| 7/2007
יותר לא אומר...
יותר אף פעם לא אומרמי זה דן תורן?.
אתמול הייתי בערב מקסים. הוא היה מקסים מכמה בחינות, למשל - הוא התקיים בבית שלי, לגמרי, יותר נכון בפאב הבית שלי. ובאותו בית באותו ערב פגשתי את יונת והדרקון, את מקס הזועם ועוד חברה (על זה עוד קצת בהמשך). כולנו הלכנו לשמוע את דני אמיר (שגם מבלגג פה), דן תורן, מיקי שביב, קצת שולי רנד, וסליחה אם אני שוכחת מישהו. חברה טובים. ממש טובים.
בזמן שהופיעו התגלגלו לי מלא שורות לפוסט בראש, כמובן ששכחתי את כולן, אבל לא שכחתי שבדרך ראיתי את שירהרחוב האהוב עליי. וברביעי, ראיתי את הים.
שמחתי. שמחתי לראות שיש מוסיקה ממש ממש ממש טובה בארץ, שהיא באה עד אליי לירושלים, לפאב הבית שלי ומנגנת לי כל כך יפה. וכל כך הרבה מילים. אני, במצבי השביר או אולי רק סתם פיאמאס התחברתי לכל מילה ומילה. אפילו אלה שלא הבנתי. והתרגשתי נורא וזכרתי הכול והיום שכחתי הכול.
ושמחתי כי בדרך כלל בפאב הבית הזה אני מכירה את הנגנים, אבל הפעם הם היו באמת באמת ממש ממש גדולים אחד אחד, ואני הכרתי אחד טוב במיוחד, וחבל שניגן רק ארבעה שירים. הקהל הירושלמי הגיב באהבה רבה, אולי חוץ מדיבור קונקרטי ומדויק על הכיבוש, שהקהל הירושלמי אוהב אותו מרומז. (טלי, פרחים לה?) וגם - הכרתי את השירים. מיותר לציין שדווקא את השירים הידועים שכל הקהל שר אחר כך, לא ממש הכרתי...
כזו היא טומסה.
והחברה: מאיפה את מכירה את כל האנשים האלה?
טומי: עזבי, זה ייראה לך קצת הזוי וזה גם יגרור בקשות משונות.
החברה: מה?!?! עשיתם סוואט??
טומי: מה? סקווש? לא, אנחנו משחקים ברידג' בשישי בבוקר.
החברה: מפגרת. חילופי זוגות.
טומי: ואילו בקשות זה אמור לגרור? יש לי בלוג. (מה? חילופי זוגות? על מה היא חושבת?)
החברה: מה, זה כמו צ'ט כזה?
טומי: לא. את כותבת טקסט, למשל זו כותבת ככה וההוא כותב ככה ואני כותבת על דא ועל הא. ואז מגיבים לך. אז הכרנו דרך תגובות אחד לשני וכו'...
החברה: שלחי לי!
טומי: אמרתי לך שזה יגרור בקשות.
החברה: מה! הם באו עד לפה כדי לשמוע איתך את דן תורן (פוזלת לכיוון דני)?
טומי: לא! הוא מנגן פה.
החברה: איזה קטע. דווקא פה?
טומי: ראית. הכול מתחבר. הכול.
החברה: ואת פוגשת הרבה בלוגרים.
מצחיק, כי בשלב הזה יונת הזכירה לי כמה
הייתי מפוחדת לפגוש בלוגרים ועכשיו אני רק פוגשת ופוגשת.
ועוד חשבתי שהפוך מדחף זה פחד. וכשדן תורן שר: הדחף הוא לנוע, אני בלבי שרתי הפחד הוא לנוע. אולי?
המתופפת הקטנה הייתה מהממת, היא עבדה עם כל הגוף, לא ראיתי כזה דבר. מיקי שביב היה לא מהעולם הזה, חששתי שהוא הולך להיבלע בין כולם כי ישב, כי היה עם כובע, אבל אין ספק שמבחינת כמה אנשים הוא גנב את ההופעה כששר לבד. וגם שולי רנד היה משהו משהו. וזה היה כל כך ירושלמי כשהפגנתיות שם את הכובע לפני שעלה לבמה, ואז שר שיר, שפתאום חשבתי שהמסר שלו הוא - אין לי חזקה על אלוהים.
המוזיקאים היו מקסימים אחד אחד, מטורפים, כל אחד בדרכו הוא. ובדרך החוצה עצרתי ב"דוכן של דן" לרכוש את הדיסק (כדי לגלות שהוא שר את השירים הרבה יותר בכסאח בהופעה, מעניין),
לקראת הסוף סיסמתי לדני: יותר אף פעם לא אומר מי זה דן תורן כפול שלוש.
וברביעי, ראיתי את הים.
נ.ב - מפני שמחקתי והחזרתי, התגובה של פיג' נמחקה. אבל - היא שולתת. (!!1)
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa