| 7/2006
הלב הכואב של ג'וני
יש מיתוס על זן של גברים נדירים ביותר שהם כל מה שאשה (שמחפשת) מחפשת; אנשי משפחה שמבלים עם הילדים ונותנים לאשה לישון, מדיחים כלים, מכבסים, מטאטאים, מפרנסים, מנשקים, אוהבים לאהוב ולהרעיף אהבה, לא לוחצים על סקס כשלא בא לך, יצירתיים, רגישים, מאמינים בזמן איכות איתך, מחפשים את קירבתך אבל לא ניג'סים אף לא לרגע, אוהבים את הספייס של עצמם, אופטימיים, שמחים, מצחיקים, צוחקים מהשטויות שלך, מחבקים, אוהבים חיות, מנגנים וכותבים שירים, אמיתיים, מודעים לעצמם, מודעים פוליטית וחברתית, מדברים את הרגשות שלהם בצורה גלויה וכובשת, רואים את התמונה הרחבה מבלי להתעלם מהפרטים, נהנים לתת מעצמם בסקס ובכלל, בעלי עולם פנימי עשיר מאוד, יודעים להגיד את הדבר הנכון ברגע הנכון, תומכים בך בכל דרך שתלכי, סבלניים כלפי המשפחה שלך, נראים טוב וצעירים לנצח. בקיצור יש איזה מיתוס שהגברים הנפלאים האלה תמיד נישאים למכשפות.
כאלה ג'וני ואני.
הבגידה (שהזכרתי אותה כאן וכתבתי עליה בהרחבה פה ) מעיבה. ג'וני אמנם סלח ברובו. במיוחד אם הוא מעשן. בימים שהוא לא מעשן יותר קשה לו. וגם לי. האמת היא שאני לא מחכה בכיליון עיניים לשיחות על זה. כל פעם שהנושא עולה יש בתוכי קול קטן שצורח: "די די די! זה לא היה! זה לא קרה! אתה ממציא את זה! וגם אם זה קרה זה בטח היה מזמן! עזוב אותי! בוא נצחקק ונדבר על דברים נעימים!" (הקול הקטן חובב מושבע של סימני קריאה). יש גם את הקול המיושב שיודע שחייבים לדבר, שזה טוב, שזה עוזר גם לו וגם לי, שלג'וני יש פצע גדול ואור השמש עוזר לו להגליד. אולי. אולי יש פצעים שלא מגלידים לגמרי אף פעם. למשל כשהנפש הקרובה ביותר אליך משקרת לך. בוגדת בך. אולי זה לא יכול לעבור.
ג'וני אומר שאם הוא היה כותב פוסט על הבגידה הזו (בבקשה: לא!) לא הייתי יוצאת מזה כזו חמודה ומגניבה. הוא אומר שהתגובות שהוא היה מקבל היו: "איך אתה חי איתה?", "תעזוב אותה!", (הרשו לי להוסיף: "ג'וני - תעשה לי ילד!") אם נוסיף לתגובות האלה את מה שיכול היה להכתב בטוקבקים לפוסט פרי עטה של האשה של הלא טרול, חברתי הטובה לשעבר, לא היה נותר לי אלא לבצע התאבדות וירטואלית ולזחול חזרה לחור ממנו הגחתי.
ג'וני בוחר שלא לכתוב על זה כי זה יצריך אותו להתעסק בזה שוב, לפתוח את הכל. כשסיפרתי לו, אחרי כמה גירסאות חלקיות ביותר, שלא לומר שיקריות, אמרתי לו: "אני לא רוצה להגיד לך בדיוק מה היה שם, אבל אני מוכנה לענות על כל שאלה שלך". למזלו של השדון הקטן הפנימי שלי, לשנינו היה יותר נח לא להתעקש על פירוט פריים ביי פריים.
אם ג'וני היה מספר את הסיפור, הוא היה מפרט בכתיבה היפה, הרגישה, הסוחפת והשנונה שלו, את כל מסכת השקרים וההתפתלויות שלי, את הטיימינג שכל זה קרה, את האמון שהוא רחש לי ולטרול, היה מפרט איך סחבתי את המשפחה שלנו למדבר בשביל לספר לו, את הקלמזיות האינסופית בה ניסיתי גם לספר וגם לא לספר וגם להקל ראש כאילו מה כבר קרה, את התקופה הנוראית שבאה אחר כך שלא יכולתי להיות שם בשבילו כי היה עוד משהו אחד נורא וגדול שלא סיפרתי ושלא נתן לי להיות בהווה שלו איתו. ואיך הייתי כועסת עליו כשהוא היה מראה שהוא פגוע. איך הוא היה צריך, בעצם, לטפל בי, ולדאוג לי, כי אני עצמי הייתי מרוסקת - ובהריון.
ובגאווה מסויימת, ג'וני היה מספר לכם איך הוא חיכה בסבלנות עד הלידה - ורק חודשיים אחריה הסכים סוף סוף לחטוף את התקף הלב שלו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: