|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
יותר לא אומר...
יותר אף פעם לא אומרמי זה דן תורן?.
אתמול הייתי בערב מקסים. הוא היה מקסים מכמה בחינות, למשל - הוא התקיים בבית שלי, לגמרי, יותר נכון בפאב הבית שלי. ובאותו בית באותו ערב פגשתי את יונת והדרקון, את מקס הזועם ועוד חברה (על זה עוד קצת בהמשך). כולנו הלכנו לשמוע את דני אמיר (שגם מבלגג פה), דן תורן, מיקי שביב, קצת שולי רנד, וסליחה אם אני שוכחת מישהו. חברה טובים. ממש טובים.
בזמן שהופיעו התגלגלו לי מלא שורות לפוסט בראש, כמובן ששכחתי את כולן, אבל לא שכחתי שבדרך ראיתי את שירהרחוב האהוב עליי. וברביעי, ראיתי את הים.
שמחתי. שמחתי לראות שיש מוסיקה ממש ממש ממש טובה בארץ, שהיא באה עד אליי לירושלים, לפאב הבית שלי ומנגנת לי כל כך יפה. וכל כך הרבה מילים. אני, במצבי השביר או אולי רק סתם פיאמאס התחברתי לכל מילה ומילה. אפילו אלה שלא הבנתי. והתרגשתי נורא וזכרתי הכול והיום שכחתי הכול.
ושמחתי כי בדרך כלל בפאב הבית הזה אני מכירה את הנגנים, אבל הפעם הם היו באמת באמת ממש ממש גדולים אחד אחד, ואני הכרתי אחד טוב במיוחד, וחבל שניגן רק ארבעה שירים. הקהל הירושלמי הגיב באהבה רבה, אולי חוץ מדיבור קונקרטי ומדויק על הכיבוש, שהקהל הירושלמי אוהב אותו מרומז. (טלי, פרחים לה?) וגם - הכרתי את השירים. מיותר לציין שדווקא את השירים הידועים שכל הקהל שר אחר כך, לא ממש הכרתי...
כזו היא טומסה.
והחברה: מאיפה את מכירה את כל האנשים האלה?
טומי: עזבי, זה ייראה לך קצת הזוי וזה גם יגרור בקשות משונות.
החברה: מה?!?! עשיתם סוואט??
טומי: מה? סקווש? לא, אנחנו משחקים ברידג' בשישי בבוקר.
החברה: מפגרת. חילופי זוגות.
טומי: ואילו בקשות זה אמור לגרור? יש לי בלוג. (מה? חילופי זוגות? על מה היא חושבת?)
החברה: מה, זה כמו צ'ט כזה?
טומי: לא. את כותבת טקסט, למשל זו כותבת ככה וההוא כותב ככה ואני כותבת על דא ועל הא. ואז מגיבים לך. אז הכרנו דרך תגובות אחד לשני וכו'...
החברה: שלחי לי!
טומי: אמרתי לך שזה יגרור בקשות.
החברה: מה! הם באו עד לפה כדי לשמוע איתך את דן תורן (פוזלת לכיוון דני)?
טומי: לא! הוא מנגן פה.
החברה: איזה קטע. דווקא פה?
טומי: ראית. הכול מתחבר. הכול.
החברה: ואת פוגשת הרבה בלוגרים.
מצחיק, כי בשלב הזה יונת הזכירה לי כמה
הייתי מפוחדת לפגוש בלוגרים ועכשיו אני רק פוגשת ופוגשת.
ועוד חשבתי שהפוך מדחף זה פחד. וכשדן תורן שר: הדחף הוא לנוע, אני בלבי שרתי הפחד הוא לנוע. אולי?
