בימים בהם אני מתגעגעת למישהו מוכר, לגבר שיבוא ויהיה איתי, ייתן לי, יקרא אותי כמו מישהו שמכיר אותי באמת, יכיל אותי, חשבתי רק עליו. ואז.. ככה בלי הכנה מוקדמת, בלי שבכלל תעבור אצלי במחשבה. אתה הופעת. כאילו זימנתי אותך אליי בלי שאדע. לא זוכרת מתי נגענו בפעם האחרונה, לפני שנה או שנתיים, אולי אפילו יותר ומה שמדהים שזה בכלל לא משנה "אני מרגיש כאילו בכלל לא עזבתי" אמרת אל תוך החיבוק הראשון שלנו.

 בכלל לא משנה מה עבר על שנינו במהלך הזמן הזה שלא היינו בקשר, זו הבועה הפרטית שלנו "אתה זוכר את הפגישה הראשונה שלנו?" שאלתי בזמן שאני מנסה להיזכר בה בעצמי "המממ... לא.." ענית אחרי רגע של מחשבה. ידעתי שלא תזכור, בדיוק כמוני. זה קרה לפני 4 או 5 שנים, בשניה הזו של החיבור שלנו, הרגשנו שאנחנו מכירים, חיבור כל כך חזק שזה בכלל לא משנה מה היה בפגישה הראשונה שלנו, כי אנחנו בעצם מכירים מאז ומתמיד, עד היום זה מרגיש ככה, גם אם לא נהיה בקשר שנים.

לילה ארוך של אהבה נטו. אהבה. נגענו, טעמנו, הרגשנו, נזכרנו, אהבנו, טיפסנו לשיאים הישנים, לשיאים החדשים, התרגשנו, ישנו, קמנו, דיברנו, צחקנו."את כל כך מכירה אותי" אמרת "אתה מכיר אותי!" עניתי והרגשתי איך הופעת בדיוק בזמן ואתה אפילו לא ידעת את זה, אמרתי 'תודה' בלב והדבקתי לך נשיקה.

עבר שבוע מאז, לא דיברנו ואני גם לא מתגעגעת. לא אליך ולא אליו. משהו התמלא אצלי ויודעת שבטח עוד נפגש, בנקודות שונות בזמן. אולי בדיוק כשאזדקק לקירבה שלך, אולי בדיוק כשאתה תזדקק לחום שלי. זה בכלל לא משנה וגם לא מטריד, אני יודעת שנפגש שוב, כמו תמיד, בדיוק ברגע הנכון.

אני אוהבת אותך בייבי.

ככה בין מלחמה לעבודה, בין עצב לשמחה, בין עומס לחוסר שעות שינה, אני חושבת עליך.

יותר ויותר בשבועיים האחרונים. אולי זה בגלל שאני מחפשת ענין, אולי בגלל שהעומס מאפשר לי רק חלונות קטנים מאוד במוח לחשוב על דברים אחרים, והנה אתה שם. מופיע בחלונות האלו. עושה לי שלום. בעצם, אני חושבת שזה בעיקר בגלל שבזמן האחרון יוצא לי להפגש עם גברים, משהו בי נפתח (אולי הרצון) שמאפשר לגברים להכנס אל חיי. אם זה ליום אחד אם זה ליותר. אם זה למפגש פיזי אם זה למפגש שכלי מאתגר. הם שם. קרוב יותר ממה שהיו בתקופה אחרונה. וככל שאני פוגשת אותם, אני מתגעגעת אליך. לא הבנתי את זה בהתחלה, נהניתי, התמסרתי, חייתי את הרגע, הייתי שם, אהבתי את זה ואז ברגע אחד נמאס לי, שיעמם לי. וממש באותו הרגע, נזכרתי בך.

אולי הפער העצום בין מה שיש בינינו לבין מה שיש ביני לבינם, גורם לי להתגעגע. אני בעיקר מתגעגעת אלינו, יחד. ולא משנה מה יש שם, הוא בטוח יותר חזק ועוצמתי ממה שיש לי פה. עכשיו. ואולי אני בכלל לא מתגעגעת אליך אלא לשכמותך. שמישהו יכיל אותי כמוך, שמישהו יבין אותי כמוך, שמישהו יגרום לי להרגיש איתו כמו שאני מרגישה איתך. בבית. חשופה. בלי בושה, בלי חומות, בלי חסימות. אני מתגעגעת למישהו שאוכל להרגיש בנוח בחשיפות שלי, כמו שאני בלי שכבות ההגנה. מישהו שיגרום לי להרגיש שלמה ביחד איתו.

והתעוררתי הבוקר עם ההבנה. אני מתגעגעת למישהו מוכר. מישהו שמכיר אותי, את מי שאני, את הגוף, את הנקודות הרגישות, הנקודות הכואבות, הנקודות השמחות. כן. מתגעגעת למישהו שמכיר.

אני גם מתגעגעת לסקס שלנו, לעוצמות שלו, למה שהחיבור בינינו מצליח לעשות, לפוצץ הרי געש. פשוטו כמשמעו. כן, זה מה שאני רוצה.

אז מתי אתה בא?

