פוטנציאל מבוזבז

הילדים שיהיו, הילדים של היום והילדות של פעם
אני מבייצת.
לא שזה אמור לעניין מישהו, אבל אני מתה מכאבים. כבר 3 ימים אני מקופלת מכאב אוחזת בצידי הימני. זה מרגיש כאילו הגוף שלי צועק לי בקולי קולות: "אני עושה את העבודה שלי, עכשיו תורך! תשתמשי בביציות האלה או שנפוצץ לך את השחלה!!!".

אני כל הזמן חושבת על הריון. כל הזמן. לא בא לי הריון, לפחות לא עכשיו, אבל אני כל הזמן עסוקה בזה. אני מוצאת את עצמי מתנצלת שוב ושוב לפני אנשים על כך שאני לא בהריון, למרות שהם אפילו לא שאלו אותי בנושא ובכלל לא מעניין אותם לדעת מה תוכניות הילודה שלי.
סיפרתי לחברה שלי שכל חודש, כשהבלנית אומרת לי "שתזכי לבשורות טובות", אני רוצה לומר לה שהיא יכולה לוותר על המבט המרחם ושאני לא בהריון מתוך בחירה חופשית. חברה שלי אמרה לי שאני סתם מדמיינת, ושהבלנית בכלל לא מתכוונת לזה, אלא היא רק רוצה לברך אותי באופן כללי, כמו שהיא מברכת את כולן.

אני מנסה להבין למה אני עסוקה בנושא הזה כ"כ הרבה, אם כבר החלטתי שעדין לא מתאים לי ילד נוסף. אני לא מצליחה לשים את האצבע על הנקודה שמפריעה לי. לחץ חברתי? הגיל? הצורך בתשומת לב? העובדה שמס' 3 כבר גדול ומפתח גינונים עצמאיים משלו שלא כוללים מתן חיבוק ונשיקה לאבא ואמא? לא יודעת.

החג עבר בנעימים. מדהים איך נהיה נעים לבלות עם הילדים ככל שהם גדלים.
טיילנו בשבילי ישראל. היה לי נחמד לראות את הבת שלי מטיילת בקלילות יחסית במסלולים שבעבר היו לה קשים מאוד. ולחשוב שלפני חצי שנה, בחוה"מ סוכות, נסחבנו איתה בכיסא גלגלים עם 2 רגלים מגובסות.
אמרתי את זה לבעלי, והוא שאל אותי: "את זוכרת כמה קשה היה איתה אחרי הניתוח?" עניתי לו שאני לא ממש זוכרת. האמת היא שאני זוכרת מצויין, אבל מעדיפה להדחיק. לפעמים אני מצליחה להדחיק כ"כ טוב, שמדהים אותי לגלות שהניתוח היה רק לפני חצי שנה ולא לפני עידן ועידנים.

בעלי קנה לי שסקים בשוק.
בילדותי היה לנו עץ שסקים בכפר. היינו יושבים מתחתיו כל שבת אחה"צ וטוחנים כמויות בלתי יאומנו של שסקים. את הגלעינים היינו זורקים לכיוון הרפת הישנה ואומרים שזה כדי שיצמח שם עץ שסקים נוסף. יום אחד באמת צמח שם עץ שסקים, אבל זה גדל במקום כ"כ תקוע ומלא קוצים שהיה כמעט בלתי אפשרי להגיע אליו.
אני מתגעגעת לטעם של השסקים האלה. השסקים מהשוק הם גדולים, מלאי גרעינים ונטולי טעם, לעומת זאת השסקים ההם מהעץ היו קטנים, חמצמצים, מלאי מיץ וטעם.
לפעמים חבל לי שהילדים שלי לא זוכים לאותה ילדות שהיתה לי.

נכתב על ידי nina, 10/4/2007 10:02, בקטגוריות אם השנה, פסח, שוקעת בנוסטלגיה
45 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אור ב-16/4/2007 08:13

דברים שפסח לימד אותי

1. אין ליכלוך שאקונומיקה לא יכולה להסיר, אא"כ מדובר בכתמי שומן.

