התמלא לי

היום לפני שנה יצרתי את המשגיח. בהתחלה קראתי לו המגירה, ובגלל זה קראתי לבלוג התמלא לי. אבל תוך שעה וחצי הבנתי שאני בכלל לא מגירה אלא המשגיח ושבכל מקרה זה לא המגירה שהתמלאה לי אלא ליבי.

את הבלוג עצמו פתחתי הרבה בזכות הלילה. באותה תקופה (אוקטובר 2005) היו כאן כל מיני שרביטים שאנשים היו מעבירים מאחד לשני, שאלונים ופרוייקטים. פירורי מידע שהייתי אוסף אט-אט ומנסה לצייר לעצמי תמונה.  באותם שבועיים הראשונים צללתי לחלוטין, קראתי אינספור פוסטים של אינספור בלוגים והייתי בהלם מכמות הבדידות והכמיהה שנמצאה בכל פינה. הייתי מדלג מרשימת מומלצים אחת לשניה, מטייל דרך התגובות ככה עד השעות הקטנות. בהתחלה הייתי המון אצל c.j ממנה דילגתי הלאה להרבה אחרים. איזה תקופה הייתי מבקר קבוע אצל נ.ל.ר ורציתי לעשות פרוייקט דומה לעצמי אבל עדין לא יצא, נראה. הייתי קורא המון את נופס, וגם קצת את נוני. אפילו עשינו לנו טבעת קטנה של תלושים ביחד עם מקס ועוד מישהו. אבל את כל אלה הפסקתי לקרוא עם הזמן והמשכתי הלאה. בשלב הזה אפשרות הבלוג האקראי החלה לשחק תפקיד מרכזי, וככה גיליתי בטעות חבר לעבודה וגם חברה של אחיינית שלי, ועוד אחרים. המון ילדים מסתובבים ברשת אבל ילדה אחת תפשה את תשומת ליבי בנשיות שלה. הילדים שסביבה לא באמת מצליחים להקהות את הזוהר שלה ואני מקווה שבקרוב מאוד יחצה את נתיבה מישהו ראוי לממלוכתה. את אפרודיטה דווקא מצאתי ממש מהר אבל לקח לי קצת זמן להגיב אצלה. התמונות שלה שם הם לא שלה (ואולי כן), אבל לפעמים אני רואה בהן את שיא הנשיות, בייחוד של הבחורה על הכסא ועל השטיח. בכלל אפרודיטה יודעת טוב את המשחק והיא ראויה לשמה. הרבנית הדהימה אותי. בפוסט הראשון שקראתי אצלה היא התלוננה על זה שיש גברים שלוקח להם יותר מידי זמן לגמור. אחרי שהתגברתי על ההלם הראשוני גם אצלה התחלתי להגיב. בזמן המלחמה (היתה מלחמה?) היא היתה הראשונה להפנות את תשומת ליבי לאיזכור המשגיח באיזה רשימה קצרה במוסף של ידיעות. אצל סרפנטינה תפש אותי משפט הפתיחה (שמאז הוחלף והורד לצד שמאל למטה), ואת בימבלונת קשה לפספס ואהבתי לכתוב בגללה.

ואז יש את אלה שאני קורא המון בלי לומר מילה: החיים של הפורד מרתקים, הרווק בלתי נסבל ועם זאת מרוויח לחמו ביושר, הדודה גם קצת נמאסת אבל כשהיא מבריקה היא מבריקה, ולי פורטיס בד"כ כותבת הכי טוב בעיר (אפילו שבלוגרים שמזדיינים אחד עם השניה זה מגעיל אותה). את התיאורים של חווארה צריך לפרסם יותר, ובכלל הייתי רוצה להקים ארגון אח למחסום וואטש, הנשים הללו עושות עבודה חשובה ומתישה, וצריך לעזור לאחיות שלנו. גם אמיתי נותן במה למידע חשוב.

לאחרונה גם גיליתי את הארנב האדום והוא כותב בחסד, פשוט שווה כל מילה וגם את התגובה. גם קוסטיקה כותבת מעולה, אבל אחרת. אבל הכי שווה לי לקרוא את מילולי. את החומר שלה בא לי להדפיס ולכרוך יפה תחת הכותרת "חוברת הפעלה", ואז להגיש לאישה שאיתי שתקרא ושתחזור מחר. אין לי מושג איך מילולי הגיעה אלי אבל לפעמים אני מרגיש שהיא וג'ייס שומרות עלי.

אז זו הדרך בה קראתי בשנה האחרונה, ועל רוב אלה אני ממליץ.