עדכון:

וזו תגובתו:

אכן, לשכמותי, נוכח בליבך אבל נפקד מחייך...
גם אני רוצה אותך הרבה בזמן האחרון. לתת בלי לעצור, אבל גם בלי להתחייב. אני שואב כח מהמפגש שלי איתך. ללא גבולת. לגעת בך. להזיע איתך, עלייך, בתוכך. אין בושה, כי הנחת את כולך לפיתחי ואני טעמתי מן המנחה. גופי נוצק בתבנית פנים הוויתך והוא מבקש למלא אותך שוב ושוב. קשה אבל רך. חזק ועדין. שלך אבל לא איתך. 

לגברים בחייך ייתרון גדול עלי. הזמינות. בודאי לא לטובתך הצלילות וההיעלמויות שלי לפרקי זמן, ולא ינחם אותך לדעת שגם אנשים במעגל הקרוב אלי חשים זאת. ויש אנשים ברמה, ויש אנשים עם לב פתוח, ואת תיגעי בהם, כי כזאת את, נוגעת. ואני כולי תודה שנגעת גם בי, ואולי עוד יהיו לי רגעים של חסד איתך. מקווה לפגוש אותך בקרוב. גם בשביל לקבל, ובעיקר בשביל לתת.

כמה מדויק כתבת, אני מכיר נקודות של רגש, של כאב, של שמחה. מי ייתן ויהיה גם זה שיכיר בך אזורים שלמים. ורב הנגלה על הנסתר לעיניו ולליבו.

בתקוה לעוד ימים של חסד.

- פנויה לבוא לראות אותי ב"צוותא" 9 הערב?

- כן! ובשמחה

- יש! זוג על שמך בקופת "צוותא", תבואי קצת קודם. נתראה

- ואוו תודה. זה לא מובן מאליו. אני כבר מתרגשת :-)

- בכיף גדול יקירה. בכיף גדול

את דרור קרן פגשתי לראשונה, ככה פנים מול פנים מול הפנימה שלו ושל חצי מהמדינה, בסדרת המופת "שבתות וחגים". אי אפשר היה שלא להתאהב ביואל לזרוב, להתחבר אליו, להבין אותו, להזדהות איתו, להרגיש את האמת שלו, כל כך אמיתי. כמו אז, גם היום. שחקן מוכשר ואיש אמיתי, כזה שנוגע בנקודות הכי עמוקות שלך. מאז יצא לראות אותו בכל מיני מקומות, על הבמה, בטלוויזיה בקולנוע, תמיד נוגע.

דרור קרן הוא האיש שגורם לי לצחוק בתקופה האחרונה, פשוט לצחוק. אנחנו עובדים יחד על פרויקט משותף (שאולי בהמשך אני אשתף) והוא מצחיק אותי מאוד. וככל שאני מכירה אותו יותר, אני פשוט נדהמת מהכשרון הרב שלו, הוא שחקן בחסד, הוא בדרן, הוא בן אדם, הוא איש משפחה, הוא כותב, הוא יוצר, הוא מקצועי, הוא מוכשר! ועוד כל כך הרבה דברים וכל כך קל להתחבר אליו. איש יקר.

דרור קרן מצד שני - הוא מופע היחיד החדש שלו, אני לא חובבת סטנדאפ ותמיד מעדיפה מופע מוסיקלי על פני כל מופע סטנדאפ. אבל עם דרור זה אחרת, הוא פשוט שחקן. המופע שלו אמנם מצחיק בטירוף, אבל הוא משחק כמו שרק הוא יכול (וכמו שהרבה סטנדאפיסטים, לא). מרגש, נוגע, מדהים, מדגים, מספר, צוחק, מתעצבן, משתף, נחשף, מנסה להבין, והכל בהומור איכותי. או כמו שכתבו עליו באחת הביקורות "גם שחקן איכותי וגם מצחיק!". אני מסכימה. שעה וחצי שעברה ביעף, יכולתי להמשיך ולהקשיב לו עד הבוקר.

אז נכון, אני קצת משוחדת, ולא אכפת לי, אני ממליצה בחום! חזרתי מההופעה שלו ממש לפני שעה, בכיתי שם מרוב צחוק, ממש דמעות של צחוק וכאב בטן כזה מהסוג הממש טוב, זה לא קרה לי ה-מון זמן. אז אני יודעת, זה זמן מלחמה, הימים קשים מתמיד, היומיום שלנו מורכב בעיקר מדיווחים מהשטח, מקולות ירי, מכאב ועצב וכאב לב אבל אולי זה הזמן קצת להשתחרר, לשים את המציאות בצד לרגע ולנסות ליהנות ממה שיש, ולו רק כדי לשמור על השפיות. אז תזכרו, דרור קרן מצד שני, מומלץ מומלץ. מאוד מומלץ! הסיפורים שלו נוגעים בכולנו, בנקודות הכי אמיתיות שלנו, בשיגרה הכי שיגרתית שלפעמים אנחנו בכלל לא שמים לב שהיא שם. אז כמו שהוא קורא לזה, "סטנדאפ בנעלי בית, על החיים ואיך יוצאים מהם בשלום" (או: על החיים או מה שזה לא יהיה). תלכו, תראו, תצחקו.

מוקדש לחברתי היקרה, יעל.

מזל טוב ליומולדת הרבה אהבה ו... ד"ש וחיבוק מדרור.