| 3/2007
 חתרנות
אולי בהמשך לפוסט המלחמה בשמנים של מקס הזועם אני רוצה להוסיף מימד אישי.
היום מה שהכי בא לי לעשות זה להקדיש את חיי למחלמה בחנויות הבגדים. מלחמת חורמה. והמטרה שלי היא כזו - כמו שאני שמחה כשאני רואה ערבים ברחוב, כי אז אני יודעת שגם אחרים רואים אותם ולא יכולים להתעלם ומתי שהוא יצטרכו להתמודד עם זה ואולי יתחילו לתהות מאין הם צצו ומה הקשר שלהם לחיים שלהם (ואז ייגמר הכיבוש) כך אני רוצה גם לגרום לזה שיותר ויותר שמנים יסתובבו ברחובות לבושים גם הם יפה.
אני רוצה להשמין ולהשמין ולהשמין וללכת לשבת בבגדים מינימליים בפתחי חנויות הכוסיות להבריח לקוחות.
ואם עד עכשיו לא נבהלתם מעודף הערבים והשמנים בפוסט אמשיך בנימה קצת פחות לוחמנית.
היום לכבוד יומולדת של חברה הלכנו להסתובב בעיר ולקנות בגדים. באמת יש פריחה בירושלים, יש הרבה מאוד חנויות עם בגדים מיוחדים, צבעוניים, שונים. אבל חוץ מצדיקה אחת (ואני לא מתכוונת למתאים לי או עונות וכל חנויות האוהלים הללו) באף אחת מהחנויות אין מעל מידה 3. ומידה 3 נראית כמו מידה 0. אבל היום זה היה מעצבן במיוחד. באחת החנויות המוכרת זעמה עלינו מהרגע שנכנסנו ואמרה על כל דבר - זה One size. כשהיא אמרה שכל המכנסיים בחנות הם ואן סייז כבר התמרמרתי ונפלט לי: כדי שכולנו נראה אותו דבר ומי שלא מצליח יסבול?
את לא גבוהה מספיק לא נמוכה מספיק לא רזה מספיק לא שמנה מספיק יש לך צורה קצת אחרת לירכיים, לא תקני אצלנו - זה מה שהחנויות האלה משדרות לי. הם לא רוצים למכור?
מהאופוריה של אתמול נפלתי לחתרנות ולמרמור בלתי ייתואר היום. פתאום אני לא רוצה לרזות, דווקא - למה מי אתם שתגידו לי איך להיראות? מי אתם שתגידו לי שרק בגלל שאני נראית בצורה מסוימת אז אני לא יכולה להתלבש יפה. בחיאת, אתם לא רוצים למכור? ולא תודה, אני לא מעוניינת באוהלים, לא מעוניינת במחוכים, לא מעוניינת.
(אני יודעת שיש הרבה חנויות עם בגדים במידות גדולות, זו לא הנקודה)
הנקודה היא שאני מבואסת מעצמי, כי בשבועיים האחרונים, מאז הפוסט הזה אני באמת באמת משתדלת לרזות. אני הולכת לשומרי משקל, סופרת נקודות, אוכלת בעיקר ירקות, ירדתי כבר ארבעה קילו ואתמול קיבלתי מחברה המון מכנסיים במידה 42 שחלקם כבר עולים עליי, זו האופורייה.
אז אני יכולה לספר לעצמי סיפורים, אני יכולה לומר שזה בשביל הבריאות, שזה בשביל עצמי, שלא נוח לי וכו'. והכול נכון. אבל האמת האמת האמת היא שאני פשוט גם רוצה להיכנס לחנויות האלה ולקנות כל מה שבא לי, שהכול יהיה יפה עליי. אני רוצה להיות כוסית. ואני מרגישה מה זה טוב עם ההרזייה הזו, באמת. אני לא רוצה לבלוס, אני לא רוצה לשבור, אני ממש לקוחה מצטיינת של שומרי משקל.
