אל תשפטי אותי על מי שאני ועל מה שאני.

אל תבקרי אותי על דברים שאני עושה.

אל תתנהגי כאילו את מפרגנת לי כשבפנים מרגישה משהו אחר.

אל תגידי לי משהו אחד ותחשבי עליי משהו אחר.

אל תחשבי עליי דברים ביקורתיים כשאני עושה את הבחירות שלי בחיים.

אל תדברי עלי עם אחרים ותגידי להם דברים שאת לא מעזה להגיד לי בפנים.

אל תחשבי שאני כמוך. אני אדם אחר, אני חושבת אחרת, אני מתנהגת אחרת, אני עושה דברים שכנראה לא תעשי בחיים, אני בוחרת בחירות אחרות. וזה בסדר.

אל תתנהגי רגיל כאילו לא קרה כלום, אחרי שאת מחליטה לכעוס עליי.

אל תשפטי אותי על משהו אחד רק בגלל שזה לא נראה לך.

אל תבקרי אותי גם אם את חושבת שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה.

אל תחשבי עליי דברים קשים רק בגלל שמשהו שעשיתי לא נראה לך שמתאים למי שאני.

אל תחפשי סיבות לכעוס עליי, להתעצבן, להתנפל, לצאת משליטה, רק בגלל שאני מספיק חזקה להדוף אותך.

אל תגרמי לי לשקול מילים בכל פעם שאני רוצה לומר, לעשות, להיות.

תני לי להיות מי שאני, לעשות מה שבא לי, להגיד כל מה שאני חושבת, להתנהג איך שמתחשק לי. תני לי להיות לידך בלי מסיכות ולדעת שאת לא שופטת אותי גם אם בעינייך עשיתי בחירות לא טובות.

תהיי חברה.

זה קשה לחיות כך, להיות זהירים כל הזמן לידך, לחשש לדבר בצורה פתוחה ובלי מחסומים. זה קשה. את יודעת מה הכי קשה לי? כשאת כועסת עלי, כי זה אף פעם לא בגלל משהו רע באמת שעשיתי, או דבר שעשיתי בכוונה להכעיס או לפגוע, זה תמיד בגלל משהו לכאורה סתמי או שולי שנעשה בהיסח הדעת או מתוך כוונות ממש טוב, שפתאום מקבל אצלך פרופוציות אחרות לגמרי.

אין שום דבר בעולם שאני אעשה כדי לפגוע בך. אני מנסה להכיל אותך, את מי שאת, מדהימה, כל כך מדהימה. אני אוהבת אותך אבל לפעמים קשה לי, לפעמים אני לא יכולה. אני רוצה לדבר איתך על הכל בלי לחשוב פעמיים, לשתף אותך בהכל בלי לסנן, אבל יודעת שיש אנשים מסויימים או דברים מסויימים שלא משנה מה אומר עליהם, את תתפרצי עליי בכעס. יש ימים שאני לא יכולה להכיל את הכעס הזה שלך. למרות שאני יודעת שהוא לא מופנה אליי באמת, שהוא בא ממקומות אחרים לגמרי ששייכים רק אלייך ואני פשוט נמצאת שם. זה לא שלי, זה שלך. אני יודעת את זה ועדיין זה קשה.

את באמת אחד האנשים הכי מדהימים שאני מכירה, אני אוהבת אותך כל כך ורוב הזמן פשוט כייף ונעים ומחבק ומכיל וכל הדברים הטובים. החיבור שלנו הוא מיוחד באמת, השפה המשותפת שלנו היא רק שלנו וזה כל כך מדהים וממלא. אבל בימים כמו היום, אני תוהה אם זה באמת שווה. אם כל החברות הזו שווה את הקושי הרב?

