מכורסת המגיב

אינני איש של פרויקטים. אבל אחרי ששתיים מהכותבות האהובות עלי החליטו שהן מעוניינות לשתף אותי בפרויקט, התחלתי לחשוב בכיוון. כאשר גם פרת משה הוסיפה את משקלה לעניין, הבנתי שאין ברירה J. ופה התחילה ההתלבטות האמיתית. כלומר: אין לי ספק שהחיים שלי מרתקים. ברור. בעיקר אותי. אם כך, על מה לכתוב? בסופו של דבר, עיון קצר בפוסט של שיר דמע בנושא הביא לי את ההשראה (מי שבאמת ירצה להעמיק, יוכל אפילו לגלות הקבלה מסוימת בנושאי הכתיבה ברוב הסעיפים). ובכן, 5 דברים עלי שתמיד רציתם (ככל הנראה) לדעת ואף פעם לא היה לכם את מי לשאול: 

1. יש לי נכות קלה בהליכה. לא מהסוג שמגביל אותי בפעילות כלשהי (אוקי, מלבד נסיונות קבלה ל"נולד לרקוד") או דורש, חלילה, עזרים, אלא פגם קוסמטי קל בהליכה, סוג של "סחיבת רגל". הסיבה היא, ככל הנראה, טעות מסוימת של רופא (עליה מעולם לא מצאתי לנכון לתבוע) בדקות לאחר שנולדתי כפג.

כילד, ובהמשך כנער, זה פגע מאוד בביטחון העצמי שלי, בעיקר בנוגע לבנות. לא ראיתי את עצמי כמי שמסוגל להצליח עם בנות, בכלל. כלומר היה לי ברור שאף אחת לא תרצה אותי. (פירוט ההשלכות של הנכות על בטחון עצמי בתחום הזה והתמודדות עמן הם נושא לפוסט נפרד, שאולי אכתוב פעם. אבל רק כדי לסבר את האוזן, תנסו בבקשה לחבר צורת הסתכלות שרואה בבנות משהו שלעולם לא יביט לכיווני, עקב העובדה שהן "רגילות" ו"שלמות" ואני "נכה", עם חינוך להפרדה בין בנים לבנות, שממילא גורם לך לראות בבנות גורם אחר, נפרד, בלתי מושג ו"שמימי").  עוד היה ברור, שאם כבר יתמזל מזלי ומישהי (תרחם עלי, תעשה לי טובה ו)כן תסתכל עלי, היא תהיה מישהי עד כדי כך לא מושכת, שתהיה היחידה שמסוגלת להתפשר עלי. 

השינוי התחיל כשבאתי לאוניברסיטה (בגיל 18). שם היתה הפעם הראשונה שהתחלתי להכיר בנות לעומק ולדבר איתן, וצברתי מלא ידידות (גם ארוך מדי להסביר למה אז ולא קודם. בואו נאמר שזה היה קשור לאפשרות ליצור מערכת יחסים בסביבה לא מאיימת). ביחד עם תהליך התבגרות טבעי, שבו מתפתחת אישיות מגובשת, תרמה העובדה הזו לביטחון העצמי שלי, כך שלאט לאט התחלתי להעיז גם בתחום  הרומנטי. הקטע שממש הפתיע אותי זה שעם ההעזה התברר לי שגם אפשר להצליח, ושיש לי תכונות נוספות שבנות מסתכלות עליהן, ולא רק הנכות. וכך התחיל תהליך של בניית בטחון עצמי, שהוא, מטבע הדברים, תהליך שמזין את עצמו (אתה מנסה, אתה מצליח, אתה מעיז ביתר בטחון, אתה מצליח יותר).

היום לא שאני דון ז'ואן מגזרי, אבל אני מסתדר טוב מאוד, ברוך ה'. הדבר היחיד שקצת עצוב לי הוא שאני לא יכול לפגוש את עצמי של גיל 12 (או 14, או 16), ולהגיד לו שיהיה בסדר.   

2. בכיתה יב' היה לי יומן (של בית ספר, מהסוג שכותבים בו שיעורי בית). אני וחברים שלי השתעממנו בחלק גדול מהשיעורים, והתחלנו לכתוב בו הגיגים שונים (בעיקר דברים מצחיקים, קטעים על הווי בית ספר, צחוקים על מורים וכו'). בין היתר, כתבנו גם על בנות, שלמדו בשכבה שלנו (הכיתות היו נפרדות). היינו בעיקר עסוקים בלצחוק על עצמנו, ועל איך שלעולם לא נשיג בחורות (מה אתם יודעים, לא הייתי היחיד בגיל הזה עם בעיות בטחון עצמי). אבל גם התייחסנו למראה החיצוני של כמה מהבנות שלמדו בשכבה (וגם בשכבות אחרות). היומן אבד לי יום אחד (כנראה שכחתי אותו במעבדת כימיה). יום-יומיים לאחר מכן הופיעה על לוח הכיתה הודעה בזו הלשון: "לאלעד וחבורתו. היומן אצלינו. מעניין מה דהאן (סגן המנהל –אלעד) יגיד על זה". על החתום: בחורה מהכיתה המקבילה בשכבה. אנחנו נכנסנו ללחץ, לא מהפחד שהיומן יגיע לגורמי הנהלה (הוא לא הגיע), כמו ממה יחשבו עלינו הבנות שכתבנו עליהן (וגם אלה שלא). ומה שיותר חמור – התברר לנו שרצו בכיתת הבנות שמועות מטורפות על מה שכתוב שם, ובעיקר על דברים שלא היו כתובים שם בכלל. כך, לדוגמא, אחת מהבנות (שכנראה תפסה מעצמה באופן מיוחד) היתה בטוחה משום מה, שקטעים נרחבים ביומן מוקדשים לה, בעוד שבקושי טרחנו להתייחס אליה. כשנה לאחר התיכון קיבלנו את היומן בחזרה. אחת הבנות, זו שמצאה אותו, הפכה להיות חברה של מישהו מה"חבורה" שלנו קצת אחרי התיכון, וככה הצטרפה (יחד עם כמה חברות שלה) גם אלינו לחבר'ה. אחרי כמה זמן היא התוודתה שהיומן אצלה, שכמעט אף אחת לא קראה אותו, והיא שהתחילה את השמועות לגבי מה שכתוב בו (שתפסו נפח, כשעברו מאוזן לאוזן). היא גם אמרה: "כשקראתי אותו אז, לא הבנתי בכלל. רק אחרי שהכרתי אתכם, הבנתי מה זאת ציניות".   

3. (לזה דווקא קיבלתי השראה, במידת מה, מהנקודה השלישית אצל נינה J): המקום הכי מוזר שהשתובבתי בו עם בחורה, היה בניין המשפטים באוניברסיטת בר אילן, בשעות מאוחרות של הלילה (או מוקדמות של הבוקר) (אל תשאלו מדוע ולמה ואיך הגענו לשם. אולי גם זה יהיה בפוסט נפרד, מתישהו בעתיד. הרחוק). אחר כך תמיד צחקנו, מה קרה אם אכן יש שם מצלמות שנועדו לתפוס גניבות (היתה שמועה כזו). או מה היה חושב אחד המרצים למשפט עברי, אם היה יודע מה הלך ליד החדר שלו... J.   

4. בכיתה ז' עברתי מבית הספר היסודי בגבעתיים (יחד עם מספר חברים), לבי"ס בת"א ובו חטיבת ביניים ותיכון, עם הרבה מאוד ילדים חדשים. קצת לאחר תחילת הלימודים הודבק לי הכינוי "נשר". היה לנו ילד בכיתה, שהיה לו כישרון ברמה של גאונות להמצאת כינויים שנועדו ללעוג לנקודות החלשות של אחרים. הוא המציא כינויים כמעט לכולם, אבל הכינוי שלי (שנבע בעיקר מצורת ההליכה שלי – לעיל בסעיף 1 J -  בתוספת לעובדה שיש לי אצבעות ארוכות, מאוד – פסנתרן או לא?) תפס הכי חזק (החולשה שלי היתה הכי בולטת, והכי נוחה לצחוק עליה). כולם (או כמעט כולם), לרבות חברים שלי מהיסודי שהמשיכו איתי לחטיבה, הצטרפו לחגיגה. במשך שנתיים וקצת עברתי גיהנום. ניסיתי להילחם בכל מיני שיטות, מפניה למורים, שעזרה כמו כוסות רוח למת, ועד השיטה שמציעים כל המבוגרים – לא להגיב, שעזרה בערך אותו דבר. נעלבתי (לפחות מבפנים) בכל פעם, ראו את זה, וזה נתן מוטיבציה להמשיך. ספגתי את זה באופן יומיומי וזה פגע בי ברמות שקשה לתאר (כי אני באמת הרגשתי "נכה", וסוף סוף מישהו הצביע על זה, וכל הזמן, כגורם לנחיתות).