אז אני בקונפליקט פה. יצר המרדנות שלי התעורר היום לחיים ביתר שאת, אבל אני ממשיכה לרזות, אני ממשיכה לחלום על האידאל. אבל זה רע, זה באמת רע, כי אני נכנעת, ולא יכולה לנהל מערכת מלחמה באפלייה נגד שמנים כשאני נכנעת.
וכשארזה מספיק אלך לכל החנויות האלה וכבר לא אתמרמר שאין להם מעל מידה 40 במקרה הטוב במכנסיים ושהם לא מתחשבים בחזה גדול או קטן מדי, כשאני אהיה מושלמת זה כבר לא יעניין אותי.
כוסאחתו
חג שמח.
| |
אני ואני
יש קטע במלאכים באמריקה, בו המלכה האחת והיחידה, אמה תומפסון מתחילה עוד אחד מהמונולוגים המלאכיים המייגעים שלה ב - I and I and I and I...
זה מה אני רוצה לומר היום
ולא זה לא פוסט על אני אני אני אני
אלא זה פוסט על אני ו אני
אני - מה שעושה
אני - למה עושה
מה הכוונה?
לדוגמא, היום הלכתי לאיזה קורס כלכלה, בשעה 21:00 על 23:30 בלילה. בבית של החברה השמאלנים שלי שהחליטו לעשות לעצמם ולעוד כמה חננות סדרת לימודי כלכלה כדי שנוכל להתווכח עם הקפיטליסטים המרושעים. אני שמאלנית אני, מוכנה להיאבק בקפיטליסטים מרושעים בכל מצב.
אבל למה באמת הלכתי?
כי ידעתי שיהיו שם פיתויים. פסטה, ופלים וכו', החלטתי להעמיד את נחישותי לרזות למבחן. באמת.
כך גם העברתי כמה סדנאות בגנות דוח דברת בזמנו רק בשביל לראות אם אני מסוגלת להנחות קבוצה ועד כמה אני טובה בזה. אפשר לשאול למה זה הנושא שבחרתי אמנם. גם לזה יש לי תשובה - כי לא ידעתי דבר וחצי דבר חוץ מזה שכל מי שהיה סביבי התנגד. אז ישבתי וקראתי אותו, ואז את כל הביקורת, ואז גם אני הייתי מומחית (והתנגדתי).
הרבה פעם אני יוצרת משבר, שלא באמת שובר אותי, והייתי יכולה להתמודד איתו יופי, אבל בא לי שכל מיני אנשים יהיו לצדי ויתמכו בי. יוצרת משבר. אני האימ אימא של הפולניות. אבל מתוחכמת בטירוף.
מה באמת אני עושה בלב שלם? אני לא יודעת. מה באמת אני עושה בלי מטרה חבויה, שאני יכולה לשים עליה את האצבע? אולי ללמד.
הינה אני משקרת שוב - הרי זה האימאימא של המטרות החבויות. אני מתה על ההוראה, אני מתה על העברית, באמת, נושמת אותה, מתלבטת, מחפשת שורשים נסתרים, מתעסקת בכל מילה שמישהו אומר לידי. אבל האדרנלין הולך ומתחרה בזה, האהבה, חוסר האהבה, המשובים, הפידבק המידי, הסטטוס של מורה באוניברסיטה (ואני לא מרשה למי שכן מכיר את מקום העבודה לגחך - לי זה באמת עושה את זה).
בלב שלם. יש דבר כזה לב שלם? ואם לא, אז מה? חצי לב?
בלב שלם:
מקס בלב שלם, החתולות בלב שלם, הפילאטיס בלב שלם (זו הזדמנות טובה לקשקש עם אחת החברות הטובות שלי), הלימודים בלב שלם (לא, שמה את עצמי במבחן, כמה אסחב עד שאפול, האם אני מסוגלת לעשות מחקר, ומה אעשה אם המחקר שלי עוד ייצא טוב חס וחלילה, וכמה שנים אני יכולה להסתובב במבוכים של רוח בלי להתחרפן), לקרוא ספרים בלב שלם - מזל מזל, הבלוג בלב שלם? טוב, יהיו שיגידו שאני סך הכול רק מחפשת עוד תגובות, ריגושים מיידיים.