מצד אחד אני בטוחה שכן, אנחנו נותנות אחת לשניה כל כך הרבה, הקשר מיוחד וחזק ויש ימים שאני בטוחה ששום דבר לא יערער אותו ולנצח נצמח ביחד למקומות מופלאים. מצד שני, ימים כמו היום מתישים אותי, מזכירים לי עד כמה אני מזיעה כדי להצליח לדלג בין המכשולים הרבים, מזכירים לי שהמעידות שלי מולך הם לא באמת המעידות שלי, אלא ההתמודדויות שלך עם עצמך ועם החיים, אבל זו אני שסופגת, זו אני שחוטפת, זו אני שלוקחת את זה איתי בלילה למיטה ובוכה.

עכשיו, כשהאמוציות נרגעו ופינו קצת מקום להגיון, אני יכולה לומר את הדברים שלא הצלחתי לבטא קודם.

 לפני הכל, חשוב לי לומר שאתה החבר הכי טוב שלי והחברות הזו איתך מאוד חשובה לי. אני כל כך רוצה שתהיה שותף למה שקורה לי בחיים, למי שאני, מאוד רוצה לספר לך הכל ולא רוצה לוותר בשום אופן על החברות הזו, חשוב לי שנצמח מהמקום הזה למקום טוב יותר. יחד. חושבת שהקשר שלנו מספיק חזק כדי לעשות את זה ולשרוד. להישאר.

 הפגיעה שלי ממך היתה כנראה תוצאה של דברים ישנים שנערמו להם אצלי עמוק בפנים, כשהאירוע הזה פשוט ניסה להידחס פנימה ופוצץ את הכל. אם תשאל אותי מה הכילה הערימה הזו, אני לא בטוחה שאוכל לומר, ולא בגלל שאני לא רוצה אלא בגלל שאני פשוט לא זוכרת, כנראה דברים קטנים שעם הזמן למדתי לא להתייחס אליהם בכובד ראש, אך בכל זאת נגעו בי ונשארו בתוכי.

 כשישבתי עם עצמי וניסיתי לבדוק למה זה קרה, למה בעצם נפגעתי כל כך? עלה דבר אחד מאוד חזק, תחושת הזלזול שלך במשהו שכל כך חשוב לי, משהו שהוא חלק ממני, משהו מאוד גדול ומשמח שקרה, ואתה, החבר הכי טוב שלי, אפילו לא עצרת רגע להקשיב לו. העלבון שלי מהמחשבה שאתה מצליח לזלזל במשהו שאני משתמשת בו גם בטיפול בך, שבר אותי.

 אני יודעת בוודאות שלא עשית את זה בכוונה, וברור לי לחלוטין שלא תעשה שום דבר בכוונה לפגוע בי, ידעתי את זה תמיד ולמרות זאת, זה לא הקל על הפגיעה. העובדה שאפילו לא שמת לב שעשית את זה, ההבנה שוב שכשאתה בתוך העבודה, אין סיכוי לזכות בתשומת לבך המלאה, הכאיבה לי.

 זוכר ששאלת אותי לא מזמן, למה אני לא מספרת לך דברים אישיים, אלא מחכה שנהיה לבד? אני חושבת שזו בדיוק הסיבה, כי כשאתה בעבודה, כשאתה מוטרד מהעבודה, כשדברים אחרים תופסים לך מקום בראש וכשאני יודעת שלא אצליח לקבל את תשומת הלב המגיעה לי, אני מעדיפה לחכות (למרות שלפעמים עובר זמן שהופך את הדברים ללא רלוונטיים).

 אני אדם שקשה לו להיפתח לאנשים ולכן אני מאוד בוררת את החברים שלי. כחבר טוב, אני מאוד רוצה לשתף אותך בכל הדברים הכי אישיים, אבל רק כשאני מקבלת את תשומת הלב שמגיעה לי. זו הדרך שלי להגן על עצמי כדי לא להיפגע. לא בגלל שאתה מתכנן לפגוע בי חלילה, אלא בגלל שאני מודעת לעצמי, לחולשות שלי, לחסרונות שלי וליתרונות שלי, בדיוק כפי שאני מודעת לשלך ומנסה לחלוק יחד איתך, בדרך הנכונה ביותר לשנינו מבלי לנסות לשנות אף אחד מאיתנו.

 חברה טובה (וחכמה) שלי אמרה לי: "תלמדי אותו להיות חבר שלך..." ונראה לי שזה מה שאני הכי רוצה שיהיה אחרי שנעבור יחד את המהמורה הזו.

 שנינו אנשים שונים שמאמינים בדברים שונים ומנהלים את החיים שלנו בדרכים שונות ובכל זאת, אנחנו מצליחים להתחבר בנקודות שהן מיוחדות רק לנו, וזה מה שהופך את הקשר הזה לכזה מיוחד וחזק. שנינו מצליחים לקבל אחד את השניה בדיוק כפי שאנחנו, גם אם לפעמים האמונות שלנו מתנגשות.

 אני חושבת שללמוד לקבל ולדעת לתת, זה משהו בסיסי בחברות (ובכלל בחיים) ואלו הדברים שבאמת משדרגים חברות טובה. הלוואי שתצליח להיות יותר קשוב, שתמשיך לתמוך בי, לפרגן לי, שתהיה שם בשבילי, שתלמד לעשות למעני את כל הדברים שאני לומדת לעשות למענך. 

יותר משנה הוא ישב לידי במשרד, הכי מתוק בעולם, הכי חברותי, כולם אוהבים אותו, הבנות קרועות לו על התחת. יותר משנה הוא ישב לידי ואני לא ידעתי, אפילו לא חשדתי לשניה, אף אחד לא.

הוא הבחור הכי פתוח בעולם, מדבר חופשי על הכל ובכלל, ענין של גייז זה ענין שבשגרה אצלנו במשרד, נראה לי שאנחנו מעלים את הממוצע של ריכוז גייז במקומות עבודה. כולנו שווים, מקבלים, מדברים על זה חופשי, צוחקים על זה, זה כבר חלק מההווי שלנו. ולכן מוזר לי שהוא מעולם לא דיבר על זה, הסתיר את העובדה הזו, חי בשקר מולי ומול כולנו. והיום אני מרגישה כאילו הכרתי מישהו אחר לגמרי, כאילו הבחור הצעיר והמתוק הזה, הוא בעצם מישהו אחר לחלוטין.

אחד החברים הכי טובים שלי הוא הומו וזה הכי טבעי לי בעולם, אני מכירה את העולם הזה כל כך טוב. זה חלק מהחיים שלי ואולי בגלל זה, זה מטריד אותי יותר, אני לא ממש יודעת איך "לאכול" את זה, כל ההומואים והלסביות שאני מכירה, כולם יצאו מזמן מהארון, מעולם לא התמודדתי עם מישהו שהכרתי לפני שהוא יצא מהארון, בטח לא אדם כל כך פתוח וישיר כמוהו, ושבכלל לא נראה (לא בלוק שלו ולא בהתנהגות שלו) הומו.

אני לא רוצה לשפוט אותו חלילה, אני לא יודעת את הסיפור המלא שלו, כל זה התגלה לי בדרך עקיפה וגם ראיתי הוכחות, כך שלא יכול להיות שמישהו סיפר עליו סיפור דימיוני. הוא סיפר לחבר משותף שלנו שהמשפחה שלו יודעת, שהחברים שלו יודעים ושאף אחד מהמשרד שלנו לא יודע ולא ידע! ואני חושבת שבדרך כלל זה להיפך, שהכי קשה לספר למשפחה ולחברים קרובים, כנראה שלא במקרה הזה.

למרות שהוא כבר לא עובד אצלנו, אני עדיין בקשר איתו מדי פעם והיום יהיה לי ממש מוזר לדבר איתו ולא לשאול אותו מליון שאלות שמתרוצצות לי בראש ובעיקר למה? למה הוא מסתיר את העובדה החשובה הזו? ומצד שני, למה הרבה הומואים ולסביות מסתירים את הדבר הכי משמעותי בחיים שלהם? כנראה שיש סיבות נסתרות, לא נבין לא נדע. אני רק מקוה שיהיה מאושר ושיום אחד יצא לנו לדבר על זה בחופשיות.

כבר שבוע המחשב שלי בבית מסרב לתת אותות חיים. שבוע שלם! בהתחלה ניסיתי, אבל לא הצלחתי לעשות לו החייאה לבדי, אז ביקשתי מהחברים הקרובים שלי לבוא ולעזור לי. יש שני אנשים בעולם הזה שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות שיטפלו לי במחשב, שני אנשים, שני חברים, שתי אכזבות.

אני לא כועסת על זה שהם לא באו בסוף והשאירו אותי נטולת מחשב, אלא על זה שהם לא היו מספיק הוגנים להגיד לי שהם לא יבואו בסוף והשאירו אותי ישובה בבית ממתינה, מקווה ומצפה, יום ועוד יום ועוד יומיים.

שניהם עסוקים מאוד בחיי היומיום שלהם, אני יודעת ולא רציתי להעמיס עליהם עוד, אבל עדיין, כשמשהו מתקלקל לנו, אנחנו קודם פונים לאנשים שקרובים אלינו, האנשים שאנחנו סומכים עליהם. אז פניתי לאחד, ביקשתי יפה והוא הבטיח לבוא, יום עבר, עברו יומיים, אף אחד לא בא (וגם לא התקשר), פניתי לשני, גם הוא הבטיח, עבר יום, עברו עוד יומיים, גם הוא נעלם.

"אתה בטוח שתצליח להגיע היום? כי אם לא, זה בסדר, אני אנסה למצוא מישהו אחר..."

"לא, לא, אל תתקשרי לאף אחד, אני אגיע"

כשמישהו עושה לנו טובה, אי אפשר לדרוש ממנו דברים, אי אפשר לנג'ס לו, להתעצבן עליו, הוא הרי עושה לנו טובה, הוא לא חייב. יש משהו מאוד עדין בסיטואציה הזו, לא תמיד יודעים איך להתנהג, במיוחד כשמדובר בחברים.

אני לא יודעת אם אני יותר כועסת או יותר מאוכזבת, או אולי שניהם ביחד. אני יודעת שאני בעיקר מתוסכלת מחוסר האונים בו אני נמצאת כרגע. מאוד מעריכה את הרצון הטוב והחברי, לרצות לחלץ אותי מהמצוקה הזו, מאוד מעריכה את הנסיון לדחוס אותי ללו"ז הצפוף של כל אחד מהם ומאוד מאוד לא מעריכה את ההעלמות, את חוסר ההוגנות, את המצב הקיים בו שניהם השאירו אותי בבית ממתינה. לא ניסיתי למצוא מישהו אחר שיבוא לתקן לי את המחשב, כי הוא הבטיח שיגיע, לא יצאתי לבלות, כי הוא אמר שהוא יבוא, לא עשיתי כלום, רק חיכיתי בסבלנות. כי הוא הבטיח, אבל לא טרח לספר לי שהוא לא יוכל לעמוד בהבטחה הזו.

והעובדה ששניהם יודעים שהמחשב שלי מהווה חלק מרכזי בחיי, שזו העבודה שלי, שבלי מחשב אני במצוקה אמיתית, הגדילה את האכזבה פי כמה.

אני לא יודעת אם אפשר להסיק מזה שאי אפשר לסמוך על חברים, אבל אני יודעת שכשזה מגיע לטובות, אולי כדאי לחשוב פעמיים, להשאיר את החברים בצד, לא להיות תלויים באף אחד, להזמין איש מקצוע ולשלם לו, בלי טובות.

נ.ב. אם במקרה מישהו מכיר אחד כזה, אנא, אנא עשו מצווה. תודה.