עד שביטל, לפני כשנה,  את האפשרות שיהיה לי PMS  וכבר התרגלתי לסוג של חופש ללא הודעות פתאומיות בלתי מתוכננות, וחייתי מצויין עם הנשיות שלי גם כך, חזרה לה פתאום , out of the blue ובלי שום אזהרה מראש, האפשרות הזאת,  ואני בכלל הייתי צריכה להזכר בכל הסיפור הזה מחדש...

האופרציה, העזרים הטקטיים.

מצבי הרוח...

ואני לא יודעת אם זה בגלל הורמונים שטעו במסעם במחילות שבגופי או סיבה עלומה אחרת, אבל הפוסטים של הימים האחרונים העלו בי דברים שכנראה הדחקתי או התעלמתי או פשוט סרבתי לראות (שאם להיות מדוייקים, זה בדיוק אותו הדבר).

שלא טוב לי.

כך. כפי שזה מתנהל עכשיו, זה לא טוב לי.

שהוא, יוני , מקבל מהקשר את הדברים שהוא צריך בו וממנו, ואני...אני לא כל כך...

וזאת נורה אדומה מאוד שמנצנצת מול עיני ביומיים האחרונים...

ואני מביטה בה ויודעת שהגיע הזמן לעשות...

עכשיו אני הולכת לקיים הבטחה...

לילה טוב חברים יקרים

הייתי רוצה את זה כך:

שיבוא אלי מחיים נורמליים.

שגרה.

לא מחיים של התנהלות כאוטית אחת אחר השניה, בבית ובעבודה...

שיבוא אלי מזוגיות לא רעה. טובה אפילו...

ממקום בו הוא מוערך ומאמין בהערכה שניתנת לו על ידי הסביבה.

שיבוא אלי כשהוא מאמין באהבה שמקבל ומאותו המקום , יכול לתת אותה...

שיבוא אלי עם חיים מלאים ומספקים ועם זאת פניוּת נפשית לאותה הפינה בה שנינו צריכים אחד את השני.

שיבוא אלי יכול לקבל.

שיבוא אלי יכול לתת...

עברתי שלב.

אני לא זקוקה יותר לפן הטיפולי שבקשר.

אני לא זקוקה יותר שיזדקקו לי עד כלות.

אני יכולה להיות שם לגמרי ויחד עם זאת לחיות את חיי.

אבל כשאני שם, במסגרת הזמן שאנחנו בוחרים ויכולים להיות יחד, אני כל כולי.

וכך אני רוצה גם אותו...

וכשאני קוראת את מה שכתבתי למעלה, אני יודעת, בברור מוחלט, שיש לי את כל זה, ובמקום שבו היה לי תמיד.

בבית.

רק ששם חסר לי, מתוכי ובתוכי, הדבר החשוב לי ביותר...

וכמו שאמרתי לקוקסטה אתמול בערב, אני לא מאמינה ובוטחת בעצמי שאוכל להרגיש ולהחזיק ברגש הזה, בתוכי, לתמיד...

לא היה קל לקום היום בבוקר.

לילה קצר של פחות מ 4 שעות שינה, לאחר ערב סוער ומהנה במקום כה טרנדי,  שוצף ונוטף הורמונים צעירים (כן, מותק, את חונה באופן מעורר הערצה ממש, במיוחד הקטע בו השתחלת ברברס אלגנטי בין שתי המכוניות, רק שעדיף גם לכבות את המנוע לפני שיוצאים מהמכונית והולכים לדרכנו...), הביא אותי לידי הרהורי כפירה באשר להליכה לחדר הכושר.

בסופו של דבר, אספתי את עצמי ונגררתי לשם, כשהגשם הזלעפות שהחל לרדת בדיוק כשיצאתי מפתח הבניין לכיוון המכונית, משמש לי כזרז לאימון האירובי בריצה למרחקים קצרים בה פצחתי...

שלוש שעות אחרי, מלאת מרץ ותוססת לאחר מקלחת רותחת, קפה ובורקס מול ישרא, נוסעת ליוֹני, לפגישה של דקות חטופות ומילוי מצברים ומאגרים שהתרוקנו עם חיבוקים, נשיקות ומגע לקראת סוף השבוע ובכלל...

ואחר כך למקום ההוא, שהשקט שבו כאילו מנתק אותו מהעולם שבחוץ, אבל מתוך הפתחים שפעורים בו אפשר לשמוע את הרוח הסוערת והגשם שניתך פה ושם בחוץ...

ועם אותה רוח סוערת ומטלטלת עצים ועמודים, נסעתי הביתה לאחר שעות, רואה את ענני הגשם השחורים באים מהים וחושבת על הגלישה האיטית לתוך השינה שתבוא עוד מעט, ועל כמה שרוצה להיות שם, בזרועותיו...

שבת שלום חברים יקרים, שבת עם ריח של גשם באוויר ואני מחייכת... 

(וההצעה שלך, נשקלת בכובד ראש תוך בחינת כל השיקולים בעד ונגד. תשובה תינתן בהקדם...)

היתה תקופה מסויימת, עד לפני קצת יותר משנתיים, שכל מה שרציתי להיות זה עקרת בית.

להתעסק בבישול, עבודה בגינה, בסידורים הקטנים של הבית ואפילו בנקיון.

במהות הפשוטה של היום יום.

ידעתי אז (כפי שאני יודעת היום) שזאת היתה בריחה.

בריחה מהדיכאון, בריחה מחוסר האונים.

ובכל זאת.

מבחינה מסויימת, עבורי זה היה ללכת הכי רחוק והכי הפוך שאפשר, מכל מה שראיתי ולמדתי בימי חיי עד כה...

גדלתי בבית שבו אמא שלי עבדה כל חייה מחוץ לבית.

כך אני זוכרת אותה. כמעט ללא חופשים וימי מחלה.

גם את חופשת הלידה שלה לאחר לידת אחותי היא קיצרה להרבה פחות משלושת החודשים שהגיעו לה.

בהיותה אשת מקצוע מעולה ונחשבת , התקדמה עד למשרה ניהולית שנתנה לה סיפוק גדול מאוד מבחינה מקצועית ואישית.

ןיחד עם זאת, למרות שמהצד ובמבט של ילדה ונערה נראתה החלוקה בין הורי שיוויונית לגמרי, הרי שבבית היה ברור לגמרי שהיא אחראית לכל נושא תחזוק הבית.

נקיון, קניות, בישול.

היום אני יודעת, שזה לא שאבא שלי לא רצה לעזור, היא פשוט , בגלל חינוך וראיית עולם שבה חיה, לא חשבה שאפשר להתחלק מעבר לחלוקה הבסיסית שהיתה בינהם, היא על הבית והוא על ה"חוץ".

ועם ראיית העולם הלכאורה שוויונית ופמיניסטית זאת, יצאתי אני לעולם ובאתי לחיי הנישואים שלי, ושם, שם עשיתי בדיוק את אותו הדבר...

בעצם, לא מדוייק.

כי שם , מסיבות אובייקטיביות לחלוטין, אפילו לא היתה חלוקה בין האחריות ל"פנים" ו"החוץ".

מתוך הידיעה שאין אפשרות אחרת ובאופן הכי טבעי , לקחתי את הכל עלי, כשאני נעה בתוך הימים בכוח האינרציה של הצורך לשרוד אותם.

וזה היה בסדר. באמת.

ואם הייתם שואלים אותי, אז, איך אני רואה את חיי, הייתי אומרת שהם חיים של אשה מודרנית, בת זמנה, המחלקת את חייה בשיתוף עם בעלה, בין העבודה בחוץ וניהול הבית והילדים מבפנים.

אז מה השתבש?