המתופפת הקטנה הייתה מהממת, היא עבדה עם כל הגוף, לא ראיתי כזה דבר. מיקי שביב היה לא מהעולם הזה, חששתי שהוא הולך להיבלע בין כולם כי ישב, כי היה עם כובע, אבל אין ספק שמבחינת כמה אנשים הוא גנב את ההופעה כששר לבד. וגם שולי רנד היה משהו משהו. וזה היה כל כך ירושלמי כשהפגנתיות שם את הכובע לפני שעלה לבמה, ואז שר שיר, שפתאום חשבתי שהמסר שלו הוא - אין לי חזקה על אלוהים.
המוזיקאים היו מקסימים אחד אחד, מטורפים, כל אחד בדרכו הוא. ובדרך החוצה עצרתי ב"דוכן של דן" לרכוש את הדיסק (כדי לגלות שהוא שר את השירים הרבה יותר בכסאח בהופעה, מעניין),
לקראת הסוף סיסמתי לדני: יותר אף פעם לא אומר מי זה דן תורן כפול שלוש.
וברביעי, ראיתי את הים.
נ.ב - מפני שמחקתי והחזרתי, התגובה של פיג' נמחקה. אבל - היא שולתת. (!!1)
| |
פוסטסרט
מכירים את זה שיוצאים מסרט ומשהו מהתחושה שלו נשאר איתנו? כך למשל, אחרי גוסט דוג הלכתי חצי יום כאילו אני סמוראי כושי שמן. יד ימן ורגל ימין בעצלתיים קדימה ואחריהם יד שמאל ורגל שמאל בעצלתיים קדימה, עם הרבה כוונה בתנועה.
כך למשל עוד, הסדרה המושמצת ובצדק אלי מקביל, שגרמה לי לשרבב שפתיי קדימה ולפעור את עיניי. אני נשבעת שבתקופה שזה שודר הייתי יכולה לזהות בחורות ברחוב שכרגע צפו בסדרה. הולכות בצעד כאילו מהסס, מסתכלות על כל העולם בפליאה, מתהלכות כאילו הן אנורקסיות שכל דבר יכול להעיף אותן מעל פני האדמה.
אחרי על תבונה ורגישות הרגשתי נורא רומנטית, כל הזמן הכנתי לעצמי תה וניגנתי בפסנתר.
אבל, אחרי "רמז לסקנדל" שראיתי אתמול, כל מה שאני מרגישה זה הפוטנציאל שבאי נוחות בכל איטרקציה עם בן תשחורת. מזל שמספרן של אינטרקציות אלה שואף לאפס. חברות שלי לא אהבו את הסרט, אני חשבתי שהוא היה טוב, שוחק נפלא, והיה פשוט נורא נורא עצוב. הסיטואציות שאנשים מכניסים את עצמם לתוכן וכשזה מאוחר מדי אי אפשר להזיז את הגלגל אחורה.
אני שונאת לריב עם חברות, שונאת. (זה לא לגבי הסרט, נושא חדש). הן אומרות לי את כל הדברים שאני יודעת שהם נכונים אבל אני עדיין מצטדקת. אני אומרת משהו ומיד אחר כך מבינה שלא, זה לא זה. ואת הדברים שכואבים באמת, או שבאמת בא לי להגיד אני לא יכולה לומר, כי הן בדיוק יאוששו את מה שהן טוענות כלפיי.
כך אני והפרלינאית בעוד סיבוב של חברות אכולות רגשות אשמה על אלוהים יודע מה מצטדקות אחת בפני השנייה על אלוהים יודע מה ולא ברור למה. העיקר שהיא קוראת פה ויודעת שאני אוהבת אותה מאוד.
ועכשיו, המקס והזועם החליטו לראות את רוצחים מלידה, אחד הסרטים שאני מכירה בגאוניותם ולא מוכנה לראות שוב. ועל, כן יילקח ממני מחשבי, שכן אין לנו דויד. אז אני ממהרת לראות עוד פרק של בנות גילמור כדי שאחר כך אוכל לומר דברי שנינות במהירות הבזק.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa