פוטנציאל מבוזבז

אין, אין, אין חגיגה... בלי, בלי, בלי עוגה!
קמתי, ציחצחתי שיניים, התלבשתי, שתיתי שוקו - הרגיש אותו דבר. תמיד בימי הולדת אני מנסה להרגיש את כובד השנה שנוספה לי, אבל בתכלס... זה מרגיש אותו דבר. אני טוחנת בתוך עצמי כ"כ הרבה, שאפילו אין לי כח לעשות סיכומים וחשבון נפש ביום הזה. בסה"כ אני מסתכלת על מה שהשגתי עד עכשיו, ואני די מרוצה...

אתמול נכנסתי לאמוק של בישול ואפיה (כנראה חלק מתופעות הלוואי של סוף ההריון). אפיתי לעצמי ליומולדת עוגת בננות, ואני בכלל לא אוהבת בננות. המתכון היה מיועד לתבנית אינגליש קייק. כשהכנסתי את תערובת העוגה לתבנית לחש לי קול מירכתי המח: "התבנית הזו מלאה מדי, המתכון כנראה מיועד ל- 2 תבניות אינגליש קייק". סילקתי את הקול הטורדני ממוחי, הפעלתי את התנור על תוכנית אוטומטית ויצאתי מהבית לאסוף את הבת שלי משיעור פזיו'. כשחזרתי הביתה מצאתי את המטבח אפוף בסחרון של בצק שרוף. נחשו מה? קרקעית התנור היתה מלאה בבצק שגלש מהתבנית ונשרף שם לתפארת מדינת ישראל. כל התדמית שלי כקונדיטורית בפוטנציה שטרם התגלתה, התנפצה באחת. בלית ברירה נאלצתי לשוב ולאמץ את תדמית עוזרת הבית שמקרצפת את התנור, ומנסה לסלק מהבית ריחות של אוכל שרוף. המזל שלי היה שהשכנה מלמטה שרפה משהו יותר מסריח, כך שהסרחון שעלה מהמטבח שלה חיפה על הסירחון מהמטבח שלי.
מסקנה: לעולם לא להשאיר את התנור על תוכנית אוטומטית כשאופים עוגות שהמתכון שלה טרם נוסה בעבר, ולעולם לא להתעלם מהקולות בראש.

אפרופו קולות בראש - יש משהו בהריון שגורם לי לחלום חלומות מוזרים לאללה. הלילה חלמתי שאני הולכת לקוסמטיקאית לסדר גבות כשאני חשופת חזה לגמרי. אין לי מושג מה היה מוזר יותר בחלום הזה: העובדה שהעירום החלקי בכלל לא הפריע לי, לבעלי ולכל הצופים מסביב או העובדה שהלכתי לסדר גבות.

ואם כבר עסקנו במופרעות נפשית... (הקישורים בבלוג הזה ממש מרתקים). קהילות הורים, תאומים ושלישיות , הריון ותינוק ומנסים להרות בווי-נט סוערות בגלל מטורפת שבדתה סיפור הזוי ביותר. יש לי כ"כ הרבה מה לומר בנושא, אבל השעון מראה לי שזמני תם, ואני חייבת לעוף הביתה. אסיים במילותיו של פוֹקס מאלדר (שע"ש שותפתו המיתולוגית קרויה בתי הבכורה): trust no one. יש באינטרנט (ובעולם בכלל) יצורים מאווווווד מוזרים.

נכתב על ידי nina, 15/1/2004 14:31, בקטגוריות עושה פאדיחות, הריון ולידה, גולשת באינטרנט
30 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של תל אביבית ב-29/1/2004 17:50

