"בילדותי העוזר גננת שלי התעלל בי מינית. הוא היה הביביסיטר שלי אחרי הגן והיה שומר עלי בדירה שלו עד שאמא שלי הייתה חוזרת מהעבודה."

"הייתי אוכלת כל היום מול הטלויזיה ומקיאה. ואחרי שראיתי שזה לא עוזר ועדיין אף אחד לא שם עלי, החלטתי פשוט להפסיק לאכול.

זה היה קשה בהתחלה אבל כמה ימים אחרכך כבר נעלמה לי התחושת רעב."

נשלח ע"י אנונימית ללא ציון גיל:

אין לי מושג אפילו מאיפה להתחיל.

בילדותי העוזר גננת שלי התעלל בי מינית. הוא היה הביביסיטר שלי אחרי הגן והיה שומר עלי בדירה שלו עד שאמא שלי הייתה חוזרת מהעבודה.

הוא לא אנס אותי.. אבל רוב הפעמים הוא כמעט הגיע לזה.

חוץ מזה שמכתה א' עד בערך כתה ה' כל הילדים היו קוראים לי בשמות גנאי כי הייתי שמנה.. אחרכך הורדתי בדיאטה מבוקרת 10 קילו.

כשגדלתי יותר.. היה לי חבר שכל הזמן לחץ עלי לקיים איתו יחסי מין. (הוא היה גדול ממני בארבע שנים לפחות.) אחרי שלא הסכמתי הוא נשכב עלי במיטה הפשיט אותי בכוח וברגע האחרון התחרט ואמר לי שאני אלך ולא אחזור.

רדפתי אחריו כי הייתי בטוחה שאני אשמה.. אחרי זה בכלל הרגשתי לא שווה כלום ושאף אחד לא ירצה אותי.

היו עוד כמה שדאגו להוריד לי עוד יותר את ההערה העצמית, אבל אף אחד לא באמת לקח אותי ברצינות.

הרגשתי שמנה ומכוערת.

התחלתי להקיא הכל.

הייתי אוכלת כל היום מול הטלויזיה ומקיאה. ואחרי שראיתי שזה לא עוזר ועדיין אף אחד לא שם עלי, החלטתי פשוט להפסיק לאכול.

זה היה קשה בהתחלה אבל כמה ימים אחרכך כבר נעלמה לי התחושת רעב.

הייתי מסתכלת על אוכל והייתה לי בחילה.

רזיתי הרבה וככל שהחמיאו לי והתחילו איתי.. זה נהפך להיות קיצוני יותר.

הייתי מחשבת הכל.. בודקת לאיזה מידה כבר הגעתי. על המשקל הייתי עולה לפחות חמש פעמים ביום.

בגיל 16 שכבתי עם מישהו. החבר הראשון שלי מאז החבר הקודם. אחרי זה הוא פשוט זרק אותי ואמר שאני פרה מטומטמת.

נכנסתי עוד יותר לדיכאון.. אז כבר שום דבר לא נכנס לי לפה.

לא מעדנים, לא ירקות לא כלום.

כל דבר רע שקרה לי הייתי מסיקה ישר שזה בגלל המשקל. המשקל היה אשם בהכל.

במקום לעזור לי אנשים התרחקו ממני ואמרו שזה מחליא אותם.

כל החברות שלי אמרו שנמאס להם להיות כל הזמן ליד מישהי בדיכאונות שמרעיבה את עצמה.

אחרי שניסיתי להתאבד ולקחו אותי לפסיכולוג.. חשפו את המחלה שלי.

בהתחלה אפילו לא הסכמתי לעבור טיפול.. אחרכך שיתפתי פעולה אבל הייתי ממשיכה להרעיב את עצמי.

המשקל הכי נמוך שלי היה 40.. (שזה גם היה המשקל שלי בכתה א' הייתי ילדה שמנה מאוד.) דרך אנורקסיה ירדתי חמש עשרה קילו ואפילו יותר.

בסוף החלמתי.. גוף החלים, אבל הנפש לא.

אני עדיין מרגישה שמנה, כל פעם שיוצא לי אני מורידה ארוחות.. אני עומדת ימים שלמים מול המראה וצובטת את השומנים שלי.

אנשים חושבים שאני בריאה אבל עמוק בפנים אני עדיין אותה אחת "פרה מטומטמת".

לצערי בעקבות סיפור מצער זה אני נאלצת להוסיף קטגוריה נוספת "הטרדה מינית", כמובן שלא לשכוח שקיים בלוג גם בנושא הזה שגם שם אתם יכולים לקבל תמיכה במידה והוטרדתם מינית.

 

מתמודד\ת או התמודדת עם הפרעות אכילה? רוצה לספר לנו על מה שעברת, על הנזקים שנגרמו או על איך שהצלחת לצאת מזה?

 

אמא, הבת שלך אנורקסית? איך אתם מתמודדים עם זה בתוך המשפחה?

 

 

תשתפו אותנו,

 

*בבקשה ציינו גיל וכינוי!

לינט.

 

 

"החבר שלי בגד אז חשבתי שכל זה בגלל במשקל...וזה הטעות הענקית ביותר שעשיתי בחיים שלי.....אחרי שהפסקתי עם כל הפיגור הזה של לחתוך להקיעה וכ’ו זה שבגד בי עדיין רודף אחריי ויש לי חבר חדש שאמר לי בפרוש שאם אני מרזה עוד קילו הוא עוזב"

מה רק לא עשיתי לגוף שלי...כמה ששנתי אותו...החבר שלי בגד אז חשבתי שכל זה בגלל במשקל...וזה הטעות הענקית ביותר שעשיתי בחיים שלי.....אחרי שהפסקתי עם כל הפיגור הזה של לחתוך להקיעה וכ’ו זה שבגד בי עדיין רודף אחריי ויש לי חבר חדש שאמר לי בפרוש שאם אני מרזה עוד קילו הוא עוזב...וגם האקס אמר שמאז שהפסקתי עם השטויות אני נראת הרבה יותר טוב.....אבל עכשיו אני יורדת בלי שאני ארצה כי מערכת העיקול שלי דפוקה...אני כל כך רוצה שזה יפסק וזה לא קורה!!!!!!!! אז כל הבנות שמנסות להרזות בדרך הלא נכונה תחשבו עוד פעם ועוד פעם האם זה מה שאתן רוצות?!?!?!?!?
ואתן יודעות מה עוד...אם אתן רוצות להיות רזות...תלכו לרקוד, לחדר כושר..תעשו משו עם עצמכן ואל תחכו שהכל ינחת עליכן

מתמודד\ת או התמודדת עם הפרעות אכילה? רוצה לספר לנו על מה שעברת, על הנזקים שנגרמו או על איך שהצלחת לצאת מזה?

אמא, הבת שלך אנורקסית? איך אתם מתמודדים עם זה בתוך המשפחה?

תשתפו אותנו,

*בבקשה ציינו גיל וכינוי!

לינט.

את הסיפור הזה שלחה לנו אנונימית נוספת, בת 18.

מאת-אנונימית

מאז ומתמיד לא היתה לי בעיה להקיא,אפילו כשהייתי קטנה כל מחלה קטנה הייתי מקיאה{לא מתוך בולמיה-סתם מתוך רצון לתשומת לב מאמא)-דוחפת אצבע/שתיים לגרון ונגמר הסיפור

ואז באזור סוף כיתה ט' קיבלתי החלטה-אני ארזה{הייתי ילדה מלאה,לא דבה-סתם מלאה}-מדי פעם הדודים צחקו עלי,סבתא צחקה,אמא תמיד אמרה שאני הכי יפה...אבל רציתי סוף סוף למצוא חן בעיני עצמי,בעיני הסביבה,בעיני בנים{חברות וידידים שהעריצו אותי היו לי מפה ועד הודעה חדשה-אך זה לא הספיק}

התחלתי לאכול פחות,כשראיתי שאכלתי קצת יותר מההקצבה פשוט הלכתי והקאתי{בבית-אף אחד לא שם לב,עם הזמן פיתחתי שיטות "להשתיק" את זה}אני החלטתי כמה אני צריכה לאכול-ועם כל שבוע שעבר הכמויות פחתו ופחתו...

לא הייתי חוטפת בולמוסי אכילה-לא הייתי מאשרת את זה לעצמי,צהריים אוכלת סלט-רצה מקיאה אותו וחוזרת לעבוד/ללמוד....

הגעתי למצב שהקאתי 2-3 פעמים ביום...זה היה נורא-והחיוך לא ירד לי מהפנים...

תוך  3 חודשים ירדתי 10 קילו....פתאום התחלתי לקבל תשומת לב מבנים....לקבל מחמאות שרזיתי....

באוגוסט התעלפתי באמצע העבודה עקב ההקאות-זה עורר אותי,הפחיד.... וגרם לי להפסיק להקיא בתדירות כלכך גבוהה...

כל מי שמסביבי נבהל,אמא נכנסה לסרטים שזה בגלל שאני לא אוכלת{וואלה אמא?וזה שכשאני אוכלת אני מקיאה לא שמת לב נכון?}

הגעתי לכיתה י',בחורה רזה,חכמה-כולםםםם היו בשוק מאיך רזיתי,איך אני נראית טוב,ביקשו טיפים{חחחח,אבסורד}

להגיד את האמת,תשומת הלב הזו לא גרמה לי להיות מאושרת,לא גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי....בכלל....

התחלתי להקיא לעיתים רחוקות,רק כשרע לי-אכלתי מעט,ולא עליתי במשקל....אפילו קיבלתי מחזור{פעם ראשונה באמצע י'}...

היה לי חבר-ראשון,שזרק אותי...הוריד לי את הערך העצמי עוד יותר....וגרם לי לחזור להקיא בתדירות של פעמיים ביום{לפחות}עד ששוב התעוררתי-אחרי חודשיים...הייתי רזה,מאד אפילו...ועדיין התלוננתי על השומן שהייתי בטוחה כי הוא קיים...

-הכי מצחיק זה שאף אחד לא שם לב,לא במשפחה,לא מהחברים-הייתי מקיאה במסיבות,בארועים כיתתים,ליד כל המשפחה-בכל מקום-והם לא שמו לב לעיניים האדומות,לחתכים על הידיים,לכלום... .

באזור תחילת י'א היתה לי תקופה רעה,של דכאון,חוסר חשק לחיות{אף פעם לא שקלתי התאבדות}-התחלתי לחתוך,חתכים דקים אך עמוקים על הירכיים......גם כשראו את זה סיפרתי סיפורים עד אין סוף.....אף אחד לא שם לב...

מאז יצא לי לעלות קצת במשקל....

וכן,רוב המכרים שלי טוענים שאני נראת מצויין-אז למה אני לא מרגישה ככה???

כרגע אני בי'ב.....לקראת סוף י'ב יותר נכון...

לצערי התדרדרתי בלימודים....

עם הזמן איבדתי הרבה מהחברים שהיו לי...-כי נעשתי פחות ביישנית,כלפי חוץ עלה לי הביטחון העצמי

והחברים שהיו לי לא היו מהבליינים,אז התנתקנו..

את העניין סיפרתי ל2 חברות,אחת שהיא החברה הכי טובה גם כרגע,והשניה שהקשר התנתק איתה..

אותה אחת שאיתי עכשיו,לא יודעת שאני ממשיכה להקיא מדי פעם...כשאני רבה עם החבר,או איתה,או משהו לא מצליח-או בכל מצב אחר של עצב...

אבל היא עדין איתי,תומכת-שמה לב לשינויים בעיניים,בידיים...מנסה באמת לעזור..להעלות לי את הערך העצמי

זהו הסיפור שלי,זהה לרבים אחרים....

עדין אני מקיאה....היום למשל-והכל כי חשבתי שהחבר כועס עלי...

חותכת גם לפעמים-הבעיה היא שקיץ וקשה להסתיר זאת...

כלפי חוץ הכל נראה מושלם-יש לי אמא מקסימה שתומכת,חבר מדהים,חברה מקסימה.,חברות וידידים רבים,עבודה...

אבל כלפי פנים-כלכך הייתי רוצה להיות מישהו אחר,להתנתק מהכל-רק בשביל להפסיק לתקוע לעצמי אצבע בגרון,גם אם לעיתים רחוקות...ההקאה זה כמו חור שחור...כל פעם נשאבים יותר ויותר לתוכו

להשלים עם עצמי הבולמיה לא עוזרת לי,ועכשיו הכל אפילו יותר גרוע-דפקתי את החילוף חומרים ואני משמינה בקלות רבה....

אני אדם חייכן מטבעי,כרגע אני אפילו מאושרת-אבל מספיק דבר קטן בשביל לגרום לי להקיא...לא מאחלת זאת לאף אחת...

תעשו כושר,תאכלו בריא-אבל אל תקיאו או תצומו...זה רק יפגע בכן,ורוב הסיכויים הם שגם ככה תעלו הכל חזרה מהר מדי.

בת 18.

אני מבקשת ממך בבקשה תבקשי עזרה ממישהו ואל תגרמי לעצמך נזקים בלתי הפיכים מדובר בנושא רציני ואת ההשלכות ההרסניות שלו את יכולה לראות בבלוג הזה בכמה וכמה פוסטים, ואל תשכחי, הפרעות אכילה הינן הפתרון חיצוני לסבל פנימי!   

בית חולים שניידר- הם יכולים לייעץ לך

שעות פעילות: 14:00 - 8:00

טלפון במרפאה: 03-9253616, פקס: 03-9253864

אופן הפניה: בימים א' - ה', בין השעות 15:00 - 8:00

אני עדיין מחכה שתשלחו לי את החוויות שלכם בנושא הפרעות אכילה, לא להתבייש אתם יכולים לשלוח גם חוות דעת או כל דבר אחר בנושא אבל בעיקר חוויות אישית או לא אישיות. אני פה ומחכה 

אתם פה, אתם קוראים את הסיפורים אבל איפה התמיכה? איפה העזרה? בשביל זה יש את מערכת התגובות ואני בטוחה שיש לכם מה להגיד.

לינט.

הפעם thin air  מהבלוג החליטה לשתף אותנו במה שעברה, היא ביקשה להבהיר שהיא לא פרו אנה ולא תומכת בתופעה בשום אופן!

בגיל 12... זה בערך התחיל.. בכיתי לאמא שלי שלא תכעס עליי אבל שאני באמת חושבת שאני שמנה... לא רציתי שישקלו אותי בבית ספר.. לא רציתי לאכול ליד אנשים..

הפיצו עליי שמועות שאני אנורקסית.. (כי לא ידעו שלומר שאני מקיאה זה היה בכלל בולימית...ובכלל הקאתי כי הייתי חולה)... ירדתי 5 קילו..

שקלתי 35.. על גובה 1.49... לקחו אותי לספיכולוג במשך 3 חודשים שאמר שאין לי כלום שזה רק גיל ההתבגרות.. (אויי כמה שהוא טעה).. היינו בחוץ לארץ בשליחות בתקופה הזאת... חזרתי לארץ.. המשכתי טיפול פסיכולוגי למרות הכל.. כבר עליתי משקל.. (הייתי אז בכיתה ז'.. וכשחזרנו נכנסתי לט'... וכבר שקלתי 42 *אצלי במשקל בבית... מה שהסתבר שנה לאחר מכן שאני 44.. אצל הרופא..).. גבהתי... אני עכשיו 1.57...  כבר שנה.. (הייתי 1.56 שנתיים... בעעע)..

הפסקתי אחרי 8 חודשים ללכת לפסיכלוגית.. אמרתי שהכל בסדר.. כשבעצם הכל התדרדר... כבר בכיתה ט'.. לא אכלתי צהריים.. הייתי מסיימת ללמוד ב16:00... ולא הייתי אוכלת כלום עד 17:00.... מהבוקר...

מכנסיים נפלו ממני.. אבל חשבתי שאני שמנה... כשהיו זורקים לי שמנה.. סתם בצחוק.. הייתי בוכה... אבל בלי שיראו, שלא יחשדו. כיתה י'... כבר בלי פסיכלוגית.. ואחרי קשר טוב שהתחיל עם אחת המורות בבית ספר.. שידעה... שאני מנסה לצום.. שאני חשובתש אני שמנה.... שידעה שאני עושה דיאטה לא הכי בריאה.. לא ידעה אבל עד כמה..

700 קלוריות ליום.. זה התחיל בערך מ1000... ורק אז ירד ל700... ואחרי שלוש חודשים אולי 4 הפך ל500... ולפעמים 300.. כמה פעמים 50... קצת יותר פעמים 100...  אל הברזל היה בסדר.. רק אני הייתי עצובה כל היום.. בבית הסתובבתי כסהרורית... אמצע שנה. עונש של 4 חודשים.. (לא יכולה לפרט כדי שלא יזהו אותי).. על משהו קטן... הלימודים... חייבת להצליח.. להיות מושלמת... ההורים יכעסו. המורה.. אותה מורה שאהבתי (ועדיין) כל כך... כמעט התחננה שאלך לפסיכולוגית..     והפעם.. גם אמרתי הכל, נפתחתי, לא כמו עם הפסיכולוגית הראשונה... היא ידעה שאני עושה דיאטת רצח.. אבל שאני לא יורדת במשקל.. רק מרזה קצת... היא ידעה שגם התחלתי לחתוך....

יא'... ירדתי שני קילו.. 42.... 1.57... מכנסיים ענקיים... התחלתי גם טיפול תרופתי... כי הייתי אחרי שני נסיונות התאבדות... לא נוראיים.. מעט כדורים פעם אחת.. (הפסיכלויגת הרגיעה אותי אז לא לקחתי יותר)... ופעם אחת חתכים.. הרבה דברים קרו.. ידיד שלי (לשעבר) נעצר.. חברה אושפזה.. ואחרת ניסתה להתאבד... ואני לקחתי אותה לבית חולים.. שם ניצלה.

התחלתי גם ללכת לפסיכיאטרית מומחית להפרעות אכילה.. שהכריחה אותי ללכת לדיאטנית ולעלות במשקל...

אני עכשיו בערך 44... שוב... אפילו 44.5... ובוכה על זה מון.

מנסה לרדת.. כי הכריחו אותי לאכול.. גם התחילו הקאות.. שלושה חודשים אחרי תחילת שנה.. אבל לא בולימיה כי אין בליסות אף פעם לא... הbmi שלי הוא בן 17 ל18.... (18.5... זה כבר תת משקל נמוך משהו כזה..)..

בפעם האחרונה אצל הדיאטנית (יום שלישי שעבר).. דיברנו היא אמרה לי שהייתי אמורה לרדת המון.. מהמעט שאכלתי... ומהספורט.. אבל הגוף שלי בסטרס... אז אולי אני אעלה קצת את האוכל..ץ... אבל בהדרגה כדי לא לעלות במשקל... (כי בבת אחת זה מעלה!!)... בנתיים עדיין לא עשיתי ככה... אני רק עושה יותר ספורט...

ואני מנסה לצאת מהכל.. אבל המשקל הורג אותי..

היו גם עוד ניסיונות אובדניות..

אני גם בטיפול משפחתי... אני כבר בת 16... והרה פעמים מאבדת תקווה... כי גם מרגישה כל כך לבד... ההורים לא הכי מבינים... האחים כמו ההורים חשוביםש אני הלא בסדר.. אני לא בסדר שאני לא רוצה שאבא יראה אותי עירומה.. או אמא שלי או האחים שלי (אצלנו בבית יש המון פתיחות)... או שאני לא רוצה לספר כל דבר ודבר שעשיתי... שלי לא נוח לדבר על חבר שלי עם כל השמפחה... או על הפעם הראשונה שהתנשקתי.. או שיש לי חברות... שלהן אני מספרת יותר...

אצלי במשפחה אני המוזרה... ואני היחידה שצריכה להשתנות..

מה שלדעתי.. בכלל לא נכון...

זהו...

~thin air~

זה טוב שאת מקבלת טיפול, עברת חוויות לא קלות אבל טוב שיש לך את הרצון לצאת מזה וכמו שאני תמיד אומרת זה לא קל בכלל, לפעמים יש עליות וירידות, לטובה ולרעה אבל זה רק חלק מההתמודדות אני מקווה שבעתיד הקרוב תוכלי לחזור לפה ולהצהיר שאת בריאה ושעברת את זה סופית.

ניסיונות התאבדות ודכאונות הן תופעות נפוצות שמתלוות עם הפרעות אכילה, תמשיכי לקבל טיפול  ואל תאבדי תקווה כי גם אם ההורים לא תמיד מבינים אני והגלושים נמצאים כאן תמיד בשבילך את יכולה לדבר איתנו וגם איתי לא רק במסגרת הבלוג [דרך האימייל]. דבר נוסף שרציתי להגיד, את לא אמורה להרגיש לא בסדר בגלל שאת לא רוצה שבני משפחתך יראו אותך עירומה אלא להפך זאת זכותך המלאה לשמור על הפרטיות שלך ועל הגוף שלך גם אם יש ביניכם פתיחות במשפחה יש גבול מסויים ואני בטוחה שהם יבינו את זה אם תדברי איתם.

אני עדיין מחכה שתשלחו לי את החוויות שלכם בנושא הפרעות אכילה, לא להתבייש אתם יכולים לשלוח גם חוות דעת או כל דבר אחר בנושא אבל בעיקר חוויות אישית או לא אישיות. אני פה ומחכה 

אתם פה, אתם קוראים את הסיפורים אבל איפה התמיכה? איפה העזרה? בשביל זה יש את מערכת התגובות ואני בטוחה שיש לכם מה להגיד.

לינט.

את המקרה הבא שלחה לנו ,Fake Reality מהבלוג אנורקסית לשעבר.

אני בטוחה שכל מי שקורא אותי מספיק זמן, כבר יודע וקרא על הנושא שאני רוצה לדבר עליו.

הנושא החם הוא "הפרעות אכילה", ולמרות שאני לא כותבת בדר"כ לנושא החם, זה עדיין משהו שנוגע בי, וחשוב.

אנורקסיה ובולימיה אלו מחלות של נפש. מחלות קשות מאוד, ורק מי שעברה אותן, או מי שהיה בקרבת בחורה שחולה במחלות האלו (וכן, יש גם בנים), יכולים להבין מה עושה המחלה הזאת, ועד כמה היא הרסנית.

אני הייתי שם. אני הייתי אנורקסית. זה התחיל מדיאטה רגילה, אבל פשוט איבדתי שליטה. רציתי רק לרזות עוד ועוד. רק עוד חמישה קילו, רק עוד אחד, רק עוד שלושה, ואז אני אפסיק, באמת, זה מה שעבר לי בראש. אבל לעולם את לא תהיי רזה מספיק.

חשבתי שאני בשליטה. הרגשתי שאני מעל כל אותן בחורות שמנות, מעל כל אותן אנשים שחייבים לאכול. הרגשתי שאני שווה משהו. אבל ככל שרזיתי, כך ההערכה העצמית של פחתה. מעבר למצב הפיזי -  חולשה, כאבים, בחילות, סחרחורות, מחזור שנפסק, ציפורניים שנשברות, קור תמידי, שיער נושר, ועצמות בולטות עד כאב, המצב הנפשי היה רעוע.

כל מה שחשבתי שאני אפס, שאני לא שווה. שרק אם אהייה רזה – אני אצליח במשהו. ואם אני אוכל – אני לא אהייה רזה יותר ואהייה עוד יותר אפס ממה שאני.

הייתי מדוכאת. אבדה לי כל שמחת החיים. פגעתי פיזית בעצמי. לא יכולתי ללמוד.

לא אוכל להעביר לכם את תחושת האושר שהצלחתי לא לאכול יום שלם. את תחושת האושר שהמשקל ירד. ואת תחושת האכזבה שנשארתי באותו משקל, או שעליתי במשקל.

המחלה הזו השתלטה עליי לגמרי, לא הייתי חיה. הייתי מתה מהלכת. אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך, אבל מספיק זמן. לדעתי, המשקל הכי נמוך שלי אי פעם בתקופת המחלה היה 38-39 קילו.

ההורים שלי לקחו אותי לטיפול, במרפאה להפרעות אכילה. הם הבינו שמשהו לא בסדר איתי, ושאני חולה. בהתחלה הסכמתי ללכת לאבחון, רק כדי לרצות אותם. חשבתי שזה סתם שטויות, ואני פשוט רזה וזהו. אולי בתוך תוכי רציתי עזרה. זה לא היה סתם. אובחנתי כחולת אנורקסיה קשה, ורק במזל לא אשפזו אותי.

בנו לי תפריט, אבל לא הצלחתי לעלות במשקל, להפך, רק ירדתי.

נקודת המפנה הייתה ביום שהדיאטנית שלי החליטה לאשפז אותי. בכיתי, וצעקתי ולא הייתי מוכנה לשכב בתל השומר. לא רציתי את זה.

באותו זמן החל הקשר עם החבר שלי. הבנתי שאם אני הולכת לבית חולים אני לא אוכל להיות איתו ולדבר איתו עוד, הבנתי שלא יהיו לי חיים נורמליים. הבנתי שאני לא רוצה יותר לגרום להורים שלי לבכות, ושמעכשיו אני נלחמת.

ונלחמתי. היה לי תפריט, תפריט שהוא קצת פיטום. והייתי חייבת להתמיד בו. זה היה קשה, כי לא הייתי רגילה לכמויות של אוכל. אבל החלטתי שאני חייבת. בהתחלה היו המון כאבי בטן, והיה לי קשה לאכול. הייתי יושבת עם אמא שלי ובמשך שעה אוכלת איתה ארוחת צהריים. אבל לאט לאט הצלחתי להתרגל לתפריט.

בנוסף, היה טיפול משפחתי ולקחתי כדורים שמעלים את רמת הסטרונין.

הייתה לי הרבה תמיכה. המשפחה שלי שעזרה לי מאוד, ובייחוד ההורים שלי, החבר שלי, והחברים שלי.

והיה לי המון כוח רצון.

והעליתי במשקל. והחזרתי לעצמי את ההערכה העצמית, ואת החיוך. הדיאטנית כבר נתנה לי חופש פעולה בתפריט, עד שהיא שחררה אותי ממנו לגמרי. את הטיפול סיימתי לגמרי לפני חודש. עכשיו אני בחורה בריאה, שאנורקסיה היא חלק מהעבר שלה, אבל לא עוד.

נכון, יש משברים, אבל אני יודעת כיצד להתמודד איתם.

אתם לא יודעים כמה בנות יש שחולות במחלות האלו. זו ממש מגיפה.

אני כותבת את הפוסט הזה בתקווה לעורר מודעות כלשהי לעניין. אני יודעת שאני רוצה אחרי הצבא להתנדב בתל השומר, ושאני רוצה לעשות משהו כדי שיתחילו לשים לב למחלות האלו ולהילחם בהן.

אני לא רוצה שאף בחורה תעבור את מה שאני עברתי, ושאף הורים לא יעברו את הגיהנום שההורים שלי עברו.

הייתי יכולה לכתוב פה: אנורקסיה זה רע, שהיא לא חברה. אני יודעת שאין מה להגיד לבנות שחולות ונמצאות בתוך זה. כי כל מה שאגיד הן יודעות, הן לא רוצות לצאת, או שהן כבר לא יכולות.

לכן הפנייה שלי היא בעיקר להורים שיכולים לקרוא את זה – שימו לב לבנות שלכם. אל תתנו להן לגווע.

הפנייה שלי היא לאנשים שקוראים פה, שחושבים שמישהי שהם מכירים – חברה, אחיינית, בת דודה – חולה באנורקסיה או בולימיה – בבקשה תפנו להורים של אותה נערה, שיטפלו בה.

כי אסור להזניח. אסור, אסור, אסור. אפשר לטפל בזה.

הפנייה שלי היא לבנות שמתמודדות כרגע עם הטיפול במחלה – תהיו חזקות. אני עברתי את זה, ואם אני עברתי – כל אחת תוכל. תהיו חזקות ואל תישברו, בתוך תוכן יש את הכוח לזה.

תודה לFake Reality  אני שמחה לשמוע שיצאת מזה בזמן ושהיום את בריאה, אני מקווה שהמקרה שלך יעזור לעוד הרבה אנשים להבין.

ייקח לי כמה זמן לפרסם את כל הסיפורים לא חשבתי שזה יבוא בבת אחת אבל אתם עדיין מוזמנים לשלוח.