[למי שאין כוח לקרוא... חמשת הבלוגים שאהבתי: ש. כהן, תום, ליה, פליק-פלאק והסטראטאפיסט]

אז הימים עוברים ככה במין ריקנות מתפשטת, אותם פרצופים, באותו מקום, באותן שעות. אפילו ארוחת הצהרים עושה מאמץ עילאי להידמות לאחותה מאתמול. הוורד מתייחס בשוויון נפש לכתב טענות לעליון או למכתב התראה ללקוח על אי תשלום חשבון גז בסך 149 ₪. לאחרונה גם אני. על צג הפלא הסלולארי מתחלפים אותם שמות מוכרים, אפילו הקימה באמצע הלילה לכבות את המזגן – ועל הדרך לשלוח רגל ארוכה, לוחצת עם הבוהן על כפתור הכיבוי של הטלוויזיה – תפשה לה שעה קבועה.

ברגעים כאלו, כמה טוב שיש ישרא...

העונה פספסתי את רוב העונה של כנ4, התחברתי רק ברבע הגמר, וחבל... לא בגלל המתמודדים, בטח ובטח שלא בגלל השופטים (למרות שאוחובסקי הוא סוג של שכן, וסוג של מצחיק אותי, אבל אני סוטה מהנושא) או יכולותיו הקומיות המדהימות של צביקה (הדר, כן? פיקה צביק היה ויישאר גאון מכל בחינה!), הסיבה האמיתית והיחידה לצפייה במסחטת ה-SMSים היא הביקורת! ש. כהן ו-תום מעלים את המתמודדים בכוכב נולד 4 (ואת השופטים) על המוקד לניתוח קר, מדויק ואובייקטיבי של יכולותיהם הווקאליות ובכלל... – "יש דברים נסתרים, לא אבין, לא אדע. תורת הקוונטים, מוות בעריסה, אנשים שקונים כפתורים לקרוקס, אנשים שמצביעים לרפאל מירילא."

[תום על הגרוזיני בהכחשה רפאל מירילא, מתוך הבלוג של ש. כהן] ; "לא שמענו בדיוך איך קוראים לה, אבל על בסיס תקדים גבסו ומויאל אפשר להניח שזה שמרית." [ש. כהן על החברה של מאור פיניה, מתוך הבלוג של תום]

על הדרך התוודעתי גם לבלוג של תום ולפרוייקט "כך אהפוך לאושיית תרבות", הפעם לא פספסתי יותר מדי, וממשיך לעקוב, אחרי מאיר שלו ותום יורק, מסקרן מי יהיה הבא בתור?

הגעתי אל הבלוג של ליה דרך לינק אצל הרווק, התלהבתי מהתמונה, אבל הרבה יותר מהשירים. קשה לי לעכל את השירים, וזו בדיוק הסיבה להמשיך לבקר שם.

מאז שאני קורא ובייחוד כותב כאן הרהרתי רבות על המעבר בין החיים האמיתיים והוירטואליים, על אמיתיות בכתיבה ובכלל, על הפער הזה בין לחיות ולכתוב, בין האני והאני מהבלוג. אין לי ממש תובנות בנושא, אבל הבלוג שלו הוא ללא ספק הבלוג הכי אמיתי שקראתי. הביקור אצלו משאיר תחושה שאין סינון בין החיים לבלוג, מרתק לקרוא אותו מלחיץ קצת (לחשוב על) לכתוב כך.

כל הרעיון הזה של Blog Day 2006, הזכיר לי מייד את השיר הזה, אם למישהו יש מושג למה, שישתף אותי! [ובימבה – שום מילה על הפונט!! אני אוהב אותו!!]

פתאום קם אדם בבוקר

ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,

ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת.

וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת.

הטללים רוססים והרים, ריבוא קרניים,

הם יולידו חופת שמש לכלולותיו.

פתאום קם אדם בבוקר

ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,

ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים,

ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים,

להוד אלף שנים מפכות במסתרים,

אלף שנים צעירות לפניו

כפלג צונן, כשיר רועים, כענף.

פתאום קם אדם בבוקר

ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,

ורואה כי חזר האביב

והוריק שוב אילן מן השלכת.

פתאום קם אדם בבוקר

ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת,

יש רגעים שהלב מתרחב. היא עדיין רחוקה אבל כל כך קרובה. בשוכבי ובקומי איתך.