וככה זה נראה הבוקר:

מאז שאני זוכרת את עצמי, חורף לא היה מסוג הדברים שאהבתי במיוחד. כבר מגיל קטן התחברתי לשמש, לאווירת הקיץ, לחום ולכל מה שהעונה הזו מביאה איתה. עם השנים, ימי החורף נראו קודרים יותר ויותר, שנאתי את הקור, את האפור ואת מצב הרוח שהתלווה. מעולם לא הבנתי את האנשים האלו שאוהבים את החורף, עד היום זה פשוט נשגב מבינתי. מצטערת.

תמיד סבלתי מקור, אני זוכרת את שכבות הבגדים שהייתי לובשת, במחיר יקר של סרבול וחוסר נוחות, אבל לא היה אכפת לי כלום, העיקר שלא יהיה לי קר. אני שונאת קור! לא פעם אפילו בכיתי בלי בושה כי לא יכולתי להכיל את הקור הנורא.

מאז שעברתי לגור בעיר הגדולה, החורף נראה פחות מאיים ואפילו משהו שאפשר להכיל אתו (מה שאי אפשר היה לומר על העיר הקרה בה גדלתי כמעט כל חיי). פתאום החורף לא היה כזה מאיים, הקור היה כמעט נסבל והקדרות... טוב, הקדרות היתה ונשארה הדבר העצוב בכל הסיפור הזה. ולמרות כל זה, עדיין קשה לי עם העונה האפורה הזו, משהו בה תמיד עושה לי עצוב.

לרוב אנחנו לא מייחסים חשיבות רבה למזג האויר ולהשפעה שלו על המצב הנפשי שלנו, אבל מזג האויר משפיע עלינו הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, על כל אחד הוא משפיע כמובן בצורה אחרת, אבל משפיע. בתחילת החורף הנוכחי, תחילת ספטמבר השנה, אובחן אצלי 'סינדרום הסתיו' (המוכר יותר כ'דכאון החורף' למרות שזה לא לגמרי דכאון כמו שכתוב בספרים). מסתבר שבארצנו הקטנטונת, מדי שנה יש יותר ויותר אנשים שלוקים בסנדרום הזה. באיזשהו מקום לא הופתעתי מהגילוי הזה על עצמי, להיפך, פתאום הכל התחבר, לפתע קיבלתי המון תשובות, ממש זיהיתי את עצמי בתוך כל ערימת הסימפטומים שליוו אותי שנים, וההשלכה שלהם על ההתנהלות היומיומית שלי, ואז הגיעה ההקלה.

מאז אני לוקחת בכל יום תמצית טבעית (היפריקום) שהופכת את החורף הזה למשהו הרבה יותר נסבל מבחינתי. זה לא שאני עכשיו מאוהבת בחורף, אני עדיין מתגעגעת לקיץ בכל יום וסופרת את הימים עד הקיץ הבא (הוא מתקרב!). אני פשוט מרגישה יותר טוב מחורפים קודמים, פחות ימים חשוכים, כבר לא שוקעת כמו פעם, הכל יותר נסבל.

אז היום היה יום של חורף, אני לא יכולה לומר שזה שימח אותי, אבל היה יום של בית, רגוע, נעים וממלא ובלי שום מחשבות קודרות. שזה מבחינתי הרבה, בהתחשב בגשם שלא הפסיק לזלוג מהשמיים, הקור שבא איתו עם האפור האפור הזה. עוד מעט הקיץ יחזור, בינתיים לוקחת אויר וממלאת את הראש במחשבות חיוביות. רק חיוביות.  שבוע טוב!

קרוסלה / בן ארצי

נ.ב.

השירים שאני מעלה כאן, הם מתוך הפלייליסט שלי בימים אלו

זה לא תמיד קשור באופן ישיר לפוסטים שאני כותבת.. סתם שירים שאני אוהבת לשמוע. תהנו.

לכאורה היה זה בוקר רגיל, אולי אפילו קצת יותר מרגיל, מחוייך, אופטימי יותר. פקחתי את העיניים כרגיל לפני שהשעון הודיע שהגיע הזמן לקום, מבט חטוף ומנומנם על השידה הזכיר לי שאורי היה כאן בלילה. חבילת הקונדומים הפתוחה גרמה לי לחייך. ביקור מפתיע של כמה שעות נעימות של תשוקה רכה, עם נגיעות ולטיפות ונשיקות וגמירות ו... בבוקר זה הרגיש כמו חלום נעים.

בחוץ היה מעונן ולמרות שעדיין סירבתי, כמו בכל שנה, להשלים עם בוא החורף, החלטתי באחת לנעול לראשונה נעל חורף סגורה. ומה יותר מתאים מאשר מגף הפלטפורמה ההורס שלי? קצת התנדנדתי בהתחלה, הרי כל הקיץ הסתובבתי עם סנדלים שטוחות או במקרה הטוב - יחפה, הגובה קצת סיחרר אותי אך לא ויתרתי, החלטתי לקבל את החורף עם חיוך.

בדרכי לעבודה השמש חייכה ובראש התגלגלו יחד מחשבות על ליל אמש יחד עם מחשבות על עבודה ומשימות חשובות להיום וגם מחשבות על התוכניות לסוף שבוע. בעודן רבות ביניהן מי תהיה המחשבה בקדמת הראש שלי, אליה אתייחס ראשונה, מצאתי את עצמי מרוחה על האספלט המדרכה.

לא יודעת איך זה קרה, ריחפתי לי בין המחשבות בדילוגים איטיים ובום! מישהו החליט להוריד אותי לקרקע, במלוא מובן המילה. אני לא יודעת כמה זמן שכבתי שם על המדרכה המטונפת עד שיכולתי לנשום שוב. לאט. הכאב התנדנד בין קרסול רגל ימין שהתעקמה לחלוטין וברך רגל שמאל שהחליטה שזה דווקא נחמד לתת לעצם של הברך להרגיש מקרוב את המדרכה (ועקב כך השאירה את כל העור המפריד ביניהם, על האספלט).

רציתי לצרוח ולא יצא לי קול, ראיתי את כל הכוכבים בתוך הראש שלי, אני זוכרת שהכרחתי את עצמי לנשום "תנשמי, תנשמי" עד ששמעתי קול דק של בחורה "את בסדר?" לא יכולתי לענות לה אפילו היא לקחה לי את היד ועזרה לי להתרומם "את בסדר? אפשר ללכת?" הנהנתי לעברה והיא נעלמה בתיקתוקי עקבים. נשארתי לעמוד שם, לא מצליחה להזיז שום שריר ברגליים שלי. נושמת. נושמת. לאט. לוקחת אויר ומוציאה "תנשמי לרגל" פקדתי על עצמי. עשיתי כמה צעדים לעבר הגדר והתיישבתי שם, מי יודע כמה זמן עבר עד שכל הנשימות שלי נכנסות לעצם הקרסול ואיפשרו לי לקום וללכת שוב, בלי לחשוב על כלום, לצלוע עד המשרד.

כשהגעתי, נרגעתי. שם כולם טיפלו בי, חבשו, חיטאו, הביאו לי לשתות ואחרי שכל זה לא עזר פשוט לקחו אותי לקופת חולים לטיפול של אחות רחמניה שחבשה והורתה "לא לדרוך על הרגל, לשכב עם הרגל למעלה ולשים קרח. אם אחרי 24 שעות לא יורדת הנפיחות, לבוא מהר לצילום, אולי זה שבר".

וכאילו שכל זה לא מספיק (וגם לא כל הדמעות שביזבזתי על השטות הזאת) ניר הביא אותי הביתה אחרי קופת חולים, שם לי את הרגל על כרית גבוהה, כרך אותה בקרח וציווה עלי לא לקום עד שהוא יחזור, אחרי שהוא הלך גיליתי שניתקו לי את הכבלים, מה שאומר שאין טלוויזיה ולא אינטרנט. כלום! יום שלם בהיתי בקירות בחוסר מעש, לא הצלחתי להרדם ולא לקרוא, מרוב כאב, פשוט בכיתי (כי לא היה משהו אחר לעשות וגם כי נורא נורא כאב לי!).

בתקופה האחרונה אני חיה במירוץ נגד הזמן, מאז שפיטרתי את העוזר שלי, אני עושה עבודה של שני אנשים (כי עדיין לא הצלחתי למצוא לו מחליף) ובמקביל מנהלת שני פרוייקטים ממש חשובים וגדולים, מה שמאלץ אותי לעבוד בממוצע 15 שעות ביום בלי הפסקה. רוצה להספיק הכל, לרצות את כולם, לגרום לכל הדברים לקרות, לא לעכב, לא לדחות, לא לעצור. עד עכשיו. עכשיו עצרתי.

כנראה שהייתי זקוקה למכה רצינית כדי לגרום לי לעצור לחלוטין, לעשות לעצמי יום כיפור פרטי עם חשבון נפש וחישובים אחרים, לנשום לאט, להרגע, לא לחשוב על עבודה, על פרויקטים, על אנשים שממתינים לתשובות, על מירוץ החיים. לעצור ולהסתכל בפרופורציות על החיים שלי. הייתי צריכה שמישהו יעצור אותי ובמחשבה לעומק, שום דבר ואף אחד לא היו מצליחים לעצור אותי כמו הנפילה הזו.