במשך תקופה לא מבוטלת מהשנתיים האלה, אני חושב שהייתי במצב החברתי בין הגרועים בכיתה (כשמתחתי בסולם החברתי רק שני עולים מרוסיה). רק בכיתה ט' התחיל שיפור, גם בזכות התבגרות של חלק מהאנשים, שהבינו שהכינויים האלה דביליים, אבל אני חושב שבעיקר בזכות העובדה שהתחלתי להחזיר, ובצורה שנונה (או לכל הפחות מה שנחשב שנון בכיתה ט' J). מי שירד עלי ירדתי עליו, או על אמא שלו (שנינות של כיתה ט', כבר אמרתי?) בחזרה. מעמדי התחיל להשתפר, החברים מבית הספר היסודי חזרו להיות חברים שלי, בתוספת לאחרים, ונוצרה חבורה מגובשת, "קליקה" שאני חלק ממנה. הירידות התחילו להפסק, והפכו לטפטוף עד שנפסקו לגמרי (חוץ מאותו אחד מכיתה ז', שהמשיך לחשוב שזה מגניב לקרוא לכולם בכינויים, אבל אנשים כבר התחילו להסתכל עליו כמו אידיוט), והכינוי "נשר" הפך לכינוי היתולי, דווקא בקרב החבר'ה (אם כי במשך תקופה לא קצרה לאחר מכן, למרות שגם אני התייחסתי לכך בהיתול, בכל פעם שקראו לי כך הרגשתי עדיין את ההד העמום של הפגיעה ההיא, ממרחק).

והבחור, הקופירייטר של הירידות מכיתה ז'? בעל אימפריה של 4 דוכני מיץ טבעי הפרושים בנקודות שונות בת"א (פגשתי אותו לאחרונה בחתונה. ואם להיות כן, למרות שהכל עבר, ושכשנפגשנו דיברנו כרגיל, אני חושב שבאיזשהוא מקום תמיד אשנא אותו, ברמה כזאת או אחרת. למען האמת, גם היום הוא נשאר די אידיוט :*)).

 (הערה לקוראת נינה: וכן, למרות הכל אני עדיין חושב שהורים ששולחים את ילדיהם לחינוך מיוחד עושים נגדם, בחלק מן המקרים, פשע של ממש, ולמרות הכל אני חושב שהמחיר המסוים ששילמתי היה שווה בהחלט).  

5. השיעור הכי שנוא עלי בבית הספר היסודי, היה שיעור מלאכה. בכיתה ו' ביקש ממני המנהל להשתתף בחידון איזורי על הקרן הקיימת. התניתי את זה בכך שאקבל פטור משיעורי מלאכה עד סוף השנה, והוא הסכים J. זכיתי בסוף רק במקום שלישי רביעי (משותף) וכמובן התבאסתי מאוד (אל תשכחו. יו"ר קק"ל בתקופה הרלוונטית היה משה ריבלין, והשאלה בחידון הייתה מכשילה. השם שלו הופיע רק באותיות מאוד קטנות בשולי עמוד בחוברת ההכנה לחידון, לאחר ראיון עיתונאי איתו שנכתב באותיות ענקJ).  

אה, כן. צריך להעביר את זה לחמישה אנשים. ברשותכם, וכתרומה צנועה לצמצום התופעה, אעביר לשניים בלבד:

אהלן, זאת אני.

תמר.

רציתי להעביר גם לש.כהן, אבל היא כתבה כבר, בדרכה. כיוון שדרכה משעשעת כתמיד, קישרתי :).