2. אין כתם שומן ש"מסיר שומנים קר של סנט מוריץ" לא יכול להסיר.

3. מסיר השומנים של סנט מוריץ כ"כ יעיל, שהוא מסיר גם את שכבת האפידרמיס העליונה של האצבעות שלך, וגם מחורר את הכפפות.

4. תערובת של אבק ושומן זה הכתם הכי קשה לניקוי.

5. אבל גם אותו מסיר השומנים של סנט מוריץ מכסח.

6. מסיר השומנים של סנט מוריץ מסיר גם צבע שמן ממשקופים.

7. משקוף בצבע עץ עם נגיעות קלות של צבע שמן לבן, זה דווקא נראה אחלה. אני לא מבינה למה בעלי התעצבן.

8. מסתבר שמסיר השומנים של סנט מוריץ מסיר גם צבע אקריל מהקירות. קיר עם צבע לבן דהוי לא נראה כ"כ חינני, והבעל לא קונה את התירוץ שזה "זכר לחורבן".

9. כשיש על קיר המטבח כתם בגוון שחור עם מרקם שמנוני, אל תנסי לנקות אותו. זה יעשה רק יותר גרוע (אפור מעונן).

10. אפשר לחטוף הרעלת אקונומיקה. במיוחד עם את כולאת את עצמך עם בקבוק אקונומיקה בתוך מקלחון צר ונשבעת שלא תצאי ממנו עד שהמקלחון יבהיק מלובן.

11. כשמזיזים מיטת קומותיים, הגב יכול להתפס.

12. הילדים שלי אוהבים את רצפת המטבח שלהם עם כתמי פטל ופירורי עוגה. זאת הסיבה שבאופן קבוע, 5 דקות לאחר שסיימתי לשטוף את הרצפה, הם נכנסים למטבח, מפוררים עוגה ושופכים ליד זה כוס פטל (ולא שוכחים לנגב את הפטל עם מפית מנייר, שיהיה שחור ודביק).

13. הכי טוב: לתת לאמא לעשות ביביסיטר על הילדים אצלך בבית. דיברתי איתה ב-10:00 בבוקר, והיא כבר הספיק לנקות לי את הגז ולחרבש לי את דלת התנור. עד סוף היום אני מאמינה שהיא תנקה לי גם את המקרר ותעשה בו קצר.

נכתב על ידי nina, 26/3/2007 10:56, בקטגוריות מקטרת, פסח
51 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של רומנטי-כאן ב-1/4/2007 22:58

עשיתם לילד טראומה לכל החיים. עכשיו הוא יצטרך פסיכולוג

עוד נגיע בהמשך למשפט הזה שבכותרת, אבל אני יכולה לומר לכם על ההתחלה שמשפט זה נכנס הישר לראש רשימת "המשפטים המטומטמים ביותר שאמא שלי אמרה לי".

דווקא ממש לא תיכננתי להרחיב את הדיבור על חג הפסח, מכיוון שלא הצלחתי לתאר בצורה מעניינת את שלל חוויות הפסח שלי ושל הילדים, אבל לאחר שנשאלתי על כך ע"י מספר אנשים, הגעתי למסקנה שאין מנוס.
היכונו לפוסט משעמם במיוחד...

חגגנו את לילהסדר אצל חמותי שתחי'. הגיס שלי לא היה סגור לגבי הקונספציה של ליל הסדר. הוא לא החליט האם ללכת על לילסדר לילדים (=שרים כל שיר לפחות פעמים, מספרים את סיפור יציאת מצרים, ומסבירים לילד כל משפט וכל מחווה שנמצאים בהגדה) או ללכת דווקא על קונספציה של לילסדר למבוגרים (דברי תורה והתפלפלויות אין קץ, קריאת כל הטקסטים בארמית שוטפת פלוס תרגום לעברית פלוס פרשנות ופרשנות נגדית).
כמו כל יהודי מאמין בחג הפסח הוא הלך על החומרה (פירוט מרתק של מקבץ חומרות שנוהגות במגזר החרדי מופיע בבלוג של היושב על הגדר) ושילב את 2 הסגנונות גם יחד. כך קיבלנו ליל סדר סיוטי שיועד גם לילדים וגם למבוגרים והתארך עד אין קץ.
איפשהו באזור "אחד מי יודע" הראש שלי נחת בקולניות על השולחן, וסירב להתרומם ממנו עד תום הטקס.

רגע אחד של קורת רוח בכל נרשם במהלך הערב (הלילה), כאשר חמותי ודודתו של הבעל נכנסו לאקסטזה דתית לאחר שקרוב משפחה עטוי בסדין לבן התחפש לאליהו הנביא, והפחיד את הילדים.

האל הטוב כנראה אוהב את מאמיניו חיוורים ונטולי שרירים, אחרת קשה לי להבין למה דווקא בימי השבת והחג היה מזג אוויר מקסים ובשאר ימי חול המועד היה מזג-אוויר זוועתי.

ביום ראשון נסענו לחי-כיף בראשל"צ. המטרה לא היתה לראות חיות, אלא דווקא לראות את כוכבי ערוץ הופ! הנערצים על ילדי. הבת השתתפה בכל השירים, והבן התקשה לסגור את הפה שלו מרוב תדהמה (דודידו בגודל מלא 2 מטר ממנו על הבמה! אין יותר מזה לילד בן שנתיים).
בהערת אגב אציין כי החיות בחי-כיף נראות אומללות למדי. מרבית הסיור פלטתי מפי משפטים כמו: "יווו, ילדים, תראו איזה מסכן נראה הדוב".

ביום שני ביקרנו במשחקיה הנמצאת אי-שם צפונית לחדרה. היה גשום, היה יקר, ולא מצאנו מקום לעשות בו מנגל.
חזרנו הביתה רעבים, ועצרנו למנגל בחורשה הסמוכה למקום מגורינו. גרשנו משם זוג נאהבים שהשתגלו במכונית, וכעונש התחיל לרדת עלינו גשם זלעפות.
ברחנו הביתה ועשינו מנגל על מחבת גריל משובחת שקניתי במיוחד לפסח. כל המשפחה התלהבה מהמחבת ורצה למחרת לקנות אותה (לא מאיתנו, מהחנות. עולה 68 ש"ח - המחבת).

ביום שלישי הודעתי לבעל שאין ברירה! כל עמישראל ביקר באיקאה, ורק אנחנו לא. חייבים לסוע לאיקאה. כתירוץ שלפתי לו את העובדה שאנחנו חייבים לקנות כסאות מטבח.
ארזנו את הילדים ונסענו לאיקאה.

5 דקות לאחר שנכנסנו לחנות הילדים התחילו לקטר. ספות מעוצבות והמוני ישראלים פלצנים לא ממש מדברים אליהם. הם רצו לראות נמר או ג'ירפה או מקסימום את צפי וציקי מהקונצונים (מי פה לא רואה ערוץ הופ?).
זרקנו אותם בצד החנות שעוסק ברהיטי ילדים והסתכלנו בהנאה על כלי מטבח ("מה לדעתך המכשיר הזה עושה" שואל הבעל בפוזה מלאת חשיבות. "מסאג' בגב" עונה נינה מהרהורי ליבה).

