פוטנציאל מבוזבז

היתרונות שבהריון עוד כמה עידכונים קטנים

מוקירי זכרי תבעו במפגיע לשמוע על גבי הבלוג מה שלומי, אז מהשוליים הדרומיים האחרונים שנותרו מחוץ לטווח המלחמה אני מרימה את ראשי ונכנסת לעדכן.

אני בשבוע 31, שזה שבוע אחד מעבר לתאריך שבו ילדתי את בתי הבכורה.

כל הריון שלי מתחלק ל-2: עד לשבוע 30 (+4 ימים) ולאחר השבוע ה-30 (+4 ימים). אני שמחה לדווח שגם הפעם צלחתי את המחסום הפסיכולוגי של שבוע 30, למרות שהפעם זה היה די קשה: בסביבות השבוע ה-28 הופיעו אצלי צירים וקיצור של צוואר הרחם. רופאת הנשים השכיבה אותי לנוח כ-3 שבועות בבית.

לאחר ההלם של השבוע הראשון, שבו כולם הציעו עזרה והתגייסו לשמירה על מנוחתי המוחלטת, הגיעו בני המשפחה למסקנה שהם עשו די ושבשבועיים הנותרים לשמירת ההריון אסתדר לבד. כך שלא ממש יצא לי לנוח, אבל עדיין היה כיף להיות בבית. אם היו לי התלבטויות לגבי עתידי הצפוי כעקרת בית מן המנין לאחר הלידה, הרי ששמירת ההריון הזאת הסירה אותם. כיף להיות עקרת בית! (ואולי זה רק יצר הקינון שתוקף נשים בשליש השלישי להריון???).

בכל אופן, נכון לעכשיו אני בעבודה. יש צירים מדי פעם, אבל צוואר הרחם עדיין סגור, והמונה דופק: שבוע 31 + 5 ימים.

יש יתרונות עצומים למצב של הריון. נכון שכל הזמן כואב לי, נכון שיש לי צירים משתקים מדי פעם, נכון שכבר שכחתי איך נראה החלק התחתון של הגוף שלי, נכון שקשה לי להתלבש (שלא נדבר על גריבת גרביונים!!!), נכון שקשה לי לעמוד על הרגליים יותר מ-10 שניות ונכון שכבר חצי שנה לא ישנתי לילה שלם (נסו אתם להתהפך מצד לצד כשאגן הירכים כואב לכם ושהאפשרות לבצע את ההתהפכות דרך הבטן מבוטלת), אבל יש גם יתרונות לא מבוטלים להריון: גיליתי שלאישה בהריון יש חירות לעשות ולומר כמעט כל מה שבא לה, ולהאשים אח"כ את ההריון בהתנהגותה הלא מקובלת חברתית. לדוגמא, אני יכולה לדבר באופן חופשי ופתוח על צוואר הרחם שלי בחברת גברים זרים לגמרי, והם יהנהנו בהבנה ובסלחנות. אני יכולה להגיע לפדיקוריסטית עם ציפורני רגליים באורך ציפורני נמר ולומר שפשוט לא הצלחתי להגיע לרגלים כדי לגזור אותן, והפדיקוריסטית תביט בי במבט חומל ותציע לי דיל מיוחד של גזירת ציפורני רגליים פלוס מריחת לק ללא פדיקור במחיר מבצע. אני יכולה ללכת לרופאת הנשים עם רגלים שעירות לגמרי, והיא לא תזדעזע בכלל אלא תקבל את הפלומה בהבנה. אני יכולה לצרוח בקולי קולות שאני חייבת פיפי ועכשיו וכולם יחייכו בהבנה ויראו לי באדיבות איפה השירותים. אני יכולה לבכות ולצחוק לחלופין ולטעון אח"כ שאלה ההורמונים של ההריון ואף אחד לא יפקפק בשפיות דעתי. אבל הכי חשוב: אני יכולה לטעון שמתחשק לי לאכול עוגת שמנת 3 שכבות עם תותים טריים שעולה כמו משכורת שנתית של פועל בבנגלדש, ומיד ימצא מישהו (לרוב בעלי) שירוץ לקנות לי את העוגה הזאת ולהאכיל אותי בה. החיים יפים, והם עומדים להגמר בערך עוד פחות מחודשיים. אללי.

השמנתי. כן, אני יודעת שכל אישה בהריון משמינה ושזה מאוד לא פוטוגני לקטר על השמנה בהריון, אבל בהריונות האחרים שלי ההשמנה שלי היתה מינורית, יפה, נסבלת. הפעם אני באמת באמת שמנה. יש לי בטן ע-נ-ק-י-ת. כבר לפני חודש היו כאלה שחשבו שאני אטוטו יולדת. עכשיו הם כבר בטוחים שיש לי תאומים. עוד חודש הם בטח יהמרו על שלישיה. זה נחמד לאכול בלי חשבון (בעיקר עוגות שמנת 3 שכבות עם תותים טריים), אבל המחשבה על היום שאחרי קצת מצמררת. נראה לי שהפעם לא אוכל להתחמק ואצטרך דיאטה.

אחד החברים שלנו גילה לאחרונה את עולם הבלוגים. כולו נלהב, הוא מציע לי מדי פעם לקרוא בלוג זה או אחר. לכי תסבירי לו שאת מיצית את הנושא כבר ממזמן, ושבלוגים מתוחכמים עלאק של הוגי דעות המאוהבים בעצמם ובפלטפורמה היחודית שנפתחה רק בשביל חשובים שכמותם, כבר לא ממש מעניינים אותך.

בכל אופן באחת הפעמים פלטתי בטעות את העובדה שגם אני מנהלת בלוג. הוא מיד שאל איפה ומה הניק שלי. אמרתי לו שהוא יכול לחלום שאגלה לו, ובכל מקרה הבלוג די מת לאחרונה כי כבר אין לי כח לעדכן. אני בספק אם הוא יגיע לישראבלוג לחפש אותי (הוא בקטע של אתרים קצת יותר מתוחכמים ומלאי סלבס) וגם אם יבוא לפה אני בספק אם ימצא אותי בין אלפי הבלוגים שנשים דתיות מנהלות פה באתר, אבל אם בכ"ז הוא הצליח להגיע לפה, ברוך הבא.

מה שמביא אותי לתהיה מוסרית קטנה:

בשיטוטי באתר דתי מסויים בעל מערכת פורומים תוססת עליתי במקרה על ניק של מכרה, שגולשת בפורום של גרושים וגרושות באתר. מכיוון שגירושיה הכו אותי בתדהמה (ראו פוסט עבר בנושא) קראתי כמה מהודעותיה על מנת לגלות למה בדיוק הם מתגרשים (החלטה שלו. הוא הודיע לה שהוא הפסיק לאהוב אותה וקם ועזב את הבית. כנראה שברקע יש מישהי אחרת). נשבעתי לעצמי שלא אקרא יותר, אבל אני מכורה. כל כמה ימים אני נכנסת לאותו פורום ועוקבת אחרי תהליך הגירושים שלה. פויה, לא יפה.

כן, אני יודעת שיש מלחמה מסביב. סליחה שאני לא כותבת פוסט נוגה בנושא, אבל מאז ומעולם הייתי אגוצנטרית. אני מתפללת לשלומם של כל החיילים. מקווה שהם יצאו משם כמה שיותר מהר. יחד עם את, אני מתקשה למצוא בעצמי רחמים לפלשתינאים. עם טיפש שמקפיד להחמיץ כל הזדמנות להקמת מדינה ולשלום. כ"כ ברור שגם אחרי הסיבוב הזה כלום לא ישתנה.

שתהיה לכולנו שנה אזרחית סבירה שתביא איתה פרנסה טובה ובריאות לכולנו.

נכתב על ידי nina, 5/1/2009 13:00, בקטגוריות גולשת באינטרנט, הריון ולידה, מלחמה, מעדכנת, מקטרת
34 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של ענת ב-3/3/2009 17:57

רוצה להיות חבר שלי?

פתחתי כרטיס בקפה דה-מרקר.

בהתחלה עשיתי את זה רק כדי להגיב בבלוג מסויים, אבל אז גילתי ש"כולם" שם ושבכלל מדובר בטרנד לוהט. כאחת שמשתדלת לא להחמיץ טרנדים לוהטים (אא"כ הם קשורים למכנסיים בגיזרה נמוכה או בגדים בהשראת שנות ה-80), החלטתי להשקיע בכרטיס שלי ולהוסיף לו טקסטים מלבבים, אופציה לבלוג וגם כמה קהילות.

תוך כדי שיטוטי באתר ביקרתי בכרטיסים של אחרים, כדי להבין איך העסק עובד. ראיתי שלכולם יש לפחות 10 חברים, ונזכרתי שרענן שקד סיפר בטורו האחרון על קלות איסוף החברים בקפה דה-מרקר (אאל"ט הוא טען שתוך שעתיים היו לו למעלה מ-50 חברים). מודעת לאנונימיות היחסית שלי (יחסית לרענן שקד כמובן), החלטתי לחכות יומיים. מאז עברו עוד 5 ימים ומספר החברים שלי עדיין עומד על אפס. גם אלה שביקרו אותי (כל אותם אלה שביקרתי אצלם, למעט מיכל ינאי, שכנראה לא טורחת לבקר אף אחד מאותם מאות אלפי אנשים שמבקרים אותה) העדיפו להעלם מבלי להציע לי חברות. הכרטיס שלי נשאר מיותם וגלמוד.

אני מודה שיש לי נטיה לסבול מרגשי נחיתות בכל הנוגע לקשרים חברתיים. תמיד נדמה לי שאנשים לא רוצים את חברתי, ואם הם מתקרבים אלי, זה רק מתוך רחמים ובבחינת "נעשה לה טובה". באינטרנט מצאתי את מקומי החברתי. תחת חסות מסך המחשב והמקלדת היה לי הרבה יותר קל לשווק את עצמי, ליצור קשרים, ולהאמין שאני מעניינת אחרים בזכות עצמי.

אז איך זה שדווקא הרשת שאמורה לשרת את כל אותם ויירדואים בעלי הקשיים החברתיים (כמוני ) הפכה להיות רשת כ"כ חברתית, עם קליקות, סלברטאי רשת, קבוצות חברתיות עתירות משתתפים ושוליים חברתיים המכילים כמה ווירדואים בעלי קשיים חברתיים ואפס חברים בכרטיס של דה-מרקר. זה אינטרנט דאם איט, המקום שבו כל כונפה מכוערת עם גוף עקום יכולה לזרוח בזכות כשרון הכתיבה שלה. איך זה שגם פה אני לא מצליחה להשתלב?

כנראה שלא תהיה לי ברירה, אלא לזנוח את השאיפות החברתיות שלי בכל הנוגע לאינטרנט, ולהתחיל להשקיע בקשרים בעולם האמיתי. האמת היא, שזה גם ידרוש ממי פחות זמן. במקום לקרוא 50,000 בלוגים ולהגיב עניינית לכל אחד, אוכל פשוט להסתפק בביקורים בגינה, הרמת טלפון לחברות והזמנת חברים לשבת.

נכתב על ידי nina, 14/5/2007 08:41, בקטגוריות גולשת באינטרנט, חלק מהבלוגספירה
95 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אלעד ב-18/5/2007 15:05

save the cheerleader save the world
לו הייתם נבחרים להיות גיבורי על, איזו תכונה הייתם רוצים שתינתן לכם?
אני, מגיל צעיר, חשקתי ביכולת לעוף. אני זוכרת שהייתי רצה בשבתות על הכביש במושב שבו גרנו, פורשת את ידי לצדדים, ומקווה שאם ארוץ מספיק מהר ואתפוס תנופה חזקה מספיק, אוכל לנתק את רגלי מהקרקע. זה לא קרה. היום אני חושבת שלעוף זה מעייף וקר, לכן אני רוצה לקבל את היכולת לשגר את עצמי ממקום למקום באמצעות מיצמוץ עין. כך, אוכל להגיע כהרף עין מהבית לעבודה, בלי להתקע בפקקים, בלי להתעייף מהנהיגה. אם אחד הילדים שלי לא ירגיש טוב, אוכל למצמץ את עצמי אליו תוך שניות, לבדוק מה קורה איתו, ולחזור לעבודה לפני שהבוס ירגיש שנעלמתי.
תכונת על נוספת שאני חושקת בה, היא היכולת להיות "זבוב על הקיר". הייתי רוצה לשמוע מה אנשים אומרים עלי מאחורי הגב או בכלל על מה אנשים מדברים (גם כשקורה המאורע הנדיר שבו הם לא מדברים עלי).

בסידרה Heroes, שעלתה לא ממזמן לשידור ב-yes, קבוצת אנשים מגלה פתאום שכל אחד מהם ניחן בתכונה מיוחדת שהופכת אותו למעין "גיבור על". באופן מפתיע כל הגיבורים סובלים מהשונות הזאת שנחתה עליהם (אולי חוץ מהיפאני המחופף, שהתברך ביכולת לשלוט בזמן ובמקום. עושה רושם שהוא דווקא מרוצה מאוד מהיכולת שלו, למרות שהוא עדיין לא מצליח לשלוט בה).
התכונות המיוחדות בהן ניחנו הגיבורים הן לא הבנאליות והשיגרתיות שבתכונות העל. התסריטאים הצליחו למצוא יכולות על מאוד מעניינות כדי להעניק אותן לגיבורים (שמיעה חדה במיוחד, יכולת להחלמה עצמית, יכולת לתקשר עם מערכות אלקטרוניות באמצעות המחשבה, יכולת למידה וזכרון פנומנלית, יכולת שיכנוע ועוד).
ויש גם את סיילר. הפסיכופט האולטימטיבי.

הסידרה מעולה, מותחת (למרות שהאקספוזיציה בה נמתחת על פני למעלה מ-2 פרקים) וממכרת. תתחילו לראות וגם אתם תמלמלו את המנטרה: save the cheerleader save the world.

ניסיתי להיות מצ'וכללת ולשים פה סרטון, אבל משום מה יש לי פה רק ריבוע לבן. עימכם הסליחה, והנה הלינק הישיר:
http://youtube.com/watch?v=HL0lpjqEqDg

במקביל, אני רואה עכשיו את העונה ה-10 של The Amazing Race (המירוץ למיליון).
למי שלא מכיר, הסידרה עוקבת אחר 12 זוגות שמתחרים במירוץ מסביב לעולם, כאשר מי שיגיע בסוף 13 פרקים למקום הראשון, יזכה במיליון דולר.

כל מי שאינו חפץ בספויילרים לעונה הזאת (בישראל, אגב, משודרת כרגע העונה התשיעית) שידלג לקטע הבא.

התוכנית מהווה חממת לחץ נהדרת למערכת היחסים הזוגית של הצמדים המתחרים. כולם נכנסים אליה כשהם אוהבים עליזים ומאושרים, אבל במהלך לחץ התחרות, מתגלים הבקיעים והמריבות הקטנות (ובעיקר הגדולות) בין הצמדים. לאנשים בעלי אופי מציצני (שהם כמעט כל חובבי תוכניות ריאליטי) מדובר במעבדה אנושית משובחת, שבעיני טובה בהרבה מזו שבתוכנית "הישרדות", דווקא משום שב"מרוץ" הצמדים באים עם היכרות מוקדמת על יתרונותיו וחסרונותיו של בן הזוג שלצידו הם מתמודדים.

בעונה העשירית מתחרים, בין השאר, 2 מלכות יופי, 2 דוגמנים, זוג ששוקל להתארס, אב ובתו הלסבית, קטועת רגל ובעלה המסוּר, 2 מעודדות, 2 הומואים, 2 red necks ו-2 אחים מוסלמים.
האחים המוסלמים הפחידו אותי במיידי. הם היו גדולים, לבושים בבגד שנראה כמו ציצית שיצאה משליטה, לראשיהם היו כיפות ברסלב ענקיות והם סירבו ללחוץ את היד למתמודדות הנשיות. מיי גוד, מעולם לא שמתי לב כמה המוסלמים דומים לנו.

מעתיקנים שכמותם. כנראה שגם ההנהלה נבהלה מהאחים המוסלמים, כי הם מיד שינו את חוקי התחרות ובטוויסט מדהים הביאו לפרישתם עוד בטרם הסתיים הפרק הראשון.
המתמודדת קטועת הרגל מדהימה. היא עוקפת ביכולות הפיזיות שלה מתמודדים צעירים ממנה. היא מבצעת את כל המטלות הפיזיות בקלילות שמותירה אותך פעור פה. מצד שני, יש לה איזו בעיה ברגל המלאכותית. האנגלית שלי לא כזאת מושלמת, אבל אם הבנתי נכון, יש לה דליפה של נוזל הידראולי, מה שגורם לה להיות, כהגדרתה, כמו מכונית עם פנצ'ר. אני מחזיקה לה אצבעות, אבל לא נראה לי שתאריך ימים במירוץ.
המעודדות מעצבנות ברמות. כל שניה הן מוחאות כף, מנופפות בידים וצורחות זו לזו "יהההההההה" או "כל הכבוד!" או "את יכולה לעשות את זה! קדימה!!!" לפעמים פשוט בא לי לדפוק להן פומפון בראש.

המתמודדים האהובים עלי הם הזוג שהחליט שהמירוץ הזה יהיה המבחן המושלם לזוגיות בת השנתיים שלהם. ידוע שטיול משותף הוא מבחן לחסינות הזוגיות, בגלל השהות הצפופה זה בחברת זה ובגלל שהיציאה מהשיגרה גורמת לאנשים להוריד מסכות ולחשוף במלוא כיעורו (או יופיו) את אופיים האמיתי. המירוץ מחדד פי אלף את המימד הזה. אני ובעלי, לדוגמא, לא היינו שורדים דקה אחת במירוץ. בזמן שאני לחוצה עד כדי היסטריה הוא רגוע עד כדי ייאוש. אני בקטע של לדחוף אנשים באוטובוס כדי להיות הראשונה שיוצאת, והוא בקטע של לשבת ולהמתין עד שהאחרון יעזוב את האוטבוס ואז לרדת בניחותא. אני רואה את זוג האוהבים הזה רב ומתייאש זה מתכונותיו המלבבות של זה, ופתאום אני מרגישה נהדר עם הזוגיות שלי. "אני אוהב אותה, אבל לפעמים יש לה קטעים שמוציאים אותי מדעתי" מלחש הגבר למצלמה בייאוש, ואני מגחכת מעל צללחת פופקורן וצועקת למסך המחשב: "חבל לך על הזמן. אין לכם סיכוי. תוך פחות משנה אתם מתגרשים". אחח... אין כמו ריאלטי טוב.

אם כבר בטלויזיה עסקינן, בעוד 3 חודשים נגמר החוזה שלנו עם HOT. זו היתה טעות ענק לעזוב את yes ולעבור ל-HOT. הילדים אומנם נהנים מערוץ לוגי, אבל הבעל ואני יושבים כמעט כל ערב המומים מול הטלויזיה ותוהים איך מתוך למעלה מ-300 ערוצים, אין אפילו תוכנית אחת ראויה לצפיה. לאחרונה, אני מוצאת את עצמי רואה יותר ויותר טלויזיה במחשב, בזמן שאני משלמת כל חודש ל-HOT למעלה מ-200 ש"ח על כלום. מתסכל.

נכתב על ידי nina, 18/3/2007 07:58, בקטגוריות גולשת באינטרנט, קצת קולטורה
74 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של רומנטי-כאן ב-1/4/2007 22:58

משנכנס אדר...

"אז למה את מתחפשת השנה?" שאלתי את הבת של גיסתי.

"לעם סגולה" ענתה לי הצדיקה הקטנה בת ה-10.

"איך מתחפשים לעם סגולה?" שאלה הבת שלי (במידה רבה של צדק).

"אני אלבש חולצה סגולה וחצאית סגולה, המורה לציור בבי"ס של אמא תצייר לי על בריסטול את עם ישראל, אני אדביק את הציור על התחפושת מאחורה, ואלך עם סרט כמו של מלכת יופי שיהיה כתוב עליו: עם סגולה". ענתה הצדיקה.

"איזו השקעה" אמרתי ושתקתי למשך כמה שניות כדי לתת למידע לשקוע. "אצלנו, מס' 3 יהיה פיראט, מס' 2 יהיה אביר ומס' 1 תהיה נסיכה"

"אמא, אני לא אהיה נסיכה" העמידה אותי מס' 1 על טעותי "סבתא אומרת שאני כל שנה מתחפשת לנסיכה, והשנה אני צריכה להתחפש למשהו אחר". אה, כן. אמא שלי - הידועה גם בכינוייה: "זאת שכל שנה חיפשה את בנותיה לליצן או רקדנית צועניה ואת בנה לקאובוי" - טיפטפה למוחה של בתי, כי העובדה שאני כל שנה קונה לה שמלת תחפושת בלמעלה מ-100 ש"ח, וקוראת לה "נסיכה", גורמת לה לקיפוח, ועליה לדרוש השנה להתחפש למשהו אחר. מכיוון ששמלת התחפושת כבר נקנתה במיטב כספי, העמדה החברתית הנחושה שאמא שלי הפגינה דרשה ממני לגלות יצירתיות במציאת שמות לתחפושת שכוללת שמלת נשף בגוון סגול-לילך עם כמות פלילית של טול, סאטן ונצנצים, וכתר פרווה עם הינומה (גם הם בגוון הסגול).

אם לא די בשטויות שאמא שלי מלעיטה את הילדה, אתמול אחה"צ הילדה שולפת מתיקה פתק מטעם הנהלת בי"ס. הם מברכים אותנו בחודש טוב, בלה-בלה-בלה, דבר תורה לפורים, בלה-בלה-בלה, ואז מבקשים להשקיע מחשבה בתחפושת צנועה בעלת משמעות, בלי לשכוח לציין, כמובן, שתחפושת של דמות מהטלויזיה היא לא תחפושת בעלת משמעות, ושחצאית מעל מכנסים היא לא תחפושת צנועה.

מיי גוד, איפה הימים בהם התחפשתי באולפנא ל"צבאות ה' " כשאני לובשת חצאית שחורה מעל מכנסים שחורים עם חולצה לבנה ותמ"ק עוזי מפלסטיק? איך אפשר להתחפש לבן אם אסור לשים חצאית מעל מכנסיים? ומעבר לזה, למה מכריחים אותי למצוא משמעות לתחפושת??? זה פורים - החג שבו המשמעות היחידה היא היכולת של בן-אדם לחבר 2 משפטים כשהוא שיכור לגמרי - איזה משמעות הם מחפשים? ליו"כ יש משמעות, לפסח יש משמעות, ליום השואה יש משמעות. לפורים אין משמעות. מתחפשים, אוכלים, משתכרים ומקללים את כל הקמצנים שנתנו לנו משלוח מנות עם עוגות תוצרת בית (יצירתיות, עלאק).

הוצאתי מהארון את שמלת הטול הסגולה ואת ההינומה, תליתי אותם מול עיני, הבטתי בהם בחוזקה וניסיתי למצוא משמעות.

"את תהיי כלה בתולה כשרה וטהורה" הודעתי למס' 1.

"מה זה "בתולה"?" שאלה הפקאצה הקטנה.

"לא חשוב" אמרתי "את כלה. מאוד חשוב להתחתן בגיל צעיר ולהביא הרבה ילדים"

"אז מתי תביאי לנו עוד אחות?" התחכמה הפקאצה

"זה לא הנושא עכשיו" התחמקתי באלגנטיות של פיל "השאלה היותר חשובה היא, איך לעזאזל תוכלי להיות כלה בתולה, אם השמלה היא בצבע סגול"

"אבל מה זה "בתולה"?"

"לא עכשיו. אני עסוקה בלחשוב. תגידי, למה החברות שלך מתחפשות?"

"לשרה אמנו, לרחל אמנו, לאסתר המלכה"

"אממממ... אני לא חושבת שבתקופת המקרא היה סאטן, טול ונצנצים, כך שזה יורד מהפרק. יש לך חברות שמתחפשות במקרה ל"מרי אנוטאנט"?"

"מי???"

"לא עכשיו! אני עסוקה בלחשוב!"

לאחר מחשבה מאומצת של בערך שעתיים, במהלכם מס' 2 ומס' 3 כמעט הרגו זה את זה בקרב חרבות מפלסטיק, ומס' 1 מצאה באינטרנט את האתר של השמיניה ושקעה בקריאת תקצירים של סידרה שמפחידה אפילו אותי, הגעתי להארה. "מצאתי!" צעקתי בשמחה "מצאתי! את תתחפשי ל"עם סגולה", רק בלי האנשים על הגב מאחורה".

בקול רעש גדול (בערך) השיקו בווי-נט את ערוץ היהדות. נרגשת כולי, יצאתי לחפש את הערוץ. לא מצאתי אותו בלשוניות שבכותרת דף הבית של ווי-נט, אז גללתי למטה, גללתי וגללתי וגללתי ואי שם בתחתית העמוד, מתחת למדור "הרכב" עמוס הרייטינג, מצאתי את ערוץ היהדות.

בדיעבד, אני יכולה לומר שחבל שהם לא החביאו אותו יותר טוב. הכתבות משעממות לאללה. הנושאים שעולים שם לדיון הטרידו את המגזר לפני עידן ועידנים. הנושאים שמטרידים היום את המגזר, בכלל לא באים שם לידי ביטוי. מעבר לזה, ההתרשמות הראשונית שלי היא, שלמעט התותחים - אורי אורבך והרב שרלו - מרבית הכותבים בערוץ הם חילונים או דתל"שים. ככה לא בונים ערוץ יהדות. לכו תלמדו מנרג'.

נכתב על ידי nina, 20/2/2007 07:57, בקטגוריות אם השנה, גולשת באינטרנט, פורים
106 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-11/3/2007 21:51

על מצעד, עקרונות ומורשת רבין
נניח שבסופו של דבר המצעד יצעד. מי לעזאזל ירצה לבוא לשם? להגיע למצעד כזה זה כמו להסתובב בכנס צלפים עם מטרה על החזה, כמו לעלות על אוטובוס בירושלים או ת"א בתקופת הפיגועים, כמו ללכת לאכול חומוס במסעדה ברמאללה (ואני חושבת שמיצינו את הדימויים).
העיקר שבעלי העקרונות ניצחו. הההומלסבים (במקום הומואים ולסביות, טוב?) הראו לחרדים האלה שהם יכולים לצעוד איפה שבא להם, והחרדים לעומת זאת הראו לכל הפייגעלך האלה שיש בעל בית בירושלים והוא זה שיקבע אם הם יצעדו או לא.
כל צד הציג עקרונות יפים וטובים, ואף צד לא הסכים להתפשר, כי "למה שדווקא אני אוותר?". הההומלסבים רצו לגננת בג"צ והחרדים עשו פרצוף של "לא שם על הגננת, למה מי היא בכלל?" והתחילו להרביץ.

לא אחת נזרק לעברי שאני אישה נטולת עקרונות. אני לא מתביישת להודות שאני כזאת. אני מאמינה בערכים מסויימים ובצדק אוניברסלי וכאלה, אבל לא ממש מוכנה להקיז את דמי עבור זה. אנשי עקרונות מפחידים אותי. יש בהם משהו טוטאלי, נאמנות עיוורת לעיקרון ואי ראית המציאות מעבר לזה, מין חיים של שחור ולבן. אנשי עקרונות הם בדר"כ אנשים שלא יסכימו לפשרה, כי פשרה יכולה לפגוע חלילה בעיקרון המקודש שלהם, והם חייבים להלחם על העיקרון עד הסוף, להעביר מסר, להראות לכולם שהעקרון צודק.
לא יודעת, לי נח להיות יום אחד ככה ויום אחד אחרת. לא רוצה להתחייב לשום עיקרון. היום אני בעד שלום, אבל אולי מחר אהיה נגד? לא רוצה לכבול את עצמי לדעה כזו או אחרת. לא רוצה להצהיר הצהרות שאח"כ יחייבו אותי וימנעו ממני מלשקול את המציאות מחדש ולבחור בדעה אחרת. אני נטולת עקרונות באופן עקרוני.

אמנם יום השנה לרצח רבין כבר אינו הנושא החם, אבל בכל זאת אני רוצה להפנות אתכם למאמר של אפלטון בנושא (ושווה להציץ גם בדיון שהתפתח בתגובות).

כבר הבעתי פה בעבר את תמיהתי בנוגע למהותה של "מורשת רבין", אבל עשיתי זאת בתמציתיות רבה. אורן צור, לעומתי, הרחיב בנושא, ואני מסכימה לכל מילה. מעבר לזה, הפוסט שלו זיכה אותנו באחת התגובות המלבבות והקורעות ביותר שקראתי בתקופה האחרונה: " אלוהים, רק שאולמרט לא יירצח. כמה קשה יהיה למצוא לו מורשת!" (כל הזכויות שמורות לגמד רשע).

נכתב על ידי nina, 7/11/2006 07:55, בקטגוריות קוראת חדשות, מהרהרת, גולשת באינטרנט
55 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-13/11/2006 08:15

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.