איך הפכתי פתאום להיות אדם שכל רצונו הוא להתכנס לתוך עצמו, לתוך הבית בלי להסתכל ולחשוב מעבר לכך, ולהרגיש טוב עם זה?

באופן טבעי כנראה, כשרע במקום מסויים, עושים  או פונים, למקום שהוא הפוך לגמרי.

אני נשאתי כל חיי הבוגרים את תפקיד האחראית, המארגנת, המנהלת.

זאת שמחזיקה את הדברים על כתפיה. שאפשר לסמוך עליה בעיניים עצומות.

ופתאום לא רציתי , לא יכולתי יותר.

רציתי להיות קטנה.

רציתי להיות מתוחמת בתחומים ברורים ופשוטים מאוד.

ארציים.

הכי בסיסיים שאפשר.

ומה יותר בסיסי מהבית ?

סוג של מרד (מאוחר) כנראה...

וכך זה הפך להיות החלום שלי והייתי כבר קרובה מאוד (לאחר מאבקים לא פשוטים עם ג.) להגשים אותו.

ואז הכל השתנה...

אבל זה כבר סיפור אחר, שסופר, מסופר ויסופר לאורך כל הבלוג הזה שוב ושוב...

וכל זה כדי לומר שאני יכולה להבין אותה.

את עקרת הבית ההיא. מאז.

וגם את זאת שבוחרת להיות כך היום, בתחילת המאה ה21.

כי עבורי פמיניזם הוא לעשות את מה שאת בוחרת, באמת בוחרת, מתוך הרצון והצורך העמוק ביותר שבך, ולא כי כך צריך או מקובל...

 ואם אותו הרצון הוא לנקות פאנלים באופן קבוע (וזאת כמובן רק הדוגמא שאיתה אנחנו מגחיכים את מקצוע עקרת הבית),  so be it...

(ואלו מחשבות שעברו בי בימים האחרונים, בהם נהניתי מאוד לענות על השאלון הזה)

זהו פוסט קו-פרודוקציה.
השאלות הן מהפוסט של דרלינג , התשובות שלי ניתנו כחלק מהתגובות אליו, והיא, באדיבותה הרבה (נשמה !!), אישרה לי להעלות אותן כפוסט אצלי, כשהרעיון בא מצידה של החתולה .
 
ולאלה שקוראים אותו בפעם השניה , ישנם דברים שבפעם השניה רק משתבחים...
 
אז הנה:
 
אילו מלאכות יד חביבות עליך?
המורה למלאכה עדיין לא התאוששה מהמפית הקטנה שעשיתי מחוטי ראפיה צבועניים בכיתה ו’.

האם את תופרת בעצמך את בגדיך? את בגדי ילדיך?
כפתור. כפתור אני לא יודעת לתפור...ואתם רוצים גרדרובה שלמה...?

כמה שעות ביום את עוסקת בעבודות בית?
הא? ~צלמית מקמטת מצחה בחוזקה~

היוצאת את לביקורים בתיאטרון, לקולנוע, לקונצרט, להרצאה?
זה כן! וכמה שיותר אם אפשר. אישה תרבותית אנוכי!

האם את מאכילה את ילדיך?
לא. הם והחתול אוכלים באופן עצמאי, תודה לאל.

האם את מצווה עליהם או מייעצת?
אני מייעצת להם בציווי ידידותי כיאה לדיקטטורה נאורה.

האם את מתעניינת בספרי הקריאה שלהם? האם את מכוונת את קריאתם?
ספרי קריאה? מה זה? ובכל מקרה, אני לא מוכנה שיקראו זבל כמו החמישיות, השביעיות והשמיניות הסודיות למינהן (בכל אופן, רק לאחר שאני אסיים אותן!)

האם הילדים מתרחצים יום יום לפני לכתם לישון?
א. הצעיר נשבע, שבפעם הבאה שאבדוק האם התרחץ מאחורי אוזניו הוא נוטל את מטלטליו ועוזב את הבית.

