה קטנטנה לא ממש הבנתי איך אוכל להסביר לה מהו יום השואה. השואה נתפסה כגדולה מדי מכדי להסביר אותה לילדה תמימה. בינתיים הבת שלי גדלה ומהר מאוד איבדה את התמימות. היא מזהה תמונה של בית חולים בטלויזיה ויודעת מילים כמו: "מחבלים", "פיגוע", "פיצוץ" ו"מת". אני לא זוכרת שבגיל 5 התעסקתי עם מוות (או ידעתי מה זה) כמוה.
אני חושבת שכתבתי על זה גם בשנה שעברה, אבל כשהבת שלי התחילה לספר לי את סיפור פסח, חשבתי לעצמי: במה זה שונה מסיפור השואה? אפשר לדמות את היטלר לפרעה, שניסה להשמיד את העם היהודי באירופה. מי שהיה חזק נשלח לעבוד בפרך, ואת החלשים השמידו.
ההשוואה עזרה לי להסביר את השואה לבת שלי מבלי להיגרר לסיפורי זוועה, אבל התפלאתי שהבת שלי לא עלתה על הבאג בהשוואה הזו: לאן נעלם הנס? הרי היסוד העיקרי בסיפור יציאת מצרים הוא הנס שה' עשה לעמישראל. איפה הנס שנעשה בשואה? אולי גם כאן חסרה פרספקטיבה של זמן, ואולי בעוד מאות שנים יטענו שה' עשה כאן נס גדול, ומנע את השמדת כל העם היהודי (ומיד אח"כ ילכו לאכול את ארוחת החג המבוססת על לחם יבש וקליפות תפוחי אדמה), אבל כיום כמעט ולא תמצאו מישהו שיראה בעובדה ש"רק" 6 מיליון יהודים הושמדו נס גדול.

בבית הכנסת בו מתפלל הגיס שלי ביקר השבת מתנחל מגוש קטיף. המתנחל הסביר למתפללים כמה חשובה הנוכחות שלו ושל חבריו בגוש. המתנחל הזכיר להם שהשהות של המתנחלים בגוש היא רצון ה', וכי פינוי ישובים זו עבירה חמורה בעיני ה'.
אבא שלי תהה (בצדק) כיצד אותו מתנחל יודע מהו רצון האל. הסאטמרים לדוגמא מפרשים את רצון האל בצורה הפוכה לגמרי מהצורה בה המתנחלים מפרשים אותו. האם הם מאמינים באותו אל או באל שונה? אני טענתי שהבעיה נעוצה בעובדה שעבר המון זמן מאז שהאל נגלה למאמינו, וגם כאשר הוא נגלה למישהו, מיהרו לצלוב את אותו אחד.
השיחה שהתפתחה גרמה לי לתהות עד כמה באמת אבא שלי מאמין בה' ובעיקר עד כמה אני מאמינה. אני חושבת שאם לא הייתי מדחיקה את הנושא, אלא מתעמקת בו, הייתי מגלה שגם אני שייכת לאלה שנשארים דתיים רק מכח האינרציה, ולא מכח האמונה.
קצת קשה לי עם הציניות שלי ועם סימני השאלה לחנך את הבת שלי בהתאם לנדרש בחברה הדתית. יציאות כמו "אמא, נכון שה' הוא האב של כולנו, ואנחנו צריכים לאהוב אותו ולשמוע בקולו", לא מוציאות ממני קריאות התלהבות, אלא תגובה צינית קרירה. אני מודה שההנאה העיקרית שלי מלשמוע את הבן שלי מברך נובעת מהעבודה שהוא משבש את הברכות בצורה חמודה ביותר ("בורא מיני זונות" הא השיבוש האהוב עלי). אני מנסה ליישר קו לפי הסטנדרט כדי לא לבלבל את הילדים שלי, אבל הגננות ממלאות את הראש של הילדים בכל כך הרבה שטויות, שקשה לי לבלוע ולשתוק.

טוב, כהרגלי עשיתי פה סלט שלם בין שלל המחשבות שחצו לי את הראש ביממה האחרונה. מעניין אם מישהו הצליח לעקוב אחר הקו האסוציאטיבי שעבר לי בראש. בחיי שרציתי להאריך ולפרט בנוגע כל אחת מהנקודות שהעלתי, אבל אין לי מספיק תאי מח ערים בכדי לעשות זאת. אני גמורה מעייפות.

נכתב על ידי nina, 17/4/2004 23:56, בקטגוריות מהרהרת, יום השואה
24 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-19/4/2004 22:49

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.