[ ועכשיו מתחיל לכתוב בשוב.

מנצל את נפלאות מעבד התמלילים.

כי הנייר לא מסוגל לספוג הכל,

תמיד. ]

ושוב מהרהר

במה שעוד יקרה.

מחשבותיי מנסות להדביק את העתיד

ומותירות את ההווה המרתק שומם מתהיות,

עמוס בעשייה.

מרגיש קורי שינה כמו מבקשים

להביס את עיניי הפקוחות,

לעטוף אותי כמו גולם.

רוצה לשקוע בתרדמת עמוקה.

להבליח חזרה רק כדי

לזכות בנשיקה מרפרפת

שתהא מעין דרישת שלום מההווה המפעים,

נשיקה שתזכיר לי את הסיבות

למחסור בשינה,

לעיניים הטרוטות,

לאדישות המתעצמת,

להשתרכות הקלילה שמאפיינת את צעדיי ביומיום השוחק.

מאוהב.

ואת כל מה שנשחק ביומיום,

האהבה מציתה מחדש,

בחלקיק שנייה,

בחצי חיוך,

בלחישה,

בנגיעה,

במבט,

בך.