האם את מתמצאת בטיפול בחולים, בעזרה ראשונה?
בהחלט, וודאי! אני רק מתעלפת כשאני רואה דם.

האם את שמחה לקבל אורחים?
וודאי, בתנאי כמובן שהם מביאים איתם את כיבוד, מנקים אחרי שאכלו, זוכרים שהם אורחים ומתחפפים לפני שאני מרימה את השלט "אין לכם בית???" וכמובן מביאים מתנה שווה למארחת המושלמת.

הילדים עוזרים לך בעבודות הבית? ברצון?
עם אקדח טעון צמוד לרקה כל אחד עוזר ברצון. רב מאוד אפילו.

הבעל עוזר בעבודות הבית?
ראו את תשובתי למעלה.

את נעזרת במכשירים בעבודת הבית, ואילו הם?
אני מבקשת!! יש שאלות שעדיף שלא אענה עליהם, בכל זאת, נפשות טהורות וזכות עשויות להגיע לכאן בטעות...
 
האם את מנהלת את משק הבית לפי תקציב?
אני משתדלת. רק לא מבינה מדוע תקציב הבטחון של מדינת ישראל נגמר לי באמצע החודש.

העושה את עבודה ציבורית כלשהי?
מהסוג של מוניקה לווינסקי (סתאאם, סתאאם, לא באמת...)

הקוראת את עיתון? ספרים? מהו הספר שאת קוראת עכשיו?
אני מתעמקת ב"גמד" (חוברות אעלק פורנו ישראלי מהתקופה שלפני האינטרנט). סטאלג 36 הוא להיט אצלי.

היש לך תחביב(הובי) כלשהו?
אני מבקשת! שוב. ישנם דברים שאני לא יכולה לפרט כאן...
 
מי מסדר מיטותיהם, צעצועיהם, ספריהם?
העוזרת. תודה לאל.

האם את מכירה את חבריהם של ילדיך?
זה קצת קשה בהתייחס לעובדה שאנחנו נזרקים מהבית כשהם באים אליו.

מי עורך את השולחן? מי מדיח את הכלים?
אנחנו משתמשים בשיטת מספר המוות.

האם את מכינה שימורים?
כן, בצינצנות פורמלין.

האם המצאת שיטה כלשהי להקל את עבודת הבית?
בהחלט. להביא עוזרת. אני שוקלת לרשום על זה פטנט.

האם ילדיך מנומסים, חברותיים, ממושמעים, עצמאיים?
אם זריקת ביצים, יחד עם חבריהם, מקומה 12 למטה זה דוגמא לעצמאות וחברתיות, אז לפחות על חצי מהשאלה יש לי תשובה חיובית.

האם את מרכזת קניותיך? (בשוק? בצרכניה? בחנות פרטית?)
על האינטרנט לא שמעתם? יא מפגרים...

האם את מקשטת את הבית בתמונות, בחפצי נוי, בפרחים?
מיטב תמונות חברי להקות רוק כבד, פאנק וכו’ מעטרים את קירות הבית. פרחי משי באגרטלים נלעסים במרץ על ידי החתול.

אילו מלאכות יד חביבות עליך?
שאלתם כבר על תחביב. עניתי. זה מלאכת יד, לא?
 
האם כל כלי וחפץ בביתך מקום קבוע לו?
בהחלט. למרות שאני לא מבינה מדוע המקום הקבוע שלהם הוא בין הרגליים שלי (ולא , אין הכוונה ל"תרתי משמע" יא ראשים כחולים שכמותכם!).

האם את מקפידה על לבוש נאה לך ולבני ביתך?
ילדי משתדלים ללכת במיטב מחלצותיהם הקרועות לתפארת.

האם את משתדלת לקנות מתוצרת הארץ?
אם המוצר נמצא בחנות ישראלית זה כבר מספיק. ולא משנה שכתוב עליו: made in china.

האם את מענישה אותם (את הילדים(, או מספרת לאבא?
אצלנו זה הפוך. מאיימים לספר לאמא. לרוב זה מספיק.

האם את יוצאת לחופשה שנתית מחוץ לכתלי הבית?
חופשה יומית. כל יום בין השעות 8 - 5.

ו ל ס י כ ו ם:
היש לך עצות טובות לחיסכון בעבודה לעקרת הבית הצעירה: בכביסה, גיהוץ, תפירה, בישול, אפיה, טיפול בילדים וכו’?
כן. תביאי עוזרת. ויפה שעה אחת קודם.

האוהבת את את עבודת הבית והשמחה את להיות עקרת בית?
האמת, אין לי מושג, אבל אין ספק שנהניתי מאוד לענות על השאלון הזה...

אתמול בבוקר, שעבורי זה עדיין נחשב היום בבוקר - אבל לא נתעסק בקטנות - קמתי עם ידיעה (כנראה בגלל החורף שהשתולל בחוץ מהלילה)  שאני צריכה, שאני רוצה מעיל צמר קצר, בצבע ירוק.

או כתום.

אבל עדיף , ירוק.

בצהריים, לאחר שמילאתי את משימתי לשביעות רצוני הלכתי לשוטט מעט בקניון הקרוב לעבודתי ובין לבין, הצצתי לראות האם המעילון מהחלומות מחכה לי שם.

והוא חיכה.

ועוד איך חיכה.

קצר, נשי, צמוד, צמרי.

וירוק.

בהיר וזוהר.

רק המחיר שלו לא היה כל כך זוהר.

והחלטתי להתאפק.

התאפקות היא אלוהית , הזכרתי לעצמי, עוד חודש מכירת סוף עונה, תקני אותו בחצי המחיר.

בערב,  לפני הסרט ועל כוס קפה ב"ארומה", התגאתי בפני הנשיימה על היכולת שבי להתאפק עם החלומות...

בדרך לקולנוע ("המועמד ממנצ'וריה" עם דנזל וושינגטון. הסיפור מסופר קצת מסובך אבל די מותח, מריל סטריפ מעולה ודנזל...אוי דנזל...) עברנו ליד החנות, והוא עמד שם. מחכה לי.

נכנסנו.

מדדתי.

קניתי.

טוב, תמיד ידעתי שאני רכיכה חסרת חוט שידרה , חיננית אך ריקנית כמאמרה של דרלינג...

(וגם קיבלתי 20% הנחה והנשיימה שהדיחה אותי לדבר הקנייה קנתה חולצה ב 50% הנחה, כך שישנן גם נסיבות מקלות...)

(וכן, הפוסט מוקדש לך, קרציה )

כמו שמיצי פיצי כתבה לפני זמן מה.

כמו שאני יודעת מאז ומתמיד.

להתחיל.

לעשות את הצעד הראשון, את המהלך הראשון כדי שהדברים יזרמו אחר כך...

כבר חודשים שהפרוייקט הזה מחכה לי.

ואני מוצאת את עצמי לא מסוגלת להתקרב אליו.

לעשות אותו.

להתחיל.

להזיז קלסר אחד ממקומו.

וכשהבוס נזכר מעת לעת לשאול אותי מה קורה עם זה, אני מוצאת את עצמי נותנת לו סיבות טובות והגיוניות מדוע עדיין לא הגעתי לזה, מדוע אני, שמסוגלת להזיז הרים כשאני רוצה, חושבת עליו ומרגישה מועקה...

השבוע זאת הזדמנות, אמרתי לצמח בר בשבת, שני הבוסים בחו"ל , אולי זה הזמן...

כל זמן שיש לך מחשב פועל וישרא, את לא תצליחי, איתגרה אותי...

ככה...

אתר אחד ליום...

היום נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי.

סיימתי שני אתרים והשלישי בדרך.

גם דרך של העברת ארכיון המשרד לארכיב חיצוני מתחילה בקלסר בודד אחד...

אמר לי.

אני לא יודע לאבד שליטה.

איבדתי את היכולת שהיתה בי , פעם, מזמן, לאבד שליטה.

ואני מחזיק בחוזקה את

שיש לי

פן

יעלם ויתפוגג לו

גם הוא

כמו כל הדברים

האחרים בחיי...

הריח שלו על כפות ידי...

במקרה, דווקא באמצע השיחה איתו, עם ד. נזכרתי.

היום לפני שנתיים. בדיוק.

וכשקראתי את הפוסט מאז, נזכרתי שוב בכאב החותך כל כך שחוויתי אותו בפעם הראשונה לאחר שנים רבות כל כך, ואולי בפעם הראשונה אי פעם...

ואם הייתי צריכה הוכחה לשיעור שלמדתי מאז, שהרגש הוא דבר שחולף בתוכנו, זאת ההוכחה...

האם אי אפשר להינות מחוויה מסויימת לכשעצמה?

האם ככל שאנחנו נחשפים לדברים, לחוויות , לתחושות שונות אנחנו מאבדים את היכולת להינות בלי להשוות ?

האם השאיפה לשלמות, שהיא דבר חיובי וסובייקטיבי בעיקרו, מונעת את האפשרות להינות מהדברים "כאן ועכשיו"?

את "שיקאגו" ראיתי ארבע פעמים.

פעמיים  בלונדון, על הבמה.

פעם בקולנוע.

ופעם נוספת אתמול, שוב על הבמה, בארץ.

הנאתי היתה צרופה ומלאה בכל פעם במיוחד מהופעות הבימתיות (ודווקאאהבתי  פחות את העיבוד מהתאטרון לקולנוע כפי שבא לידי ביטוי בסרט , אבל זה לא הפריע לי להינות ממנו).

וכך גם אתמול.

הסיפור מוכר , השירים מוכרים, הריקודים חוזרים על עצמם, ובכל זאת...

כאילו ראיתי בפעם הראשונה...

בלי להשוות את הגירסאות בחו"ל, בלי להשוות לגירסה הקולנועית.

התמקדות בכאן ועכשיו.

כמעט שלוש שעות ישבתי , חיוך על שפתי, מתנועעת/רוקדת במקומי לצלילי השירים שאני מכירה כבר כמעט בעל פה, לאחר ששמעתי את הדיסק של המחזמר כמעט בלי הפסקה, בחורף הקשה שלפני שנתיים, נהנית מהטקסטים, מההעמדה, הריקודים, השירה, ההפעות , השחקנים...

זוג החברים שהיה איתנו, ובמיוחד האישה, לא יכלה שלא להשוות  כמעט כל מה שזז או עמד על הבמה מול הגירסאות בחו"ל וכמובן שבסוף הגיע המשפט: היה נחמד מאוד, אבל...

וה"אבל" הזה צרם לי במידה מסויימת והוא זה שהביא אותי למחשבה האם ככל שאנחנו נחשפים לדברים רבים , מגוונים, ברמות טיב זה או אחר, זה מונע מאיתנו לחוות ולהינות מעצם החוויה הבסיסית בכל פעם מחדש...

ולאחר מחיאות הכפיים הסוערות בסוף ההצגה, שמעתי אותו לוחש לה: אל תדאגי, את עוד תראי את "שיקאגו" השנה, פעם נוספת, בלונדון או בניו יורק...

ועוד משהו.

והפעם בעניין התחברות.

ארבעה היינו בסרט "להיות ג'וליה".

10 דקות מתחילת הסרט נצפו פיהוקים ותנועות שיעמום מ 3 אנשים.

ורק אחת ישבה לאורך כל הסרט, גומעת בשקיקה כל מילה, משפט וסצינה של אנט בנינג המצויינת שמחליטה ללכת עם תחושותיה, ריגשותיה ולחיות את החיים במלואם...

התדעו קוראים יקרים, מי זאת ועל מה ולמה...?

יום ראשון עם שאלות שאינן מחייבות תשובות...