לאחר מס' דקות באתי לראות איך הדרדקים מסתדרים בלעדינו. או אז הודיעה לי בתי הבכורה כי היא חייבת קקי, והוא כבר ממש בחוץ. הבן הצעיר הביע מחאה וסרב לנטוש את הצעצועים למען ריצה מטורפת לשירותים. באופן תמוה ביותר החלטתי להשאיר אותו במקומו, ולהתקשר לבעל תוך כדי ריצה מטורפת לשירותים. דא עקא שלפני מס' ימים חמדתי לצון, ושיניתי בטלפון של הבעל את הצלצול המזהה אותי (הצלצול שהטלפון שלו משמיע בכל פעם שאני מתקשרת) לקולה של אורלי וינרמן האומרת: "אם לא תענה עכשיו, אין סקס שבוע". לך תשמע את הליחשושים של אורלי וינרמן באמצע חנות הומה אנשים. עד שהבעל ענה, הילדה סיימה את הקקי, והילד הלך לאיבוד.
אין מילים שיתארו את האימה שעוברת על אמא שמגלה שבנה בן השנתיים משוטט לבד בחנות כזו גדולה. בראש שלי רצו כל הסרטים האמריקאים בהם נחטפים ילדים קטנים ושבים לביתם רק לאחר שנים.
לאחר סיבוב נואש בכל רחבי החנות בנסיון למצוא את הבן התחלתי לתשאל את כל העובדים. אחת מהם אמרה לי שהיא זוכרת שאספו ילד בוכה, והעבירו אותו לבטחון. רצתי לבטחון, ושם בזרועות 2 נשים זרות מצאתי את האוצר שלי. כמובן שקיבלתי את "המבט" (כל אמא מכירה את המבט שהיא מקבלת לפחות אחת לשבוע מאישה זרה ברחוב שמשמעותו: "איזו אמא מפלצת את. מה מסר הטלפון של יצחק קדמן?"), אבל ממש לא היה לי אכפת. העיקר שהפשוש שלי היה אצלי בידיים.
מהרגע הזה כל ה"בילוי" בחנות הפך למיותר, וכולנו רצינו ללכת הביתה. בדרך הביתה אספנו לוח ציור מהודר ביותר, גירים טושים, גליל נייר וסינרים - פיצוי לילדים.

כשחזרנו הביתה רגשתי צורך לחלוק עם מישהו אוהד קצת ממה שעבר עלי (הבעל האשים אותי בהכל, כך שלא ממש היה לי עם מי לדבר). לא יודעת מה נפל עלי, אבל מכל האנשים בעולם התקשרתי דווקא לאמא שלי, שכמו תמיד מצאה את הדרך הנפלאה ביותר לעודד אותי:
"את לא נורמלית. זה ממש חוסר אחריות. רק את מסוגלת לזה. עשית לילד טראומה לכל החיים. עכשיו הוא יצטרך פסיכולוג".

רק בריאות ואושר לכולם.

אל תעזבו את הילד שלכם לשניה באמצע חנויות גדולות (או קניונים) ואל תאכלו עוגות מצה - זה הוסיף לי צמיג שלם למותניים.

נכתב על ידי nina, 25/4/2003 00:14, בקטגוריות אם השנה, מקטרת, מעדכנת, פסח
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-28/4/2003 07:24

לחמניות כשרות לפסח

אני מודה, קשה לי להבין מה הבעיה לא לאכול חמץ במשך שבוע שלם, ואני לא מדברת על אנשים לא מאמינים, שמצוות פסח מלכתחילה לא אומרת להם שום דבר (למעט הצורך להחביא ערימות של פיתות במקרר), אלא דווקא על האנשים המאמינים. אלה שמתארגנים לפסח כאילו סוף העולם הגיע. אלה שמבכים את גורלם חודשים לפני פסח, ותוהים כל שנה מחדש איך אפשר לעבור שבוע בלי חמץ.
הזן המכור לחמץ דואג כל שנה למצוא לו תחליפי חמץ ראויים. לדעתי, לו היו מפנים את המאמץ המושקע במציאת תחליפי חמץ, לנסיון למצוא תרופה לסרטן, הסרטן כבר ממזמן היה הופך להערת שולים בהיסטוריה.
לפני שנתיים יצאו למדפים שלל פסטות כשרות לפסח וגם פתיתם כשרים לפסח. בשנה שעברה הוציאה חברת אוסם ביסלי כשר לפסח. רוב המאכלים האלה לא זוכים לשרוד שנה, ולא רואים יותר את אורו של מדף הסופר.
מאכל טורדני אחד ששב וחוזר כל שנה, כאילו הוא פיסגת הקולינריות של חג הפסח, הוא הלחמניות הכשרות לפסח.
מדובר ביציקת קמח מצה / קמח תפוחי אדמה דוחה במיוחד. לא חשוב כמה ישבע הטבח (או תשבע הטבחית) שהלחמניות שלו הן הכי-הכי קרובות לדבר האמיתי, תמיד אתה תתקע בסוף עם גוש בצק דוחה, שממש לא ברור איך אתה אמור לדחוף אותו במורד הושט.
הנה גם אודטה נתנה בשבת האחרונה מתכון של לחמניות כשרות לפסח שלדבריה הן "לחמניות הפסח הכי טעימות בעולם".
תהנו!

