הצעת חוק מטופשת: איסור מכירת דירות לתושבי חוץ

מאת:  אנטון קרביץ ומוטי היינריך.

 

הצעת חוק חדשה הועלתה על ידי "ישראל ביתנו" באמצעות חברי הכנסת טרטמן ורותם (YNET): לאסור על זרים לקנות דירות בישראל. החוק יתיר לתושבי חוץ לקנות דירות בישראל רק אם הם יהודים. זה הפיתרון לדעת "ישראל ביתנו למחירי הנדל"ן מרקיעי השחקים, כך ימנע המחסור בדירות ויוקל על זוגות צעירים. מדברי ההסבר לחוק עולה כי גויים רשעים עומדים לקנות דירות פאר בישראל, לא מתכוונים להתגורר בארץ ואף לא להשכירן לישראלים, אלא לחכות שמחירי הדירות יזנקו ולמכרן לכל המרבה במחיר. ניצול איום ונורא של מגבלותיה הטריטוריאליים של המדינה.

לדעתנו, יש צורך בחקיקה נוספת: נודע לאחרונה כי רבים מאותם גויים, הצרים על נכסי הנדל"ן, גם מעיזים ברוב חוצפתם להחזיק במניות ישראליות ואף לסחור בבורסה שלנו(!) ממש יום-יום. כך הם הופכים לבעלים של חברות ישראליות. הם אחראים להזנקת מחירי המניות לרמות שאילולא התערבותם היו בהישג ידם של השכבות החלשות. ועל כן, אנו מציעים למנוע מהזרים הרשעים להתערב בעניינו הפנימיים ולאפשר לנו לרכוש ני"ע במחיר שווה לכל נפש.

חוק מיותר יוצר עבריינים

אם החוק יתקבל, שר המשפטים ימנה ועדה שתוכל "לאשר חריגים". בוועדה יכהנו גם נציגי "ישראל ביתנו". המעכארים יתפרנסו, אסתרינה טרטמן ושות' יחלקו אישורים... אזרח חוץ ללא הקשרים "הנכונים" יוכל תמיד לקנות דירה באמצעות "שותף מקומי"... מחירי הדירות יתייקרו שוב בגלל הגדלת הביורוקרטיה והגורמים המתווכים. עוד ישראלים שומרי חוק יתווספו לרשימת ה"עבריינים".

למה מחירי הדירות מזנקים?

מחירי הדירות בישראל עולים כי הביקוש אינו פוגש בהיצע מתאים. רוב הקרקעות בישראל (93%) מוחזקות על ידי המדינה (הממסד הפוליטי) ואינן נסחרות בשוק, מעת לעת מוקצה חלקן לפי החלטות פוליטיות. חוקי הבניה המסורבלים מקשים ומאריכים את משך הבניה. אסור לבנות גבוה כי השכנים מתנגדים, אסור לרוחב כי האוויר יגמר. אסור לבנות מחוץ לעיר כי הירוקים מתנגדים, אסור לבנות חנויות חדשות כי בעלי העסקים הותיקים מתנגדים. אסור לבנות מרכז מסחרי כי הקרקע מיועדת לתעשייה, אבל תושבי היישוב הסמוך מתנגדים למבני תעשייה. הותיקים בסביון מתנגדים להגדלת השכונה מחשש לירידת ערך בתיהם ובדרום תל אביב מתנגדים לבנייה כי עדיף פארק ענק שגודלו כשליש העיר.

היצע הקרקעות לבניה יכול להיות אינסופי

אין בישראל מחסור אובייקטיבי בקרקעות לבניה. "המחסור" נוצר כולו על ידי פוליטיקאים וחוק התכנון והבניה. ענף הנדל"ן והבניה הוא מהענפים עמוסי הרגולציה והפיקוח. אלפי פקידים מתפרנסים מביורוקרטיה שאוסרת, מקשה, מייקרת ומאריכה את הבניה. אלפי אזרחים אחרים, עורכי דין, יועצים, ומעכארים עסוקים בתחמון המערכת בדרכים יצירתיות. מאות אלפי ישראלים הופכים לעבריינים (גם אלה שהפכו את המרפסת לחדר נוסף). לכך נקדיש מאמר נפרד. רק נציין, לדוגמה, שאם מחר בבוקר תוסר ההגבלה על בנייה לגובה ועל כל בניין ניתן יהיה לבנות לכל גובה שנרצה (בכפוף לתקנים הנדסיים), יסתבר שהיצע הקרקעות לבנייה, כולל על גגות בניינים, הוא אינסופי. ממש. אם אפשר להוסיף קומות הרי שהשמים הם הגבול. הגבול המעשי הוא מחיר הבנייה לגובה: הבנייה מתייקרת ככל שבונים גבוה. בתנאים אלה, מחיר דירה יתקרב לעלות בניית קומה נוספת בבניין. כלומר, מחיר דירת 4 חדרים בתל אביב או בירושלים לא יהיה יקר מ- 500 אלף שקל לעומת עלות נוכחית של מיליון וחצי שקלים ומעלה.

הדרך להגדלת היצע הדירות והוזלתן הוא ביטול רוב הביורוקרטיה ומגבלות הבנייה. פחות מעורבות ובחישה של המדינה והפוליטיקאים בעסקי הבנייה ולא הגברת מעורבותם. לא חוקים נוספים, אלא ביטול מרבית החוקים הקיימים. רכישת דירות או נכסים אחרים, מניות או חברות עסקיות על ידי זרים מבורכת. ההון שזורם לכיסי יזמים ואזרחים ישראלים מגביר את הצמיחה בכל התחומים ומעלה את רמת החיים בישראל. אין שום הבדל כלכלי בין יצוא עגבניות או תוכנה לבין "יצוא" דירות.

פוליטיקה ולא "טובת העם"

קשה להאמין שחברי "ישראל ביתנו" טיפשים, ודאי שלא ח"כ אסתרינה בעלת ההשכלה הרחבה. חלקם הגדול יוצאי ברית המועצות והם יודעים בוודאות לאן מתדרדרת כלכלה בה שולטים פוליטיקאים. לכן, עולה חשד קל באשר למניעים האמיתיים להצעת החוק ולהכרזתם כי גילו את הסיבה למצוקת הדירות. כנראה שיש לנו כאן פשוט עסק עם חבורת פוליטיקאים ציניים שמעוניינים בכותרת נוספת כמצילי הציבור מ"חוסר הצדק הקפיטליסטי" בעת שהם מתייצבים איתנים אל מול בעלי ההון הגויים אשר גונבים את דירותינו! סיסמאות קליטות מאד.

מוטי היינריך הוא בעל האתר קו ישר – למה (כמעט) הכול עקום ואיך אפשר אחרת.


"מס צודק" הוא מס שאחרים משלמים ולא אני / מוטי היינריך

שר האוצר הכריז על תוכנית להפחתת מס הכנסה. הפחתה הדרגתית. כל כך הדרגתית שבקושי נרגיש אותה. נטל המס ירד "בהדרגה" עד שנת 2015. כל תוכנית "ארוכת טווח", על רקע המבנה הפוליטי של הדמוקרטיה הישראלית, מעוררת חשד באשר לסיכוייה להגיע לקו הסיום. מתישהו יקום פוליטיקאי שיציע איך להגדיל את הוצאות המדינה. הלך הקיצוץ במס.

 

אף אחד לא אוהב שיחרימו לו כסף ויעבירו אותו לאחרים. זה בדיוק מה שעושה המדינה באמצעות המיסוי הכבד. אפילו חסידי "מדינת הרווחה", הפרופסורים "החברתיים" באוניברסיטה, ו"השדולה החברתית" בכנסת  – לא אוהבים שיחרימו להם כסף. כל אחד מהם מתייעץ עם רואה החשבון שלו בסוף השנה כיצד למזער את היקף הסיוע האישי שלו ל"שכבות החלשות", כלומר איך להימנע מתשלומי מס. כולם בטוחים ש"מישהו אחר" צריך לשלם, למה אני? 

 

מי נושא בנטל המס?

 

מי שנושא בנטל המס היא קבוצת האוכלוסייה שיוצרת ערך כלכלי (לאו דווקא העשירים), יוצרת מכוח כישרונה ועבודתה מוצרים ושירותים שמישהו מוכן לקנות מרצונו החופשי. המס שהמדינה גובה מסקטור יצרני הערך מממן את החלק האחר של האוכלוסייה שהם "מחסלי העושר".

 

"מחסל עושר" אינו בהכרח כינוי גנאי. אפילו הצבא שייך לקטגוריה זו. עובד מדינה שקורא כתבה זו, המורה או השוטר יזעקו ברגע זה ויטענו בטוקבק שגם הם משלמים מס הכנסה. נא להירגע, אתם באמת לא משלמים מס הכנסה למרות שכך כתוב בתלוש. המדינה שמשלמת את המשכורת, מעבירה אליכם כסף לצורך "תשלום המס" ולוקחת את אותו הסכום חזרה. משרד האוצר מעביר כסף מכיס ימין לכיס שמאל. אתם לא מייצרים עושר ולכן אין מאיפה לגבות מכם מס. כדי להבהיר סופית נקודה זו, תארו לעצמכם שהמדינה מבטלת את מס ההכנסה לעובדי המדינה. כל אחד מעובדי המדינה נשאר עם אותו נטו ביד כמו היום. בתקציב המדינה לא יחסר שקל: המדינה לא תגבה ממשכורת ה"ברוטו" שלכם מס וגם לא תשלם לכם ברוטו מנופח.

 

אם כך, משלמי המס האמיתיים הם אך ורק אזרחים שיוצרים ערך כלכלי. חברות, עסקים קטנים, יזמים וכל עובדי אותם הגופים. הכסף שהמדינה מחרימה מהם מממן את כל "מחסלי העושר". אך יש גבול לכסף שניתן לחלוב מהנישום. בשלב מסוים הוא עלול להפסיק לנשום, להפסיק לייצר עושר בישראל. פשוט לא יהיה כדאי. החברה המצליחה תברח מישראל, דרישות השכר יעלו וקשה יהיה למכור את המוצר, או שפשוט כסף שחור יעבור במעטפות והקומבינות יחגגו.

 

"נטל המס" נובע מנטל ההוצאות

 

לכן, כדי שהכלכלה תשגשג ורמת החיים של כולנו תעלה, צריך להקל על יצרני העושר הכלכלי. חלק גדול מידי מאתנו חי על חשבונם – לא על חשבון המדינה, כי ממשלה לא מייצרת נעליים ולא מחשבים. כל קיצוץ במס יתקבל בברכה. אך קיצוץ גדול ואמיתי ניתן לבצע רק אם נצמצם דרסטית את מספר "אוכלי החינם" במדינת ישראל. אחת מבעיות היסוד המדוברות היא "שיעור ההשתתפות הנמוך בכוח העבודה". ואכן, רבים מידי לא עובדים. בעיקר, מקרב נשים, חרדים, מקבלי קצבאות למיניהן ועוד. אך זו בהחלט תמונה חלקית מאד. אנחנו מתעלמים ממאות אלפי הישראלים ש"כאילו עובדים"  – מקבלים משכורת, לרוב מכובדת, 9 בבוקר, קפה, סמול-טוק, הפסקות, שיחות טלפון פרטיות, יציאה ל"סידורים", 4 אחר הצהריים והביתה.

 

קשה לדעת כמה "אוכלי חינם" נושא המשק הישראלי על גבו, אך קרוב ל- 800 אלף איש מועסקים בסקטור הציבורי. רבים אחרים מועסקים במוסדות שנתמכים חלקית על ידי המדינה. כמה מהם מיותרים לגמרי? כמה מיותרים חלקית? כמה מהם אכן עובדים קשה אבל כל המוסד בו הם עובדים מיותר לגמרי? הם נמצאים בכל מקום: ברשויות המקומיות, במשרדי ממשלה מיותרים, במועצות הדתיות,  באוניברסיטאות, בחברת חשמל, בצבא קבע, ברשות השידור, בנמלים ובמאות גופים ציבוריים אחרים. קשה להעריך במדויק את מספר "אוכלי החינם". כנראה מאות אלפים.

 

להפסיק לשחק ב"כאילו"

 

נניח, שבוקר בהיר אחד מפסיקים לשחק ב"כאילו", סוגרים את כל המנגנונים והמשרדים המיותרים – כולם הביתה. האם האבטלה תגדל? מה יעשו מאות אלפי המפוטרים? האם לא נתדרדר למיתון כלכלי כבד? 

 

להבהרת התשובה נניח שקיים בישראל ארגון פשע מסועף שסוחט מידי חודש אלפי אנשי עסקים ומחרים מהם בקביעות מיליוני שקלים. את הכסף, דמי החסות, מחלקת המאפיה בין אלפי חייליה וזה עיסוקם היחיד. אלפי משפחות המאפיה מתפרנסות מהגזל הקבוע. שגרת חייהם ממומנת מגביית דמי חסות. בכסף זה הם קונים בגדים, אוכל, הולכים למשחק של מכבי, טסים לנופש בטורקיה ונותנים דמי כיס לילד. והנה יום אחד מתמנה מפכ"ל משטרה נמרץ – ארגון הפשע מחוסל, ראשיו בכלא, אלפי חייליו נותרים ללא פרנסה ונאלצים לחפש עבודה אמיתית. האם כוח הקניה במשק קטן? האם תיגרר המדינה למיתון? ברור שלא – הכסף שלא נסחט יישאר בידי בעליו החוקיים – אלה שיצרו אותו בכישרונם – הם ישתמשו בו לצריכה, או להשקעות נוספות שיצרו מקומות עבודה חדשים, או לחיסכון שגם הוא מניב השקעות חדשות. המשק צומח, רמת החיים של כולם עולה. כך נוסף כוח קניה ממשי למשק.

 

מבחינה כלכלית אין הבדל אם גובי הכסף הם שלטונות מס הכנסה או אם זה ארגון פשע שנוהג כך. גם השימוש בכסף אינו שונה מבחינה כלכלית: הממשלה מחלקת אותו כשכר למאות אלפי עובדים מיותרים או אם המאפיה מחלקת את הכסף ל"חייליה" שלא מייצרים דבר. רק חלוקת ההכנסות משתנית – שום מוצר או שירות בעל ערך לא מתווסף. במדינת הרווחה הישראלית אין למזלנו ארגון פשע כזה, אך יש ממשלה שנוהגת (מבחינה כלכלית) באורח דומה – גובה בכפייה את אותם הסכומים, מאותה אוכלוסייה, ומחלקת את הכסף לפי החלטות פוליטיות. כספי "העברה" אלה, גם הם לא תורמים לצמיחה ולא ל"כוח הקנייה".

 

הצעתנו (האוטופית במבנה הפוליטי הנוכחי...) היא אכן לפטר את כל עובדי הציבור המיותרים, כולם הביתה. אבל כדי למתן את המכה, להמשיך ולשלם להם שכר בתקופת מעבר. החיסכון יהיה מיידי: הם יפסיקו מייד לייצר הוצאות – המזגנים לא יופעלו, האורות לא ידלקו, הוצאות נסיעה, שמירה, ציוד משרדי – רשימה ארוכה. "מוסדות" ייסגרו, בניינים יימכרו, ארגון שיש לו זכות קיום יופרט או יירשם כעמותה ויתקיים מתרומות. המשכורת אותה יקבלו בתקופת המעבר תקטן מידי חודש באחוז אחד – אחרי 8 שנים תתאפס. במקביל יקטנו המיסים שאזרחים משלמים. ציבור "אוכלי החינם" ימצא מהר מאד עבודה אמיתית שמייצרת עושר במשק צומח. 

 

מוטי היינריך הוא בעל האתר "קו ישר". דיון מפורט בנושא בפרק דמוקרטיה, באתר קו ישר.


אין מחסור במים במדינת ישראל !

מוטי היינריך

 

השנה הוכרזה כשנת בצורת. הנתון היבש, שמקורות המים הטבעיים בישראל מצומצמים, הוא הסיבה להיווצרות מיתוס "המחסור במים". נחושת היא מתכת בסיסית והכרחית (חוטי חשמל, אלקטרוניקה ועוד). אין בישראל מרבצי נחושת כדאיים; אבל אין "מחסור בנחושת". אם נתעקש לספק את צרכי הנחושת של ישראל רק מעפרות תמנע ולסבסד את מחירה – ייווצר "מחסור בנחושת".

 

אגדת "המחסור במים"

 

ממשלת ישראל השתלטה על משק המים, באמצעות חוק המים שקובע שכל מקורות המים בישראל, כולל מי ביוב הם בבעלות המדינה. המדינה מקצה את המים באמצעות חלוקת "מכסות מים" לחקלאים ותעשיינים וקובעת את מחירם. איך מחלקים מכסות? מי מקבל יותר ומי פחות? כאן כבר קובעת הפוליטיקה – בדרך כלל קיבוצים הועדפו בקבלת מכסות מים על פני סקטורים אחרים. מחיר המים לחקלאות מסובסד על ידי משלם המיסים. מחירם אחיד ללא קשר למרחק של המשתמש ממקורות המים וללא קשר לכמויות הגשם. כאשר מקבלים מים במתנה לא עושים חשבון. ממשלות ישראל שיבשו לחלוטין את שוק המים, הפכו את המים, כמו תחומים אחרים של מעורבות ממשלתית, ל"מוצר פוליטי".

 

הלאמת משק המים נועדה לכאורה להבטיח "ניהול נכון" של משק המים, "שמירה על הטבע" (האקוויפרים) ו"חלוקה צודקת". כצפוי בכל במקרה של שליטה פוליטית על משאבים כלכליים, התוצאות לא אחרו: שאיבת יתר ממאגרי מי התהום והכנרת, הרס, המלחה וחלוקה לסקטורים מקורבים פוליטית.

 

הסיסמאות ששטפו את מוחנו, כגון "חבל על כל טיפה" נועדו לתעל את האשמה מהממסד הפוליטי אל ציבור האזרחים. גב' לוי מאשדוד אשמה במחסור, היא לא חוסכת במים...

 

שיבוש מנגנון השוק

 

כאשר פוליטיקאים מפקחים על מחירים ומגבילים ייצור – משתבש מנגנון השוק, נוצר מחסור במוצר, נכפה קיצוב באמצעות חלוקת "מכסות" ומתפתח "שוק שחור" בו נמכר המוצר במחיר "שוק". כך נמכרות מכסות מים בלתי מנוצלות, מחקלאי לחקלאי, במחיר גבוה ממחיר העלות. העדר מחיר-שוק למים וסבסודם המלאכותי מנע מיזמים פרטיים וחברות עסקיות להיכנס לתחום הפקת המים, למרות שמדינת ישראל עשירה במומחים.

 

אילו המים היו חופשיים להיסחר

 

המחיר האחיד למים והקצבת כמויות צריכה לצרכנים הגדולים מנעו מהמים להתנהג כמוצר מסחרי שהמחיר והכמות הנמכרת נקבעים על ידי ההיצע והביקוש למוצר. כאשר המחיר עולה – הכמות הנרכשת קטנה ולהיפך.

אילו המים היו נתונים למסחר חופשי, החקלאי והתעשיין היו משלמים את המחיר המרבי הכדאי בהתאם למוצר שהוא מייצר. כל קפיצה במחיר המים, הייתה מאלצת אותם לוותר על ייצור וגידול של מוצרים שמחיר המים הריאלי הפך את גידולם לבלתי כדאי.

תיאורטית, מחיר המים בישראל יכול להתייקר עד לעלות של כ- 2.60 ₪ למטר מעוקב – מחיר מים מותפלים (2008). במחיר זה ניתן להתפיל כמות בלתי מוגבלת.

 

הפתרון – הפרטת משק המים

 

פתרון "משבר המים" כרוך בהוצאתם מידי הממסד הפוליטי והעברתו למגזר הפרטי התחרותי. אולם, שאיבת מי תהום ללא הגבלה מבארות פרטיות תגרום נזק למאגרים שאינו שונה מהנזק שגרמו פוליטיקאים. לכן, המעורבות ממשלתית מצומצמת עדיין הכרחית.

נציבות המים לא תקבע מי ישאב ובאיזה מחיר יימכרו המים, אלא רק את כמויות השאיבה המותרות בכל אזור לפי רמת המשקעים באותה שנה.

 

המדינה תמכור במכירה פומבית גלויה לכל המרבה במחיר, באופן חד-פעמי, כ- 3,000 מכסות הפקת מים ממקורות טבעיים (בארות, מעיינות, הכנרת) ותצא מהמשחק. רק יזמים פרטיים יוכלו לרכוש מכסות הפקה – לא תאגידים ציבוריים. אחת לתקופה, תקבע נציבות המים את כמות השאיבה המותרת כנגד כל יחידת מכסה. ייתכן שבשנת בצורת תוגבל שאיבה מבארות במרכז הארץ רק למחצית הכמות. המכסות יהיו סחירות וניתן היה למכור אותן בשוק הפתוח. השוק יעניק מחיר שונה למכסה בכל אזור לפי היצע וביקוש. המחיר גם ישתנה משנה לשנה. התמורה החד-פעמית שתתקבל על ידי המדינה עבור מכירת מכסות המים תעמוד על מיליארדי שקלים.

 

צנרת הולכת המים בכל אזור, תהיה בבעלות ציבורית של  תאגידי מים, ללא הבטחת מונופול; אחרים יוכלו להתחרות. התאגיד יאפשר "זכות מעבר" למים של מתחרים אחרים בצינורותיו. הסכם הניהול יחייב רמת תחזוקה נאותה ועמידה בתקני איכות. דיירי בניין מסוים בחולון יוכלו להחליט ממי לרכוש את המים: ממתקן התפלה בחדרה, מבעלי הזיכיון של המוביל הארצי, או מבאר פרטית שופעת ברמלה. גם העיריות יהיו צרכני מים (ולא מוכרי מים) לצרכי גינון ציבורי בעיקר.

 

מכירה תחרותית של מים גורמת לזיהוי המשתמשים שיכולים להפיק מהמים את הערך הכלכלי הגבוה ביותר. חקלאים יעילים אלה מסוגלים להציע את המחיר הגבוה ביותר עבור המים. זאת בניגוד לשיטה הנוכחית, בה הזוכים במים הם חקלאים מקריים או בעלי הקשרים הפוליטיים.

 

כוחות השוק יקבעו את היקפה והרכבה של החקלאות

 

קרוב לוודאי שמקור המים העיקרי לחקלאות יהיה מי שופכין מטוהרים ומעט עודפי מים טבעיים שישאירו משקי הבית והתעשייה. ככל שהאוכלוסייה תגדל, תצמח גם כמות מי השופכין שיעמדו לרשות החקלאות.

בתנאי תחרות לא יהיה מחיר אחיד למים. ייתכן שמחיר המים הזול בצפון יצדיק גידולים חקלאיים מסוימים. המחיר היקר בדרום הארץ ימנע שם גידולים בזבזנים במים. כך יותאמו הגידולים החקלאיים לעלות המים האמיתית בכל אזור.

 

הפרטה – המפתח לשיקום הכינרת ומאגרי התהום

 

המוביל הארצי יופרט ויימכרו מכסות שאיבה נוספות ממי הירדן. כמות השאיבה המותרת תקבע על ידי מפלס הכנרת, תיאסר הורדת המפלס. לא יידרש אישור לחפירת באר מים חדשה אך בעל הבאר יצטרך, כמובן, לרכוש מכסת הפקה בשוק בטרם יוכל לשאוב מהבאר שחפר. יזמים יוכלו להקים עסקי מים כרצונם וללא צורך באישור ובתנאי שהפקת המים אינה נובעת ממקור טבעי (שכבר ידוע) שעלול להשפיע על דילול מכסות מים של אחרים.

 

עסקי המים יפרחו: אגירת שיטפונות, טיהור שופכין, אגירת מי גשם באזורים עירוניים, מתקני התפלה או ייבוא מים (מלבנון...). המדינה לא תממן ולא תשתף במיזמים פרטיים, לא תבטיח רכישה ולא מחירי מינימום. יזמים ישקיעו מכספם ועל אחריותם. היעילים והאיכותיים ישרדו.

 

הסובסידיות למים יבוטלו. בשנה גשומה יגדלו זכויות השאיבה ומחיר המים ירד. בצורת תעלה את המחיר. הפרטת משק המים תאפשר גם שיקום הדרגתי של מפלס הכינרת ושיפור ארוך טווח במאגרי מי התהום. כך יסתיים ה"מחסור במים" ויהיו אף  ישראלים שיתמחו ביצוא מים לירדן. קרוב לודאי שנזכה לראות קמפיין פרסום של חברת התפלת מים שיעודד צריכת מים "במבצע".

 

מוטי היינריך, בעל האתר קו ישר – איך נהיה למדינה העשירה בעולם.