כל זאת - ועוד - לא ישנה את דעתי הפעם!

גבירותיי ורבותיי, אוליביה-אובססיות-מטורפות-חסרות-כל-מעצורים (ע"ר), מציגה בפניכן ברוב הוד והדר את האובססיה החדשה, הטרייה, המטורללת, המיוחסת, אכן, את האובססיה החדישה ביותר, היישר מן בלילת-המוח שבראשה -

לשון!

פירס, פירס בלשון.

פרט לזוער, אדם עוד לא ידע פשר העניין. אנשים עוד חיו בסרטים עתיקים וישנים נושנים בהם עוד הפירס בפופיק הדאיג את הבלונדה הצעקנית, על אף שהדאגה עדיין לא חלפה לה - חירור הלשון נראה הרבה יותר בוער כעת.

אוליביה אספה ממיטב תגובותיהם של חבריה לעניין:

היא: "עגיל בלשון? גועל נפש".

הוא: "וואי נוע, שלא תעזי לעשות את זה. את לא חושבת על לעשות את זה, נכון? אל! פשוט אל".

מילנר: "רק שנייה, אני הולך להקיא".

ניתע: "בלע. מה את, ילדת אימו מחורבנת?"

זוער *בעיניים נוצצות*: "הו כן, זה כה יפהפה".

הילע: "זה מגניב".

מאיו: "אוכל לצרפת אותך, אם אי פעם תעשי?"

יערול: "זה לא מוסיף שומדבר".

תום: "נסגד".

הוא: "לא. פשוט לא".

הוא: "טוב, אז תשכחי ממני!"

הוא: "אוה, זה יהיה כה סקסי".

אנשים מביניי-עניין מודעים לכך, כמותי, כי עגיל בלשון זה נפלא. כה מרהיב! מכירה הינני מספר אנשים מחוררי-לשון, שתיים מהם מיודדות עימי. הן אמרו שזה כלל לא כואב! היש טוב מזה?

מדוע דווקא פירס מחורבן בלשון?

*עובדה מעניינת אודות הלשון - זהו השריר הגמיש ביותר בגוף האדם.

- הוא מוסיף לחגיגת התנשקויות צרפתייה, וזאת דווח מפיהם עטור-העגיל של אנשים בעליי פירס בלשון.

- הוא מצוי בפנים וניתן להבחינו, עם זאת ניתן להצטלם איתו בפוזות כה משעשעות.

- ניתן לשחק עימו בפה, אני ידועה כאדם הטוחב דברי פלסטיק לפיו, כולל העטים של ניתע האומללה שמתחננת שאפסיק לעשות זאת. הם פשוט כה מרצדים.

- ניתן יהיה לסתום אותו כשזה יתבקש מבלי להשאיר צלקת משמעותית.

הכל טוב, יפה וזך. אולם הסיכוי שהוריי המופלאים יסכימו לדבר כזה הינו הסיכוי כי שערי יבער מחמת עודף כוכבים בשמיים. מה, מה לעשות, אם כן?

ניסיתי לראות כיצד יגיבו הוריי לכל דבר. עשיתי את הניסוי החכם, הגאוני, המבריק כליפ-גלוס טהור והמשונה כקרפדה קטועת רגל, לכל אחד מהם בנפרד ובסיטואציה שונה. נא לא לצווח יקיריי, רסנו את סקרנותכם, להלן:

אמא.

אחה"צ סגרירי, בבית, סרט מרתק בטלוויזיה, מושיקו מיילל בלי הרף, אמא לועסת בשקיקה קלמנטינה, או תפוז, משהו כתום ואין זה מתנחל, ושתינו צופות במסך.

אנוכי: "אמא, עגיל בלשון זה יפה?"

אמא: "איך קוראים לשחקנית הזו? אוה, אודרי טוטו. קוראים לה אודרי טוטו. היא יפה".

אנוכי: "משגעת. עגיל בלשון זה יפה?"

אמא נעצה בי מבט מוטרף וחזרה לצפות באודרי טוטו מהגגת לה על המסך.

ערב, בקומה העליונה, התארגנות לקראת שינה מבורכת, התרוצצות בלתי פוסקת, היכן השארתי את משחת השיניים המחורבנת, והנה אמא פוסחת על פניי. (שבוע לאחר ה"שיחה" הקודמת).

אנוכי: "אמא, ידוע לך שבגיל שש-עשרה אני וזוער נעשה עגיל בלשון?"

אמא: "אוה, לא. טוב, תהנו. זה יהיה פשוט דוחה".

אנוכי: "לא נכון!"

-אין תגובה-

אבא.

שוטטות בקניון לפנות ערב, אכילת גלידה משובחת.

אנוכי: "אם בגיל שש עשרה אעשה עם זוער עגיל בלשון, מה תעשה?"

אבא: "אצרח".

אנוכי: "למה?"

אבא: "כי זה דוחה, פשוט דוחה בעיניי".

אנוכי: "לא תוכל למנוע ממני!"

אבא: "אבל אוכל לצרוח".

אנוכי: "א-בא!"

אבא: "טוב, תעשי אם זה מה שאת רוצה. סתם תתנפח לך הלשון ותיראי זוועה".

הו.

לסיכום -

אנא תימכו בי נפשית, בכדי שאוכל לשאת את צרחותיו של אבי ואת גחמותיה של אימי.

אחורר כל איבר ורדרד בגופי, בין אם זו לשוני ובין אם זה הטחול!

לילה נהדר אנשים,

אוליביה. :]

נ.ב: חי נפשי, נסו לחפש בגוגל-תמונות את המושג "פירס בלשון" ומיליון תמונות המקושרות לבלוגים בישרא יימצאו! ישנו אפילו כפתור - I'm a frick and I'm proud of it. ישרא, די להפציע בניכר! אל נא תשתלטו על גוגל עכשיו, למען השם.