כל החברים והחברות בלב שלם, דבר אחד שאף פעם לא הייתי מסוגלת זה להיות חברה של אנשים שאני לא אוהבת רק בשביל משהו אחר, יש שיגידו שאני לא יודעת להתחנף, אבל אני יודעת להתחנף, למי שבא לי להתחנף אליו. וזו הבעיה, את מורת הרוח שלי אני אף פעם לא מצליחה להסתיר. גם אם מחייכת - העיניים רושפות.
בחצי לב:
תפקיד העמותות מול תפקיד המדינה, לנסוע לחו"ל להרבה זמן - דווקא די טוב לי פה ובמיוחד בדירה החדשה ונטולת הפשפשים, למי יש כוח לארוז את הכול שוב ועל מי אני עובדת אין לי כסף, הבלוג - מתקרבת מתרחקת מתקרבת מתרחקת, בדיוק כמו עם הפסיכית. לפני כמה ימים סיפרתי בכיתה שכשהייתי קטנה כל מה שהיה לראות בטלוויזיה היה קרוב רחוק, התלמידה האוסטרלית שלי השתינה מצחוק. בחצי לב לשבת באחת בלילה ולהקליד את הדברים האלה, להאמין שגם כלפי חוץ ייראו קוהרנטים כפי שהם נראים לי עכשיו.
הולכת לעשן סיגריה לחשוב על זה.
בחצי לב לקחתי על עצמי את העבודה הזו לחופש, רוצה חופש, רוצה כסף. כמו שחברה הגדירה לפני כמה זמן - שילוב קטלני של בצע כסף ורוח ההתנדבות, כן, כן, יש שילוב כזה.
ויש דברים, קטנטנים, שאני עושה בלב שלם ופתאום נתקלת בבוז. כמו למשל, מקרה קטן, לא מזמן קראתי את הספר
אימהות חושבות והסתובבתי איתו בסבבה של הסבבה בתיק, עד שחברה אמרה לי בבוז גלוי: מה?! זה מה שאת קוראת בזמנך הפנוי?
ויש את אלה שלא מבינים מה זה בלוג, למה יש בלוג, מה זה נותן לבן אדם, ומה באמת אנשים עד כדי כך בודדים.
מה, אתם חושבים שאם אין לכם בלוג אתם פחות בודדים?
ואם צלחתם פוסט מייגע זה אז לילה טובה ובהצלחה.
להתראות ותודה על הדגים.
אם אין לחם, תאכלו מצות.
| |
 צירופי מקרים
בא לי פוסט צירופי מקרים.
פעם היה בחור שהייתי ככה קצת ידידה שלו, מהעבודה. ושכנעתי את עצמי שאני רוצה אותו, מאוהבת יעני. זו הייתה התקופה שלשוטט בעיר שעות על גבי שעות עם חברות היה מעשה מקובל, ובמיוחד אם מטרתו לראות "בטעות" את הבחור ואז לעשות את עצמי שלא ראיתי אותו לגרום לו לפנות אליי. כמובן שאף פעם לא פגשתי אותו בטעות בהסתובבויות האלה. דווקא כשהייתי ממהרת נורא ממקום למקום, אז הייתי פתאום חושבת - "יו איזה קטע אם אראה אותו עכשיו". ואז רואה מישהו שנראה בול כמוהו. ואז רואה אותו.
עם השנים גיליתי שזה חוזר על עצמו אצלי. אני רואה מישהו שנראה בול כמו מישהו, שלא ראיתי כנראה שנים. ופתאום פאף כמה דקות והאדם הזה מתייצב בפניי.
+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-
יש האנשים האלה, שעוטפים אותך מכל הכיוונים, שמזכירים לך חברות מהי, שנופלים עליך משמים בדיוק כשנורא נורא קשה. ואז נעלמים. הייתה לי חברה כזו, עדיין חברות, עובדות ביחד, לומדות ביחד. הרבה ביחד וכלום ביחד. רחוקות כאילו לפני שנה היא לא הייתה זו שהייתה לצדי כשלאימא שלי היה שבץ. אני רגילה שאנשים באים ועוזבים אני רגילה לזה שאני די טובה בלגרום לאנשים לעזוב. אבל פה זה היה באמת כואב. באמת באמת, ברמה שקשה לתאר. במיוחד כשהפוטנציאל של החברות הזו כל הזמן שם, אבל זה פשוט לא קורה. אתמול סוף סוף דיברתי על זה עם הפסיכית (יום הפסיכית עבר ליום ראשון, אבל בגלל שרבנו השבוע נאלצתי לבוא פעמיים ומרבה הפלא אתמול היה ממש מ-א-מ-ם). ובאותו ערב, כשאני במצב רוח כל כך טוב מהיום הנפלא הזה (שיעור טוב, ירדתי קילו, פגישת פסיכית טובה, הסתובבות למען קניית נעליים שהסתיימה בקניית ספרים ומקס מרוצה) היא התקשרה, או יותר נכון סקיפפה - אותה חברה, ופתאום דיברנו כאילו שוב אנחנו הכי קרובות בעולם.
+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-+-
פעם דן תורן הופיע בפאב של חבר שלנו. ואני נהגתי לבוא לפאב מדי פעם לפני הופעות, סתם לאיזה דרינק ואז לחזור הביתה. אני קלולסית בכל הנוגע לאופנות עכשוויות. לא מזמן גיליתי את רונה קינן וקלטתי שדווקא יש שם עולם ומלואו שאני מפספסת. בכל מקרה, יושבים אני בעל הפאב ועוד איש אחד שאני לא מכירה ומקשקשים. ואז אני הולכת ואומרת: "מי זה הדן תורן הזה בכלל, מה הוא מופיע פה? טוב אני הולכת". הדן תורן הזה התגלה כאותו האיש שאני לא מכירה שקשקשתי איתו כל הערב.
אותה החברה מלמעלה בילתה פעם ערב עם דודי לוי וכל הערב קראה לו אודי.
פעם רונית שחר נזפה בי בהופעה, אמרה לי "ששש".
חווה אלברשטיין חברה של אימא שלי.
מספיק?
כשהייתי קטנה ג'ורג' בוש הגדול בא לבקר משפחות של עולים חדשים במרכז קליטה, יש לי תמונה בה אני יושבת בחיק ברברה. מזעזע. לו הייתי יודעת את עתידי הפוליטי אז.
ובלי שום קשר - מאחר ומספר האנשים שמכירים אותי באופן אישי בבלוג גדל לשלוש, אני רוצה לחלוק להם כבוד, ולהזמין את אלה שאני לא מזהה מהמנויים או סתם ככה להציג את עצמם. כן, עוד מניפולציה לתגובות. מה'כפת לכם תזרמו איתי.
1.
האיש והאגדה - מקס הזועם
2. לי - פעם עבדנו ביחד. היה כיף, אני עדיין חייבת לה דיסקים של ג'ורג' הריסון.
3. אין לה בלוג. אולי יש לה בלוג. אבל ככה סתם גיליתי לחברה. בתמורה הוכתרתי כלסבית של כבוד. וזה מבחורה שלא אוהבת חתולים.
וזו רק עוד הזמנה לרהוירטואליזציה. revirtualisation.
חברה, בואו נשתה קפה ביחד? נעשן סמים? בירה? משהו? אתם נראים לי אחלה חברה.
אולי אעשה מסיבה ואזמין את כל האנשים שהכרתי פה? יהיה משעשע לא?
טוב, קודם הובטחה לי פסטה (איך זה מסתדר עם שומרי משקל?) וקמפרי (זה בטוח לא) איפה שהוא בבנליו של תל אביב.
אה. ותכתבו צירופי מקרים גם.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
tomasa