עשרים שנה ומאתמול אני לא מפסיקה לבכות. בוכה בשבילך, בוכה בשבילי, בוכה על הימים בלעדיך, בוכה על הימים בלעדי. בוכה.

זו הפעם הראשונה מזה עשרים שנה ובכלל, נראה לי מאז שאני זוכרת את עצמי, שאני בוחרת להשאר בבית ביום הזה. קשה לי. זה קורה לי כל שנה, ההתלבטות אם להשאר או ללכת, פוחדת. אבל תמיד מתגברת על הפחדים, על הקושי, על העמידה במבחן הזמן, מולך ומולם. תמיד הולכת ותמיד, אבל תמיד מודה בלב שלם על ההחלטה הזו, יודעת שזה המקום הכי נכון וטבעי בשבילי, אין מקום אחר. לבוא ולראות אותך, אותם, כאילו משהו לא שלם אם אני לא אהיה שם. לא יודעת איך להסביר את זה אבל משהו ממלא אותי במפגש הזה של כולנו יחד, זו תחושה שאין לה מילים, רק אנחנו, הקבוצה הקטנה והקבועה של אנשים טובים שהולכים יחד כבר יותר מעשרים שנה יכולים להבין. המפגש הזה מנציח אותך, יש בזה משהו מרגיע, לדעת שאתה עדיין פה, "הדבק" של החבורה, גם אחרי כל כך הרבה שנים וכנראה לתמיד. 

השנה בחרתי להשאר בבית ולא מפסיקה לבכות. על ההחלטה, על האבדן, על החלל הזה בבטן, שתמיד מתמלא כשאני שם איתכם, והשנה אצטרך לעבור שנה שלמה עם החלל הזה. אני רוצה לסלוח לעצמי על ההחלטה, יודעת שאתה סולח לי. קשה לי. ושוב בוכה.

שלומי אני אוהבת אותך, השנה העמידה במבחן הזמן קשה מתמיד עבורי, אני יודעת שאם הייתי באה, היית מרגיע לי את הלחץ, היית צוחק עלי ואומר שזה הכל בראש שלי שאפסיק לדבר שטויות, אני יודעת שכולם היו מחבקים אותי והייתי מרגישה מטופשת ועדיין, לא הצלחתי למצוא את הכוחות לבוא, אולי בגלל שהשנה אני שופטת את עצמי יותר? אולי בגלל שאני לא רוצה לאכזב? אולי כי הבטחתי בשנה שעברה ולא קיימתי...? ואולי.. אולי בגלל שאני לא רוצה שתגלה שלא הצלחתי. שוב בוכה.. בשבילך.. בוכה בשבילי.

חשבתי שאני יכולה.

יכולה להראות לך עולם אחר משלך, יכולה לעזור לך להתגבר על הפחדים, יכולה לגרום לך להעז ולעשות את השינוי. אבל ככל שעובר הזמן אני מבינה שהסיכוי קלוש, שהעולם בו בחרת לחיות הוא שלך והוא כל כך מושרש בך, כל כך חלק ממך שאין סיכוי שאני אצליח. אם אתה לא באמת מוכן לזה, יכול להיות שאתה לא באמת באמת רוצה. ברור לי גם למה, כי זה מה שאתה מכיר, זה נוח, זה בשליטה, מכיר את כל החוקים, יודע איך להתנהל, בעל השפעה ומעמד מכובד, מאוד קשה לוותר על כל זה. תמיד קשה לצאת ממעגל הנוחות, המקום המוכר, למשהו אחר. אבל אהובי, זה בדיוק המקום שמביא את השינוי.

אתה מדבר על רצון להיות אחר, לשנות, להחליף, אבל בינינו, אתה כנראה לא רוצה את זה מספיק, אתה חי באשליה שטוב לך במקום שאתה נמצא בו עכשיו, אבל שנינו יודעים שבכל פעם שאתה מרגיש את הטוב הזה, רגע אחרי, אתה גם חווה את הרע, את הריקנות, את החוסר. יכול להיות שזה לא בשליטה שלך ויכול להיות שכן, אבל אתה בוחר להתעלם. כי זה מפחיד. מאוד מפחיד. אני כל כך מבינה את הפחד הזה. אני מחבקת אותו ואותך.

חושבת הרבה על משמעות השליטה בחיים שלך והצורך הבלתי נדלה בשליטה הזו, אבל מנקודת המבט שלי כרגע, אתה האחרון ששולט בחיים שלך. תחשוב על זה, הפחדים שלך שולטים בך, האגו שלך שולט בך, האנשים שסביבך (שאתה חושב שאתה שולט בהם) שולטים בך בעצם ו... הכי עוצמתי זו השליטה שיש לי עליך. ככה בלי ששנינו נרגיש ונדע, זה קורה.

