רוח סתיו

אני מוכנה להשבע שבתוך ענן הלחות שישב על השכונה שלנו הבוקר, הצלחתי לחוש משב של סתיו. אבל גם בלי משב הרוח הזה ברור לי שהסתיו נמצא מעבר לפינה. איך אני יודעת? כי האסטמה של מס' 3 חזרה.

גם ה-1 בספטמבר חזר. בכל שנה, בסופו של אוגוסט, ישנם כמה רגעים בהם נראה שהוא לעולם לא יבוא, אבל אז הוא מגיע.

החופש השנה היה לי מאוד קשה. הייתי בטוחה שהתארגנתי מעולה, אבל בסופו של דבר הילדים ישבו יותר מדי בבית, עשו המון בלגן, וכילו את כל הכוחות שלי. לקראת סוף החופש הייתי מיואשת, מתוסכלת, קצרת רוח ומדוכאת. כמעט כל ערב מצאתי את עצמי בוהה בטלויזיה עם דמעות בעיניים.

כמובן, שכדי לשפר את הרגשתי, מיד נמצאו אותן אמהות שטרחו לספר לי כמה היה להן כיף ומושלם בחופש, וכמה הן לא רוצות שהחופש יגמר. מעניין אם הן היו חושבות ככה, אם הן לא היו מורות / עקרות בית. תראו לי אם עובדת אחת (ואני מתכוונת לכזו שעובדת במשרה מלאה) שנהנתה בחופש וחושבת שצריך להאריך אותו במקום לקצר.

האמת היא שמתחיל להמאס לי להאבק.

אני מגדירה עצמי כפמניסטית מתונה (או לכל הפחות, תומכת בשיוויון בין נשים וגברים במקום שבו שיוויון כזה אפשרי), אבל לאחרונה אני תוהה בשביל מה אני נאבקת.

עקרון השיוויון בין המינים מקובל באופן תיאורטי כמעט על כולם. היישום בפועל של העקרון הזה לא יתקיים לעולם. לנצח גברים ירוויחו יותר מנשים ויתקדמו יותר מהר מהן בעבודה. לנצח הנשים תהינה אחראיות על תפעול הבית וגידול הילדים. אז כן, אתם מכירים גבר שמתפקד כעקר בית בזמן שאשתו בונה קריירה, אבל הוא מיעוט, הוא יצור נדיר, פריק שואו שמוצג לראווה בשיחות סלון. לדעתי, הוא קורבן שהמין הגברי הקריב, רק על מנת להשתיק את כל הפמניסטיות, ולהסתיר את העובדה שבפועל הגברים עושים קריירה ועובדים בחוץ, בזמן שהנשים משלימות הכנסה ומחזיקות את הבית.

ומתישהו נמאס לי להאבק. נמאס לי לנסות להוכיח שאפשר גם, וגם וגם וגם (גם להחזיק בית מסודר, גם לעבוד במשרה מלאה, גם להיות מטופחת, גם לגדל ילדים נהדרים וגם לבשל ארוחות גורמה לשבת). אני מסתכלת סביבי ורואה כמה קל וכמה טוב לאלה שעובדות חצי משרה, לאלה שלקחו צעד אחורה, לאלה שיושבות בבית ומתרכזות רק בגידול הילדים. הן לא רצות עם הלשון בחוץ אחרי הזמן רק כדי לגלות ששוב איחרו. הן לא קצרות רוח כלפי הילדים. הן מחייכות כל הזמן ולא מסתובבות עם מבט עייף ואומלל כמו זה שיש לי על הפרצוף לאחרונה.

בא לי להתפטר. לשבת בבית. לעבוד באיזו משרה סוג ז' שמקסימום האחריות שהיא דורשת ממני זה לתייק את האות ב' אחרי האות א'. בא לי להשקיע יותר בדברים שחשובים לי באמת. ומה שחשוב לי באמת זה הילדים שלי, הבריאות שלי וחיי הזוגיות שלי. את כל אלה אני מפספסת לאחרונה בגלל עבודה, שגם ככה אף אחד לא מעריך אותי בה, ובשניה אחרי שאעזוב ישכחו איך קראו לי.

תמיד הסתלבטתי על כל חובבי שהאנטי שמזמרים השכם וערב כנגד המירוץ אחרי הזמן ובעד השקעה בדברים ובאנשים שאנחנו אוהבים, אבל לאט לאט המזמורים שלהם מתחילים לחלחל. לעזאזל, החיים קצרים. אני לא רוצה לגמור אותם עם התקף לב בגיל 40, ואני לא רוצה לגמור אותם כשכל מה שהילדים שלי זוכרים ממני זה שתמיד הייתי לחוצה בזמן ועצבנית. אני לא רוצה להשקיע במשהו שלא מחזיר לי חיבוק חמוד בחזרה.

בהחלט מרגישים שהסתיו כבר כאן. המלנכוליה וחשבון הנפש של אלול שוב נופלים עלי, רק שהפעם אני מרגישה שאני חייבת שינוי, הירהורים נוגים לא יספיקו כאן.

לכבוד בנק לאומי למשכנתאות

פקיד יקר,

שלום.

1. קיבלתי אתמול מכתב המדווח לי, כי במהלך הרבעון הראשון של שנת 2007 גביתם ממני עמלות ודמי ניהול בסך 6 ש"ח.
2. בחישוב שערכתי עולה, כי עלות זמן עבודתו של הפקיד שבדק את המידע יקר הערך הזה, עלות זמן עבודתו של הפקיד שהיה אחראי להדפסת ושליחת המכתב, עלות הנייר עליו הודפס המכתב ועלות המשלוח, עולות כולן יחד על 6 ש"ח.
3. לפיכך, הריני להציע לכם הצעה עסקית משתלמת: אתם תוותרו על גבית אותם 6 ש"ח לרבעון מחשבוני, ואני בתמורה אוותר על קבלת מכתב מטעמכם המודיע לי על גבית אותם 6 ש"ח. כך אתם תוכלו להציג התייעלות נפלאה למנהלי הבנק, ואני אחסוך 24 ש"ח בשנה.

בכבוד רב, ובתקווה להמשך שיתוף פעולה עסקי פורה בעתיד הקרוב,

נינה.

ליכלכתי פה לא ממזמן על נעלים מסויימות, כשאמרתי שהן עדיין לא ממלאות את ההבטחה הגלומה בהן. אני רוצה לחזור בי מדברי. הנעלים מסתמנות כנעלי פלא. ההליכה של הבת שלי השתפרה פלאים. היא הולכת בגב זקוף ממש עם צליעה יחסית מנימלית (אין מה להשוות לצליעה שהיתה לה לפני הניתוח ולפני הנעליים). הבעיה שלה מתמקדת עכשיו בעיקר באזור אגן הירכיים.

בזכות הנעלים האלה, אני מרשה לעצמי לגלות טיפה אופטימיות.

אם ראיתם לאחרונה אישה קטנה ועצבנית נוסעת בחדווה על פיאט פנדה בצבע בננה, דעו כי מצאתם אותי.

רצה הגורל והאוטו שלי הלך לעולמו בטרם עת (איך לאוטו שנת 2003 הולך הגיר??? איך??????), וכך מצאתי את עצמי מכתת רגלי בין כל חברות השכרת הרכב באזור גוש דן, עד שאחת מהן הסכימה להשכיר לי את הפיאט פנדה השובבה הזאת.

מסקנותי:

1. גיר אוטומטי עולה המון כסף. המון!

2. פיאט פנדה לא מאיצה מ-0 ל-100 קמ"ש ב-16 שניות כמו שנכתב בלינק דלעיל. זה לוקח לה הרבה הרבה יותר זמן (ותאמינו לי שניסיתי).

3. האוטו נהדר לנסיעה עירונית (נכנס כמעט לכל חניה). קצת פחות לנסיעה בין עירונית.

4. מאוד קשה לשכור רכב בארץ מהיום להיום.

5. אנשים מזלזלים בכלי רכב קטנים, מבלי לדעת שכשהנהג הנכון יושב בהם האוטו הזה מסוגל להותיר אותך פעור פה ביציאה מהרמזור (אפילו אם לוקח להם יותר מ-16 שניות להאיץ ל-100 קמ"ש). איסטה לה ויסטה אוטו גדול ואיטי, נפגש ברמזור הבא (או שלא).

איזה אובך מגעיל יושב עכשיו על ת"א.

בינתיים אני נושמת בסדר, אבל הבן שלי כבר עבר הבוקר 2 אינהלציות + משאף. נקווה שזה יחזיק אותו עד אחר הצהרים, אחרת אקבל קריאת אזעקה מהעבודה. באחס. וזה לא שאחרי שיגמרו השרבים האלה יהיה יותר טוב. החום של יולי-אוגוסט זוועתי לא פחות.

זה הסתיו עם הענן
יצאתי מוקדם הבוקר החוצה ולקחתי נשימה עמוקה. בשונה מהבקרים הקודמים, הריאות שלי לא התמלאו באוויר לח וחם, אלא באוויר קריר ונעים, ובאפי עלה ריח נעים ומוכר: הסתיו חזר!
יש אנשים שהסתיו מעורר אצלם מלנכוליה, אבל אצלי, ככל שאני מתבגרת, הסתיו מעורר אופטימיות, הבטחה לתחילתה של שנה חדשה וטובה. אולי זו האמהות שגרמה לי לתעב את הקיץ והחופש הגדול ואולי זאת ההתחממות הגלובלית של כדור הארץ, אבל אין מאושרת ממני לגלות שהקיץ נמצא לקראת סופו.
 
הסתיו חזר, ואיתו התקפי האסתמה של הבן שלי. הוא התעורר הבוקר עם שיעול סטרידור יבש וטורדני ועם נשימה כבדה מאוד. התוכניות שלי לצאת מוקדם מהבית ולנצח את פקקי יום א' התנפצו אל מול הקרב שנאלצתי לנהל עם הבן שלי בנסיון נואש להצמיד לפניו את מסיכת מכשיר האינהלציה.
הרופא איבחן אותו כאסתמטי בחורף שעבר, אבל אני קיוותי שכל התקפי קוצר הנשימה האלה הם רק תוצר של חורף קשה מבחינת מחלות ווירוסים, ועוד מעט הכל יעבור. הקיץ השקט שחלף עלינו חיזק את התחושה שלי שמדובר היה באפיזודה חד פעמית וחולפת, אבל הנה הגיע הסתיו ואיתו האסמתה. אם היה מדובר בילד הראשון שלי בוודאי הייתי נכנסת לדכאון אימהי, אבל מכיוון שמדובר במס' 3, אני מושכת כתפיים במין השלמה מתוסכלת.
 
כשהם נולדים, אנחנו לוקחים אותם הביתה עם מין הבטחה של מושלמות. עברנו את כל בדיקות ההריון, נולד ילד עם 2 ידים, 2 רגלים ו-20 אצבעות, נראה לנו שלא צריך יותר מזה וששום דבר לא יכול להשתבש. הכל נראה מושלם ותקין, עד שהקילקולים מתחילים פתאום לצוץ. בדר"כ זה קורה אחרי חודשיים. בחודשיים הראשונים המערכת החיסונית של האמא עוד מגינה על התינוק. אני קוראת לחודשיים האלה "תקופת האחריות". כשמסתיימת תקופת האחריות התינוק מתחיל לחטוף את הוירוסים הראשונים שלו (במיוחד אם יש לו אחים גדולים בבית). אחר כך מגיע השלב שבו הילד אמור להתהפך > לחייך > לזחול > להתיישב > לאכול מוצקים> לעמוד > ללכת > לומר מילה ראשונה, ופתאום מתחילים לגלות שיש עיכוב מסויים או שצצה בעיה כזאת או בעיה אחרת, וכל בועת המושלמות, שטרחנו לטפח במשך הריון שלם מלא בבדיקות מושלמות, מתנפצת. האולטרסאונד הראה ילד מושלם, אבל המציאות דורשת פזיוטרפיה, ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור, אישפוזים מדי פעם, תרופות, ביקורים אצל הרופא ועוד ועוד ועוד.
לפעמים יש חשק פשוט לעשות ריסטרט על הכל, להחזיר את הילד לתקופה שבה חום הגוף שלו היה תקין והוא נשם כמו שצריך והיה כולו הבטחה של מושלמות - מושלמות גופנית, מושלמות חברתית ואופי מושלם. זו תקווה ילדותית לצפות שבוקר אחד נתעורר וכל הצרות ימחקו, אבל לפעמים כ"כ קשה לרוץ איתם שוב ושוב לרופא או להתמודד עם הסבל שלהם. לפעמים אני פשוט רוצה לברוח, אבל אין לי לאן.
 
 
 
שמור   בטל

בית חולים

אין... אין כמו המיטה בבית.

אני חושבת שהבן שלי (בן 15 חודשים) סיכם זאת יפה, כאשר נכנס הביתה - לאחר יממה וחצי בבית חולים - ומיד רץ למיטה שלו והתחיל ללטף אותה.

אנחנו לא מספיק מעריכים את הדברים הקטנים. תקחו ממפונקת כמוני את היכולת לשבת על אסלת השירותים, את היכולת להסתובב בלי חזיה, בבגדים רפויים, את היכולת לבלות שעות במקלחת ואח"כ להכנס למיטה עם עיתון ושלט טלויזיה, את היכולת לפרוס איברים במיטה נוחה, עם כרית רכה, ותקבלו אישה עיפה, יבבנית, נרגנת וחדורת יאוש.

כולה יממה וחצי. אבל זה הרגיש לי כמו לפחות שבוע מחוץ לבית. בילתי בבהיה בת 3 שעות  מול טלויזיה, כדי להשלים את כל החסר (ועוד לא דיברתי על חסר גלישה באינטרנט, שהתחיל עוד מלפני יום העצמאות). אני חושבת שחוויתי תסמונת פוסט בית חולימית.

בית חולים בכלל הוא המקום היחיד בישראל שעוד אפשר לפגוש בו אנשים  משכבות סציו-אקונומיות שונות (המיתוס על המילואים כמקום מאחד של העם, כבר הופרך ממזמן). איפה עוד תוכלו למצוא אישה ערביה, אישה חרדית, חילונית צפונבונית, אתיופית, עולה חדשה מרוסיה ודתיה לאומית שוהות ביחד באותו חדר במין אחווה משונה שעיקרה: "העיקר שהילד יהיה בריא".

ממעמקי המעמד הבינוני-נמוך בו אני שוהה יוצא לי לראות ולהכיר אנשים בדיוק כמוני ואנשים הנמצאים במעמד טיפה גבוה משלי (בינוני-גבוה). כל הכתבות בעיתונים על ישראל הרעבה (או לחלופין על ישראל השבעה) הן כתבות שמבחינתי מתארות מציאות רחוקה ולא מוכרת. בית חולים הוא למעשה המקום היחיד בו אני יכולה לפגוש את "ישראל האחרת".

פתאום כל הקיטורים שלי על זה שאנחנו לא מצליחים לגמור את החודש, על כל ההוצאות שיש לנו, על כל הקשיים שיש לנו מתגמדים. פתאום אני מגלה שלעומת אחרים אני חיה חיים עשירים ונוצצים. בעוד שאני חילקתי עם מכונות בית החולים את שלל המטבעות הקטנים שסחבתי מהבית, ודאגתי לעצמי ל-2 ארוחות מזינות ביום (כריך עם גבינה וכריך עם טונה. יאממממ) + כוס שוקו, האתיופית מהמיטה ממול לא אכלה כלום במשך כל היומים ששהתה שם, למעט מה שהבת שלה השאירה  מארוחת הצהרים וארוחת הבוקר, ולמעט ארוחת הצהרים ש"עזר מציון" חילקו ביום השני לשהותה במחלקה.

שהות בבית חולים מכניסה לפרופורציה - לא רק בגלל שהיא  מרעננת את זכרוננו בקשר לסדר העדיפויות האמיתי בחיים, אלא גם בגלל שהיא מפגישה אותנו עם אנשים שביום-יום נח לנו להתעלם מהם.

אגב, לא יודעת מה בדיוק הנחה את מקימי בית החולים בו היינו מאושפזים, כאשר הם שיבצו את המחלקות שלהם במבנים השונים של בית החולים, אבל אני חושבת שזו ציניות אדירה לשים את הקומפלקס של מיון ילדים, מחלקות ילדים וטיפול נמרץ ילדים ממש צמוד למחלקה הגריאטרית. במקום אחד מתפללים שהחולה יבריא כדי שימשיך בחייו העליזים ובמקום השני מתפללים שהחולה ימות כדי שיפסיק לסבול.

לטייל עם הילד בין המחלקות זה ממש כמו לעבור במנהרת זמן מעוותת: ילדים חולים - הורים מודאגים, זקנים חולים - ילדים מודאגים.