מכיוון שהדף בישרא-בלוג מכיל עכשיו רק 3 פוסטים, ומכיוון שלא בא לי להתעלל בקוראי הנאמנים ולהכריח אותם לדפדף אחורה, אתם מקבלים היום 2 פוסטים במחיר אחד.
קבלו כותרת משנה:

לא ראינו, לא שמענו, לא ידענו

בואו נהיה רגע תיאורטים: אם נניח בעוד מספר שנים מישהו מחבורת המטורפים המתכנה "נוער הגבעות" יחליט לרצוח מנהיג פוליטי יהודי מסיבה אידאולוגית, והרבנים הציונים-דתיים המשתייכים לאסכולת השטחים יקראו בגרון ניחר: "לא ראינו, לא שמענו, לא ידענו", תפנו בבקשה את תשומת ליבם ללינק הזה: עמדת ההלכה ביחס לנוער הגבעות

נכתב על ידי nina, 14/4/2003 07:57, בקטגוריות חדשות המגזר, שוקעת בהירהורים תיאולוגיים, מקטרת, פסח
62 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של עופר לנדא ב-27/4/2003 08:55

זהו? נרגעתם?

מאז שישרא-בלוג חזר לאוויר חווה האתר מתקפת עידכונים היסטרית. בלוג שעודכן לא זכה לשהות בטור ה"בלוגים שעודכנו לאחרונה" יותר מ- 10 דקות - חוץ מאחד/ת שטרח ורשם 34 פוסטים (האקווריום ספרה) בפרק זמן של בוקר אחד, והכל כדי להופיע כל הזמן בראש הרשימה...
איפה הימים בהם בלוג שהה יום שלם ברשימת ה"עודכנו לאחרונה"?

ליל הסדר מתקרב בצעדי ענק. זה הזמן להתרווח לאחור על הכסא, ולפלוט תוך כדי אנחת צער את המשפט ה-כה פולני: "הבית שלי בחיים לא יהיה מוכן לפסח". הבלאגן, החמץ והליכלוך חוגגים בו בעירבוביה. אין שום סיכוי בעולם שאספיק לנקות אותו בצורה יסודית עד לפסח, גם אם אקדיש מעתה ועד כניסת החג את כל עיתותי לניקיונות מאסיבים.
אני נזכרת באמא שלי ובאובססית הפסח שהיתה לה, ונהיה לי רע.
יום לאחר פורים הבית שלנו היה נכנס למשטר פסח. בכל שבוע אמא שלי היתה מנקה בצורה יסודית חדר אחר לפסח, אבל הדובדבן שבקצפת היה מגיע עם תחילת חופשת הפסח בגנים ובבתי הספר. אמא שלי (מורה במקצועה) היתה נכנסת לטירוף מערכות שכלל מטלית, מגב, דלי ושלל חומרי ניקוי.
אני לא מצליחה לזכור חופשת פסח אחת בילדותי שבה לא יישמתי על גופי את המשפט "עבדים היינו". התפקיד שלנו מתחילתה של חופשת הפסח ועד ליל הסדר היה לקרצף ולנקות את הבית (שכבר היה נקי ממילא לאחר הקרצוף המאסיבי שעבר מאז פורים).
נשבעתי שכשאהיה מבוגרת לא אנקה לפסח מעבר למינימום הנדרש, ובניגוד להבטחות אחרות שהבטחתי לעצמי כילדה והפרתי, על ההבטחה הזו אני שומרת באדיקות.

נכתב על ידי nina, 10/4/2003 07:32, בקטגוריות מעדכנת, מקטרת, פסח
25 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של איסלינגטון ב-16/4/2003 17:41

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.