נינה תומכת באיכות הסביבה
מאז שביטני גדלה, די התנתקתי מכל מה שקורה ממותני ומטה. אתמול ישבתי בישיבה משועממת במיוחד, וכנראה שנחתתי בתנוחה מאוד מוצלחת בכיסא, מכיוון שלפתע פתאום הצלחתי להניף את רגלי אל-על ולהנחית אותה על ברכי בתנוחה מאוד לא מנומסת ולא חיננית הידועה בכינוי: "שילוב רגליים גברי" (להבדיל משילוב הרגלים הנשי העדין יותר שנעשה ברגלים סגורות ולכן גורם לעצירת הדם ברגל).
בעודי נהנית לי מהתנוחה הכה לא הולמת את מצבי ואת זהותי המינית גילתי כי מבין שולי המכנסיים מבצבצות להן רגלים שעירות לאללה! חישובים קצרים ומבוהלים הראו כי אכן רגלי לא ראתה סכין מקרוב במשך כמעט 3 שבועות. אז נכון שחצאיות ובגדי-ים עפו זה מכבר מארון בגדי, אבל לכזה מצב הזנחה חמור לא הגעתי מאז ההריון הקודם.
מכיוון שביום ה' אני עתידה להיפגש עם רופא הנשים שלי, והוא עתיד לבדוק את מצב צוואר הרחם שלי, הגעתי למסקנה שאני חייבת לנכש את העשבים שגדלו לי על הרגל (אני עוד זוכרת את תחושת הבושה שתקפה אותי כשנאלצתי לחשוף את רגלי בסקירת המערכות לאחר שהרופא החליט להוסיף גם אולטרסאונד וגינלי ולא להסתפק רק באולטרסאונד חיצוני).
בכל מקרה מבצע "ניכוש עשבים" יצא לדרך. קודם כל נכנסתי לאמבטיה. (נשמע טריוויאלי, אבל זו משימה די קשה). חמושה בסכין גילוח ביד ימין וסבון ביד שמאל ניסיתי להרים את אחת מרגלי על מעקה האמבטיה. לאחר 3 נסיונות סרק הצלחתי להרים את הרגל. עכשיו כל מה שנשאר לי זה לנסות להתכופף לכיוון הרגל. הנסיון הראשון הראה שהיד שלי מגיעה רק עד הברך, ולכן נאלצתי לצמצם מרחקים. לאחר כרבע שעה של התנשפויות, בטן מכווצצת, גב שבור, שלל קיטורים והתכווצות שרירים המשימה הוכתרה בצלחה. יש לי כעת רגלי חרסינה.

ואם כבר דיברנו על הדרך הנאותה להתכונן לביקור אצל רופא הנשים, נזכרתי בבדיחה שקיבלתי לפני ה-מ-ו-ן זמן במייל:
"זה היה אחד מהימים האלה ששום דבר לא הולך בהם כשורה. הבוס עיכב אותי בדיוק לפני שיצאתי מהעבודה, אח"כ האוטו עשה בעיות בהתנעה ואח"כ נתקעתי בפקק. הגעתי הביתה מאוד מאוחר, ותוך פחות מחצי שעה הייתי צריכה לצאת לבדיקה אצל רופא הנשים. לא הסכמתי לוותר על שטיפת פלג הגוף התחתון שלי, ולכן נכנסתי בזריזות לאמבטיה. רק כשסיימתי גילתי ששכחתי לקחת מגבת. על הרצפה היתה מונחת המגבת שבה התנגבה הבת שלי באמצע הלילה כשחזרה ממסיבה. בלית ברירה השתמשתי במגבת, וציינתי לעצמי להעיר לה על הרגלי הסדר והנקיון שלה.
בדרך נס הגעתי בזמן לרופא. כשהוא בא לבדוק אותי (בעודי שוכבת על כסא הבדיקה) הוא ציין בחיוך: "או, אני רואה שהשקענו היום קצת יותר". לא היה לי מושג למה הוא התכוון, עד הרגע בו הגעתי הביתה, נכנסתי לסדר את האמבטיה וגילתי שהמגבת שזרקה בתי על הרצפה היתה מלאה בנצנצים שכיסו את גופה במסיבה"

ואחרון חביב לסיום (וממש לא קשור לאמור לעיל):
לאחרונה החלטתי לעשות בונדינג עם הזהות הדתית שלי, והתחלתי לגלוש בפורומים בעלי אופי דתי, ובעיקר בפורום מכנסיים - אלטרנטיבה חברתית דתית. חשבתי שמדובר בפורום המכיל אנשים בעלי מחשבה פתוחה, אנשים שלא תקועים בפאזה החרד"לית שתקפה בשנים האחרונות את הציבור הדתי לאומי, אנשים שמתנגדים להלבשת קודים חרדיים על החברה הדתית-לאומית, אבל התבדתי. הפורום מלא בפלצנים שעסוקים כל היום בפילפולי הלכה שעיקרם: האם לנשים מותר ללבוש מכנסים או לא. המעניין הוא שכל המתפלפלים והדנים הם רק גברים. קולן של הנשים כמעט ולא נשמע בוויכוח ההילכתי המשמים הזה.
די מזכיר את פורום "ברית מילה - בעד ונגד" של "תפוז" (המכיל ערימת אנשים המתנגדים לברית, ומפמפמים את עצמם כל היום באמצעות טפיחות הדדיות על השכם ושלל מאמרים מטעם). ראו הוזהרתם.

נכתב על ידי nina, 11/11/2003 09:52, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, חדשות המגזר, הריון ולידה, גולשת באינטרנט, הגיע במייל
29 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של גושפנקא ב-17/11/2003 13:25

פרטיות? מה זה בדיוק??

לפני מס' ימים נכנסה אנונימית לפורום הבית שלי וביקשה להתייעץ בבעיה אישית (שווה פעם לדון בסוגית האנונימיוּת בקהילות אינטרנט ותיקות. האנונימית הזו בכל אופן שייכת לזן ה-"אני אחת מכן, אבל מתביישת". סוג זה גורר אחריו בדר"כ שורה של מיילים בין חברי הקהילה בנסיון לאתר את האנונימי/ת בעזרת סגנון הכתיבה, ופרטים מזהים אחרים).
בעלה, כך סיפרה האנונימית, מצ'וטט לו כמעט כל ערב עם מישהי. הם מאוד התיידדו, והיא הפכה לחברת נפש שלו. לדברי האנונימית, הבעל סיפר לה כי מאוד נח לו לשתף את הבחורה הזו בבעיות שונות שהוא מתקשה לשתף אותה (או חבר אחר) בהן.
הבעל לא מנסה להסתיר את הקשר, אבל עדיין הקשר מאוד מפריע לאנונימית ("ובצדק" מעירה נינה בטון השמור למורות בתיכון).
ועכשיו לבעיה שלגביה היא ביקשה יעוץ: האנונימית יכולה לקרוא את התכתובת בין הבעל לידידה (צ'ט/מייל - אני לא ממש מבינה בדברים האלה), אבל היא תוהה האם עליה לעשות זאת.
אני מיד קפצתי וצעקתי: בטח!
אחרת מיד ציננה את התלהבותי וטענה שחיטוט במיילים של הבעל מהווה חדירה לפרטיותו.
אני טענתי שמי שמעוניין בפרטיות שיקח את עניינו אל מחוץ לרכוש המשותף שלו ושל האישה (הציטוט המדוייק הוא: "כל שימוש במשאבים המשותפים של הבית (טלפון, דואר, מחשב) לעולם לא יוכל להיות פרטי ב- 100%").

האמת היא שאחד הדברים שמפריעים לי בחיי הנישואים זה אובדן הפרטיות. זו לא אשמתו של הבעל כמו בעיקר אשמת הילדים. אם אני נכנסת לשירותים ונועלת את הדלת, אני מסתובבת אח"כ יום שלם עם רגשי אשמה על כך שאני אמא מתעללת, וזאת בשל דפיקות הזעם של הבן שלי על דלת השירותים, והבכי הנעלב שלו.
לפעמים חסרה לי בבית מגירה, שתהיה רק שלי. מגירה שבה אני אוכל לשמור כל מיני דברים קטנים ומטופשים שממש לא בא לי לחלק עם אחרים. ואני לא מדברת על סודות, כי אין לי כאלה (אני פשוט מתקשה לשמור על סודות, ולכן לא הצלחתי לצבור כאלה).

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה חשבתי שהוא יהיה המגירה שלי, אבל הגידול המהיר של ישרא-בלוג הבהיר לי שאין סיכוי שמכל המקומות בעולם דווקא המקום הזה יהיה המקום הסודי שלי.
אני אומנם משתדלת להשקיע בשיווק הפוך (כלומר, להפוך את הבלוג שלי להכי פחות אטרקטיבי שאפשר, בעיקר באמצעות בחירת כותרות משעממות ביותר לפוסטים שלי), אבל עדיין נכנסים לפה אנשים, ואני מניחה שלפחות 2-3 מהם מכירים אותי בריל לייב. זה לא שעשיתי פה עבודת הסתרה טובה במיוחד.
גם הבעל יודע שיש לי בלוג, ותאמינו לי שהוא לא צריך עבודת בילוש מיוחד כדי להכנס לכאן, אם ירצה.

ההצלחה של ישרא-בלוג היא זו שגם פגעה בו. המקום גדל, אנשים נבהלים ו/או נחשפים וסוגרים את הבלוג.
אני יודעת שזה בא בתקופות, אבל בזמן האחרון נטשו אותנו רבים וטובים, וחבל.

בכל אופן בחודש הבא אני חוגגת שנה. צפו לפוסט חושפני במיוחד (פששש... סחטיין על הפרומו).

ועכשיו לדברים החשובים באמת:
הבן שלי חטף דלקת גרון מעצבנת, והוא שוכב חולה בבית. מכיוון שהבעל במילואים תורנות המחלות עברה אלי. איכשהו השהות בבית הפכה אותי לעקרת בית קטנה וחרוצה (פחחחח.... כן.... ספרו את זה לכיור החלבי שעולה על גדותיו).
מרוב עצבים ושיעמום הכנתי לי את עוגת מוס ויסקי המדוברת של פורום אוכל בווי-נט.
יצא שווה ביותר. עכשיו יש לי במה להטביע את יגוני, ויותרה מזאת, במה להשוויץ בפני חמותי וגיסתי שתחי'.