אז נכון, זה כואב, זה לא נעים, זה מגביל, זה ממש לא סקסי (הרגל שלי התנפחה פי 4 מהגודל המקורי שלה והברך חטפה זיהום מוגלתי. לא סקסי!) ובכל זאת, מנסה לראות את צד החיובי והכל כך חשוב של השיעור הזה. עכשיו אני נחה. נושמת. מנסה לא להיות מוטרדת מדברים פחות חשובים (כמו עבודה למשל), רוב הזמן זה מצליח לי.

עברו כמה ימים מאז, הנפיחות קצת ירדה, עדיין כואב אבל פחות, הנשימות סדירות והחיוך לאט לאט חוזר לפנים. לא, זה לא היה בוקר רגיל. שבוע טוב.

כנראה שזה החורף האפור בחוץ שגורם למדד מצב הרוח שלי להשתנות בקיצוניות כזו. מסתבר שזה לא רק אצלי, בשבועות האחרונים שומעת על הרבה אנשים רבים, מתווכחים, מסתגרים, משתנים. שינויי מזג האויר הביאו לחשוב שאולי זה לא רק אצלי, אולי זו לא רק אני.

שמסתגרת, שנבהלת, שבורחת כמו ילדה קטנה מפני מפלצת איומה. אולי זו לא רק אני שכועסת, שנשברת, מתרסקת, בוכה, צוחקת, בוחקת. אולי זה לא בגללי, בגללו, בגללם, אולי זה משהו באויר, באוירה, בשינוי, בשגרה. אולי.

ימים מטורפים, משונים, שאלות רבות שעולות לאויר ומתפוצצות בפנים, שאלות קשות, מחשבות נודדות. מה יהיה? מה יקרה? איך ילך? איך נבוא? איך נלך? איך נגשים חלומות? תשובות לא ברורות.

הדמעות זולגות פתאום, דברים קורים פתאום בלי הודעה מוקדמת. הבטחתי לעצמי שלא אבכה בגלל דברים שקשורים לעבודה והנה זה קורה שוב ושוב. בוכה גם בגלל דברים אחרים, עמוקים יותר. צוחקת, מאושרת, עצובה. אם היה גרף יומי של מצב הרוח שלי הוא היה בירידות ועליות מתמידות בלתי מוסברות, כמו זיגזג, למעלה ולמטה ובעיקר לצדדים. קורים הרבה דברים ולא קורה כלום. מבולבל לי.

מסתגרת ויורה לעבר כל מי שמנסה להתקרב. בלי לחשוב, בלי להרגיש, יורה ופוגעת. אז מתרחקת. אל תתקרבו אלי, אני מסוכנת. פוגעת באנשים שאני הכי אוהבת. יש מי שלא פוחד ונכנס לשדה הקרב ומתקרב, יש מי שמצליח ויש מי שמחכה להפסקת אש. לא יודעת מה יותר טוב אבל יודעת שזו אני שצריכה להבין דברים עם עצמי, להבין מה עובר עלי.

טוב לי. באמת שטוב לי באופן כללי ובכל זאת גם עצוב. שינויי מזג האויר? החורף ההפכפך? הגשם והקודר הזה שגורם לי להסתגר בתוך עצמי, בבית, מתחת לשמיכה שלי, לבד. בלי אף אחד. לא רוצה. רוצה לבד. ככה. כן. לבד. לחשוב, להרגיש, להתחבר לעצמי, להבין. לבד. חורף.

זו מין עונה כזאת שגורמת לחשוב, הרבה. להתכנס ולהתכסות מפני הגשם והקור והאיכסה ופשוט לחשוב, לשקול, להחליט או שלא. פשוט להיות, הכי קרוב לעצמי, לנשמתי, להוויתי. קרוב. כואב אבל פחות. חורף. מתי הוא נגמר?

ואז נהיה חורף
העלים הירוקים כבר צהובים
ואז נהיה חורף
חברים הולכים, חוזרים
נגמר קיץ, אתה מבין שהבדידות שלך נשארת מבפנים
ואז נהיה חורף, שהביא איתו תשוקה למכשירי חשמל
וכמה שגבוה וכמה שנמוך אני לא נבהל
נכנס אל המיטה בלי להוריד בגדים
כמו ילד שפחד ובא לישון עם ההורים
ואיזה יופי, יושבים מול החלון הענקי
זה כמו מראה אל תוך, המחשבות שלי
ואז נהיה חורף, שהביא איתו עשן לרחובות
ואז נהיה חורף, הביא לי כמה מחשבות על אהבה
על אנשים ועל שמחה
וכמה שחשוב לזכור שהימים עוברים
ואיזה יופי, יושבים מול החלון הענקי
זה כמו מראה, אל תוך המחשבות שלי
ואז נהיה חורף