לפני תחילת הקשקשת-ברשת

כמה מילים חביבות אודות מפגש-ישרא-חנוכה:

היה נהדר,

מקסים

ומופלא.

שמחתי לפגוש בקוראים מסויימים לראשונה, להיווכח כי כה גבוהה היא מאיה שטרודל, ולאחר מכן להתבאס עד עמקי נשמתי הסבוכה מכך שכל התמונות המרהיבות מהמפגש שצולמו במצלמתה של ניתע, נמחקו כלא היו.

בכל זאת, אם מעוניינים אתם לחזות בתמונות מהמפגש בהם אני אינני נוכחת (משונה, כיוון שנדחסתי לכל מצלמה ששררה בקירבתי כעיזה מבוהלת), מוזמנים אתם לעיין בפוסט של רותם המגניבה אודות המפגש.

מאוחר יור הלא ירדנו לדיזינגוף. חנויות גוטיקה ומטאל נחרשו עד אין קץ ונהניתי מכל שנייה פורייה.

לסיכום: תל אביב בהחלט שולתת. אני מאוהבת בעיר הזו. האורות, הרעשים, הטיפוסים המשונים ומקורביו חובבי-הרחם של בני סלע בהחלט עוצרי-נשימה באופן בל יתואר.

היום מצאתי את עצמי מפזזת בין מוריי במשך ההפסקה השנייה.

נשאלת השאלה: למה, בשם עודף השיער על בית החזה שנצפה במיטבו לאורך הסרט המהולל 'בוראט', פיזזתי בין מורים במשך ההפסקה השנייה?

אם כן. אני, נוע-אוליביה-בלונדה-כרובית, למעשה, בוועדת העיתון.

למען האמת תיכננתי להצטרף. אך לא כך סבב הגלגל. דישה, המשמשת לי לשפחה וכמו כן נציגה מהוללת של מועצת התלמידים, נעצה בי עיניים כחולות כשלולית בוהקת ובהבעה חמורת סבר יותר משל פולנייה זועמת, היא נעצה בי את מילותיה בקרירות. "מתוקה. את בוועדת העיתון. מחר פגישה ראשונה".

"אבל - "

"אין לא כתשובה! את כל כךךך גאון, את מה - זה הולכת לכתוב בעיתון בצפר", דישה סיכמה בדרכה את המתרחש והמחנכת שעמדה לצידה הינהנה במרץ.

לאור הצטרפותי הכפוייה לוועדת העיתון, בלעתי רוק במרירות וכך הוכרזתי ככתבת-וונאבי מן המניין. הידד!

אז מה קורה שם, מדוע לכל הרוחות זה קורה שם, ולמה זה כה מעניין?

הו!

ראשית כל, האיש האחראי על מערכת העיתון הבית ספרית הינו ג'ינג'י בעל תלתלים כתומים וארוכים בשם צחי. צחי אוהב מוזיקת מטאל, הכוללת את ויז'ין טמפטשיין (משובח!), לקונה קויל (משובח! הג'ינג'י מחזיק בפוסטר ענק של כריסטינה סטאביה, למען השם), והחשוב מכל - נייטוויש (נסגד). על כן ובשל כך, צחי הינו גאון וראוי לאהדתינו. סוף פסוק, כיחכוח גרון מתוחכם.

כמו כן מאיו, ניתע, דישה ותום המהולל נמנים עם צוות וועדת העיתון.

מובן שלאור העובדה כי טעמו במוזיקה מרהיב יותר מקשת ארוכת יומין, הוא זכה באהדת נציגות-הפריקונים-המצומצמת בוועדת העיתון. נוסף לכך בעיתון השנה יעסוק ברובו בסטיגמות בחברה, החל מפירסינג, עדות ובעיית ה - "פריקים" נגד "ערסים" החמורה בבית ספרינו המשעשע, וכלה במוזיקה.

רק אותי, הבחורה בעלת השיער כצבע השתן, שמו בדבר מה אשר לא קשור לנושא המכריע. לא סטיגמות! על אף שאני קשורה לנושא בכל מאודי.

אני מכינה, אכן כן, כתבת מגזין.

צהובה, חושפנית ואטרקטיבית.

נועזת, מחוצפת ומרשימה.

על... המורים שלנו.

הפסיקו נא לגחך, חבורת גרגרנים. אני עושה זאת בפיקחות רבה.

מה רבה פליאת האומה הייתה נוכח העובדה שעקב שאלות ישירות ועקיפות הצלחתי לגלות שמורה אחת הייתה רוצה להיות כוכבת רוקנ'רול לולא הייתה עוסקת בהוראה, מורה אחרת אוהבת מסאז'ים, את גרין דיי ואירובי, אחרת מעדיפה מיסטיקה על פני מדע.

אין מילים לתאר את כישורי הוצאת-המידע-ההזוי-ביותר-ממורים שלי. עתה אוכל להסתדר בחיים באופן מושלם בל יתואר.