נכתב על ידי nina, 27/3/2003 22:52, בקטגוריות אם השנה, גולשת באינטרנט, מהרהרת
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-31/3/2003 07:34

קטגוריות לבלוג וחיפוש עצמי
עיינתי בשלל הקטגוריות שיריב הציע לקיטלוג הבלוגים, ולא ממש מצאתי את עצמי שם.
אני בת 30. האם זה הופך אותי מתאימה לקטגורית 20+ או שמא לקטגורית 30+? אילו עוד קטגוריות מתאימות לי?
הצעתי ליריב להוסיף קטגוריה בנושא המשפחה, אבל ניסיתי לחשוב במה חוצמזה עוסק הבלוג שלי.

מדי פעם אני מביאה איזה לינק אחד או שניים, אבל לא משהו שמספיק כדי לסמן וי בקטגוריה "אני והגלשן".
אני עוסקת מדי פעם גם קצת באקטואליה, אבל שוב לא במידה כזו שתספיק כדי לסמן וי בקטגורית האקטואליה.
קטגורית "החיים כמשל" נראית לי כללית מדי, אבל אולי שם מקומי?

שלושת קוראי הנאמנים מתבקשים לסייע לי בקיטלוג הבלוג. בין המשתתפים יוגרל פרס שווה ביותר.

אתמול הגעתי למסקנה שיש לי אלמנטים ערסיים בהתנהגות. אני לא ממש ערסית, מכיוון שחסר לי הלוק הנדרש, ומכיוון שלרוב אני נראית נורמלית לחלוטין. אבל בשניה שבה משהו לוחץ לי על איזה כפתור סמוי, מיד הערסית שבי קופצת ("למה מה קרה? מי בא נגדי?"). חברה קיטלגה אותי פעם כ"ערסית עם כפתור".

אתמול טיילתי לי בעיר יחד עם הבת שלי. כנראה שלבלונדינית שמסתובבת עם ילדה צולעת יש לוק של פראיירית כי ילדון זב חוטם בגיל הבר-מצווה+ מיד נטפל אלי: "יש לך 10 ש"ח?"
היה משהו בחיוך הדבילי של הילד הזה שהבהיר לי שלא מדובר במקרה של מצוקה קשה אלא במקרה של נצלנות ונסיון לתפוס פראייר. הכפתור שלי התחיל להתחמם, ואני ישר עניתי: "למה אני נראית לך כספומפט?"
"אבל אני ממש צריך את זה" הוסיף הילד כשעל הפרצוף שלו עדיין מרוח החיוך המטומטם.
"גם אני" עניתי והמשכתי ללכת (עד כמה מהר שיכולתי כשהבת שלי נשרכת מאחור).
"אז אני אפוצץ לילדה את הבלון" הוא התחיל לאיים. או... פה הגיעה הלחיצה על הכפתור והערסית יצאה החוצה.
"אם תפוצץ לילדה את הבלון. אני אפוצץ אותך במכות" סיננתי בטון ערסי לחלוטין, כשעיני מביעות חוסר רחמים.
"אסור לך להרביץ לי" צייץ הילד את המנטרה שכנראה ההורים התמיד מגוננים שלו לימדו אותו לשנן למורה שניה לפני שהוא זורק עליה כסא ורץ להתחבא בחדר המנהלת.
"אם תגע בבת שלי אני ארביץ לך כמה שאני רוצה" השבתי ובשלב הזה התחיל להתרוצץ לו בעיני מבט מטורף.
כנראה שזה הספיק כדי לקפל אותו.הוא פלט קללה עסיסית והלך.
אני והבת שלי המשכנו בדרכנו.

לאחר מס' שניות של שקט פונה אלי הבת שלי (בת 4) ואומרת: "אמא נכון שהוא שיקר?"
"הוא סתם אדיוט" אני עונה
"אבל אמא הוא שיקר לגבי הבלון שלי"
"אני לא יודעת אם הוא שיקר, אבל הוא סתם אדיוט"
"אמא, הוא אמר דברים לא יפים"
"נכון" עניתי לה
"אז למה דיברת איתו? מי שמדבר דברים לא יפים לא צריך לדבר איתו. צריך לשתוק, ולעשות כאילו לא שומעים אותו" היא קבעה.
"אבל הוא עיצבן אותי" עניתי, ופתאום הרגשתי כמו ילדה בת 4.
"אם את עונה למי שמדבר לא יפה, הוא ימשיך לדבר לא יפה" קבעה הפספוסה שלי "צריך לשתוק"
הייתי די בהלם מהתוכחה שקיבלתי מהבת שלי, והייתי חייבת לשאול אותה: "תגידי, איך יצאת כזו חכמה?"
"לא יודעת" היא השיבה ומשכה כתפיים.

נכתב על ידי nina, 10/3/2003 14:22, בקטגוריות אם השנה, גולשת באינטרנט
29 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-13/3/2003 22:26

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.