יומנה של חתולה

פעם בשנה בערך אני נתקפת צורך עז להפגין תרבותיות ורסיטליות (אין לי מושג מה פשר המונח הזה אבל זה נשמע מאד תרבותי) ולשלב אותו עם גיחה לעיר הקודש ומה יותר ורסיטלי מלצפות במופעי תרבות במוזיאון? ובמופעי תרבות אינני כוללת פסטיבלי יין, לחם ודומיהם. בשנה שעברה זו היתה הופעה של להקת הבלט הישראלי בחיזוק סולני הבולשוי המהוללים. שמאלנצ'יק ואני הצטיידנו בצייתנות בסוודר קל ועלינו לקריתנו הקדושה. כמו בכל עלייה שנתית לירושלים גם הפעם התברברנו בשטח והגענו למוזיאון באיחור תרבותי רק כדי לגלות שכמעט לא נותרו מקומות ישיבה. בסופו של דבר הנחנו את ישבננו על הכסאות הקיצוניים בשורה הראשונה, face to face עם עמוד תאורה אימתני שהסתיר לנו חלקים נרחבים מהמופע אבל זה היה או זה או לראות את המופע כולו בגודל ליליפוטי  אז עמוד התאורה ניצח.

עוד מעט קט החל המופע. הרקדנים הישראלים עבדו מאד מאד קשה וסולני הבולשוי המהוללים הסתפקו בגיחות קצרצרות בהן עברו מקצה אחד של הבמה לקצה השני בחיוך של מנצחים. מפה לשם החלה להסתחרר רוח ירושלמית קרירה שהדפה בזלזול את נסיונותי להתחמם בצעיף הצמר המשובץ שהבאתי אתי. מכל עבר נשמע קרקוש שיניים ואני ניצלתי את ההזדמנות לעגוב על עמוד התאורה. מצבם של הרקדנים היה עגום במיוחד. אלה היו לבושים (לבושים, פחחחח) באזור חלציים ופיסות בד שקופות והכחילו מול עינינו. נורא דאגתי לבריאותם. כל זמן שהם רקדו זה עוד היה סביר, הפעילות הגופנית חיממה אותם אבל רגעים ארוכים הם נאלצו להמתין בשולי הבמה ובקור הירושלמי העז בלתי אפשרי היה לשמור את חום גופם. הסולנים הסיביריים נמלטו בחינניות פרימהבלרינית לחדר ההלבשה וממקומנו בקדמת הבמה יכולנו בפשטות לראות כיצד הביצים של הרקדנים הישראלים הולכות ומצטמקות עד כדי סכנת נשירה.

המופע הופסק באמצע ואני נותרתי ותאוותי בידי ולכן מייד כששמעתי שהגבעתרון מופיעים השנה בגן הפסלים התקשרתי לידידי הטוב רן והודעתי לו להכין את מיתרי קולו. שמאלנצ'יק מיהר והוציא גימלים והנסיכה ניסתה לעשות את אותו התרגיל אבל הזכרתי לה שהיא בזבזה כבר את כל הגימלים שלה על התוספתן המודלק. ניסיתי לעניין באירוע עוד כמה אנשים אבל כולם ארגנו לעצמם אליבי, מי ע"י הימלטות לחו"ל, מי ע"י הימלטות למילואים ומי ע"י הימלטות למשמרת עבודה של 32 שעות. אפילו הנשמה הירושלמית הודיעה לי, אחרי שהתאוששה מהתקפת הצחוק שתשמח לפגוש בנו. אחרי המופע.

ביום המופע השלתי את עלבוני, לקחתי את הנסיכה הבועטת וההמצווחת ונסעתי לנקודת המפגש עם רן. זה הגיע אפוף ושפוף, עיניו עצומות מעט מחמת עומס עבודה והתעקש שניסע במכונית שלו. חגרנו, נשאנו תפילת הדרך ויצאנו.

אני באמת לא יודעת למה הייתי מופתעת כשרן פיספס את הירידה לירושלים. זה הרי היה ברור שהוא ישן בנהיגה. ואני, גם כן, אפילו להיות פולניה כמו שצריך אינני יודעת. שותקת כשלא צריך ומדברת כשלא צריך.  מרוב שלא רציתי להיות המעצבנת הזאת ליד הנהג שנותנת הוראות ("אתה לא עובר ימינה? אוטוטו הירידה לירושלים") כשכבר צרחתי ("תעבור ימינה, אתה מפספס את הירידה לירושלים") היה מאוחר מדי. באותו רגע רן נשבר והודה שהוא בכלל לא אוהב את הגבעתרון אז עשינו את הדבר היחיד שנותר היה לעשות. אחורה פנה היישר לאורנה ואלה. 

הייתי עוד מוסיפה ומציינת את אמבט הזיעה במרפסת של אורנה ואלה (טוב שהצטיידנו בלבוש חם וטוב שלרן יש קשרים ) ואת המפגש עם ת' המופלאה שרק רבע שעה קודם לכן דיברנו איתה בטלפון  בדרך לירושלים ולך תשכנע אותה עכשיו שלא סתם ניסינו להתחמק ממנה ואת הוופל הבלגי שתקענו לסיום כי היינו זקוקים לזריקת מצב-רוח אבל גם ככה זה ארוך מדי ותיכף תתגעגעו לשתיקות הארוכות שלי אז ביי בינתיים.