בכל מקרה, רשימת המורים שעליי לתחקר לעומק עודנה ארוכה. מורים זכרים עוד לא תיחקרתי וכאלה יש רבים בבית ספרינו (אהם - כמו למשל, יאיר - אהם. וכל מילה נוספת, מיותרת).

מורה אחת העזה לסרב להתראיין. היא משכה באפה ומוללה בידה את משקפיה ואחר סיננה, "אני נמנעת, זה בסדר?"

הו, וודאי. זה בסדר גמור שאת הורסת לי את הכתבה היחידה על פני האדמה שתוכיח את כישורי העיתוניים והפסיכולוגיים ובכך את חוסמת את עתידי כאשת קריירה רבת עוצמה וניטים וגורמת לג'ינג'י השנון ביותר על פני האדמה שאוהב את נייטוויש, הלא היא הלהקה המדהימה ביותר על פני כדור הארץ, לשנוא אותי עד עמקי נשמתו האפלה רק כיוון שאין לי כתבה מוכנה עד ליום שלישי כי ביזבזתי את זמני בניסיון נואש לתחקר אותך ואת בתגובה מושכת באדישות באף!!!!! ודאי שזה בסדר להחריב את עתידה הנוצץ כיהלום של נערה צעירה שרק מעוניינת לפרסם בעיתון נוער מקומי ביותר קטע קצר ואת הורסת אותו לחלוטין ובכך גורמת לאנרכיה פנימית בנפשה האומללה!!!!!!!

"כן, וודאי, בסדר גמור", חייכתי, נטלתי את ידה של מאיו ומשכתיה אחרי לעבר חדר המורים.

"נוע?"

"מה, יקירה?"

"את לא תכתבי כלום על המורה הזאת?"

החלפנו מבטים מרושעים. המורה אכן נכנסה לרשימה חדשה על שמה, הקרואה ממש כך (והינני מצוטטת מן הכתבה עצמה): רשימת הנמנעים (או במילים אחרות: המורים והמורות שבהחלט לא היו מעוניינים שתלמידי החטיבה יגלו על דגיגי המחמד שלהם, או מה שלא יהיה): *וכאן היא מופיעה ברוב הוד והדר*

ועתה אני מחככת ידיים ברשעות.

האם זה הגיוני?

לחפש אחר שלמות באובססיביות מחורבנת לחלוטין למשך זמן. ולפתע לגלות, שאין קיימת ו/או טובה היא השלמות, אך רובה ככולה נמצאת בידייך שלך?

לגלות כמה שאת מוכשרת ומדהימה?

לגלות כמה שאת יפהפייה, ולא בלבד דרך עיניהם של אנשים האומרים לך זאת רבות?

לגלות כמה שאת טובה מן האחר, לגלות כמה שחייך משעשעים, ציניים, הזויים ומיוחדים?

לגלות כמה מעוררת את קינאה בקרב אנשים?

לגלות כמה שזה נהדר להיות את, פשוט נהדר, פשוט, נהדר.

ולא תוכלי לעולם למצוא טוב יותר.

גבירותיי ורבותיי.

גם אם העולם לקיצו יגיע,

ויפלו התחתונים.

ייעלם לו הרקיע

והעצב יעצים.

גם אם את שערכם

בלילה סתם גזרו,

גם אם פדופילים

עליכם יגמרו.

גם במידה ושוד

יפחיד אתכם נורא,

גם אם אבי ביטר,

ימשיך עם הזימרה.

גם אם מורתכם

הינה כוכבת רוקנ'רול,

גם אם מוחכם הקט

מאיים ליפול.

גם במידה וכספכם

לפתע נעלם,

גם אם נעקרו עיניכם

על ידי קיסם.

אל, אנא, אל תחרשו על גלגל"צ. יש להם פאקינג פלייליסט. שיריהם הקבועים ידקו למוחכם ולא יפסקו מלפמפם בו עד אובדן.

ברצינות. הם חורשים על שירים באופן בל יתואר.

ולסיום

ובכן, זה היה פוסט מושקע, משונה, ועם זאת עלוב. רמת הפוסטים מידרדרת אך לי לא אכפת, כיוון ששקועה אנוכי בעננת חדווה לאור ההיקי שקיבלתי מדודו.

אוהבת, מהורהרת ומחטטת בחייהם של מוריה ללא בושה,

אוליביה. :]

נ.ב: דניאלי היקרה, שמנע שלי, "הפיגוש" שכמוך, הוא מהמם! בחיי שהוא מהמם! את אינך אוהבת פריקים, זו פשוט הבעייה.

נ.ב2: אל נא תנסו להבין יתר על המידה. בכל זאת, עליי לרמוז על רגשותיי בבלוגי,  הוא בלוגי ומשמש לכך.

ע.ש (עיקר שכחתי): ננה בננה. (ובשנית, אל נא תנסו להבין. דבר שכזה אך רק יגרום לכם לכאב-מוח בלתי נשלט, ולא בלבד שאין אני רוצה בכך, אלא אין אתם מעוניינים. ללא צל של ספק).

:O