יפה שלי אני אוהבת אותך, אבל אני לא יכולה יותר. קשה לי. קשה לראות אותך מתנהל, קשה להקשיב לסיפורים שלך על מה שקורה כשאני לא לידך, קשה להבין את ההשפעה הכל כך גדולה ועוצמתית שיש לי ולאהבה שלך אליי, על החיים שלך. פעם ידעתי שההשפעה שלי עושה לך טוב, מרסנת אותך, גורמת לך להתחבר לרגש, למקום שאתה לא מכיר, מרככת אותך, מוציאה ממך דברים אחרים. זה באמת עשה לך טוב, אבל אז.. נפרדנו. כשחזרתי לא ידעתי עד כמה ההתרחקות שלי ממך תביא אותך לקצה, בעצם רק עכשיו אני אולי מבינה כמה רחוק זה לקח אותך.

אהובי, קשה לי המחשבה שבגללי אתה הופך לחיה אמיתית ופראית. אני יודעת שזה שלך וזו לא באמת אני, אלא מה שאתה הופך מהחיבור שלנו. מהצד שלך. כמו שאמרת לי אתמול, 'אל תקחי על זה אחריות'. אני לא לוקחת אבל זה מתסכל אותי בכל זאת. ההבנה שאני לא יכולה לעזור לך, למשוך אותך מהקצה שאתה נמצא בו, לאזן אותך, לקרב אותך אליי ולדרך החיים שלי. אוף!

דיברת אתמול על האגו שלי, אמרת שעצם זה שאתה חושב עלי בלי הפסקה, עושה לי משהו לאגו: "אני רוצה להעצים לך את האגו, לחזק אותו. מפרגן לך, קחי מה שבא לך, מה שמגיע לך, זה מגיע לך!" אמרת באהבה גדולה ואני עניתי שהאגו שלי לא מנהל אותי כמו האגו שלך, התעקשתי שזה לא באמת עושה לי את זה, החיזוקים שלך. אמרת שזה בתת מודע ואולי אתה צודק, אולי זה מה שמשאיר אותי קרובה אליך, ואולי.. אולי זו בעצם האהבה הגדולה שלך אליי. כששאלתי מה לדעתך מחזיק אותנו ביחד כל כך חזק, ענית 'אהבה, זה ברור!'. כל כך בטוח, כל כך חד משמעי ואני חשבתי, הרי מה בסך הכל אנחנו מחפשים כל החיים? מישהו שיאהב אותנו, שיכיל אותנו ויקבל אותנו כמו שאנחנו. לפעמים אנחנו נאחזים באהבה הלא נכונה, גם אם במודע, רק כדי להרגיש את התחושה המופלאה הזו.

'את אהבת חיי' אמרת לי אתמול, ואני החסרתי פעימה. אמרת את זה כאילו זה הדבר הכי ברור ומובן מאליו ואני התרגשתי. ווידאתי שאתה באמת מתכוון לזה לפני שהחסרתי פעימה נוספת. זו הגדרה מאוד גדולה, גם אני אוהבת אותך. שנינו יודעים שגם האהבה הזו לא תצליח לגשר על הפערים העצומים בינינו, באורח החיים שלנו ובדרך בה בחרנו לממש את האהבה הזו. כואב לי לדעת שכשאני לא איתך אתה מגיע לקצה שהוא אכזרי, גם לך וגם לסובבים אותך, אבל אני לא יכולה להשאר ולהגן עליך, כי אחרי שחזרתי, גם הנוכחות שלי לא מצליחה להזיז אותך מהקצה ההוא, להיפך, אתה ממשיך לעשות עוד צעדים לכיוון ההפוך ממני, מהמקום בו אני נמצאת. יודעת שזה לא בשליטה, אבל שליטה היא מילת מפתח ואולי ברגע שתבין את זה, תוכל לקחת את המושכות לשלוט באמת בחיים שלך, ולא לתת לשליטה, לתארים ולפחדים לשלוט בך, בתחפושת של כח.

אהוב יקר, מכילה אותך באהבה, עם כל מה שאתה מביא איתך ועם כל מי שאתה. באהבה, בחמלה, ברכות ובחיבוק אינסופי, אבל יקירי, בזמן האחרון מרגישה שהמיכל שלי התמלא עד אפס מקום, הכל מתחיל לגלוש החוצה ולהשפיע עלי הרבה יותר ממה שאני יכולה להתמודד ולכן החלטתי להתרחק. אתמול אמרת שמגיע לי יותר ושעל מנת להגן עלי, אתה צריך לוותר. ידעתי שאתה צודק אבל לא רציתי לקבל את זה, נאחזתי בך חזק והיום אני משחררת.

תשמור על עצמך יפה שלי, אתה יודע, גם לך מגיע יותר. ואם פעם תבחר לעזוב את הקצוות להתקדם קצת לכיוון המרכז, אולי עוד אהיה שם עם זרועות פתוחות לקבל אותך באהבה גדולה ולהעניק לך את מה שבאמת מגיע לך ולי. אהבת חיים.

אני אוהבת אותך.