יומנה של חתולה

היא צודקת במה שהיא אומרת. זה לא שאני חושבת שהפסיכולוגים זונות אבל אני כן חושבת שיש משהו משותף בין שני נותני השירותי הללו. אנשים קונים שירות בכסף. הולכים לפסיכולוג בכדי שיהיה מי שיקשיב. הרי בינינו, איזה תובנות הפסיכולוג כבר יכול להעניק לנו? מה הוא יודע עלינו שאנו איננו יודעים? מה שאנחנו באמת רוצים זה לקנות את זמנו של מישהוא. פעם אחת להיות במרכז בלי להרגיש צורך להתנצל על כך או להביע אמפטיה בתמורה. שילמתי ולכן אתה תשב פה ותקשיב לכל מה שיש לי להגיד ואם לא קשה לך אז גם תהנהן ותביע התענינות מדי פעם כי בעולם האמיתי אף אחד הרי לא באמת מקשיב. כולם עסוקים בעצמם וכולם משליכים על עצמם והעיניים שלהם כבר תרות אחר סיפור מענין יותר.  וזו גם אחת הסיבות שאנשים הולכים לזונות. אני משלם כדי להיות במרכז. רק אני ורק בשבילי. רק מה שבא לי ומה שאני צריך ומה שעושה לי טוב בלי לחשוב על הפרטנר ועל העמדות פנים ועל ה"יחסינו לאן".

פעם היה קפה בוץ ונס-קפה פשוט של עלית. אח"כ הגיעו גם טייסטרס צ'ויס וג'ייקובס ורד מאג ופלטיניום וקפה וניל וקפה אגוזים ופילטר ועוד.

פעם היה תה ויסוצקי שההתלבטות היחידה בענינו היה לכמה כוסות תה שקית אחת צריכה להספיק. עכשיו יש תה שחור וירוק ואדום. יש תה סיני והודי ובדואי ואנגלי. יש תה הדרים ותה לואיזה ותה לימון ותה דבש ותה ג'ינג'ר ולימונית ותה קינמון ווניל ותה מרווה ועוד. המזווה שלי עמוס בעשרות קופסאות תה. בכל פעם שאני נצרכת לשאלה איזה תה בא לי עכשיו אני נתקפת עוויתות בלתי רצוניות וסוגרת בסוף עם עצמי על כוס מים. אני באמת לא טובה בקבלת החלטות. ואולי חבל שגוף החימום של המזווה לא שוקל שביתה. היה כדאי לעשות גם בו סדר פעם.

מה הקשר בין הדברים? אין לי שמץ. וגם לא מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. ואם כבר מבולבל אז קבלו גם כמה תמונות מהבר-מצווה בהן תוכלו לשוב ולהיוכח בכשרוני לעיצוב אירועים. הקליפ עדיין לא מוכן לשיגור ועם קהל לקוחותי הסליחה.

כל העולם ואשתו, אלא אם כן הוא עיוור, חירש ודיסלקט, כבר יודע שהרוזנבלום בהריון. גילה המתקדם של הרוזנבלומית גרר אחריו דיון נרחב בנושא: הריון בגיל מבוגר - בעד ונגד.

אני כשלעצמי מתקשה לגבש דיעה חד משמעית בענין. באיזשהו מקום אני מרגישה די לא בנוח למול ההרחבה הזאת של הטבע. מצד שני, איזה זכות יש לי או לכל אחד אחר למנוע מאשה, בכל גיל, את האפשרות להפוך לאם?

בהזדמנות זו אני רוצה לברך ולקלס את ממציא ההתקן התוך רחמי שאילולא הוא/היא הייתי מוקפת היום בלפחות תריסר וחצי ילדים. הספונטניות מקבלת אצלנו מקום של כבוד מעל ומעבר למגיע לה.

נ.ב.

נגמר המולארד.

מנה אחרונה בהחלט של ליפתן יוצאת למכרז.

נ.ב. 2

למישהו יש רעיון לכותרת לפוסט הזה?

*נבחרה כותרת באדיבות מורטישיה. תודה לכל מי שטרח והגה.

שמונת אלפים פוסטים חלפו בראשי בימים האחרונים ונעלמו כלעומת שבאו. אין, פוסט שלא נרשם ומפורסם ברגע שנהזה היה כלא היה. מאבד מהטעם, מאבד מהרלוונטיות או סתם מתאדה יחד עם תאי המוח שלי. יש לי איזה עשר טיוטות מבולבלות שלא מתחברות לשום דבר קוהרנטי. מה רציתי להגיד בכלל? יכול להיות שאני היפר אקטיבית? אני אומנם מסוגלת לישון 14 שעות רצוף אבל לא מסוגלת להתרכז בכתיבה ליותר מחמש דקות.  יושבת. קמה. יושבת שוב. מתחילה לרשום. עוברת לקריאה. קמה. מכינה משהו לשתות. בודקת מיילים. בודקת מה השעה. בודקת מה שלום הכלבים (מצוין, תודה ששאלתם).

אני צריכה לנסות את השיטה של גכ"א.  פשוט לשפוך. מה שיצא.

ביום ראשון היו לנו כרטיסים למופע של ישראכרט בפארק הירקון. לקראת הערב החלה הדילמקה. ללכת? לא ללכת?

להעמיס צידנית/כסאות/שמיכה, להעמיד את האוטו בקניון אילון ולצעוד הלוך ושוב יחד עם המוני בית ישראל למקום המופע או לוותר על הכל וללכת לחדר כושר. לבסוף הוחלט על חדר כושר. אם אני לא מסוגלת להפסיק לאכול אז כדאי שלפחות אעבוד על המיצוק. כשיצאנו אחרי שעתיים של אימון, מסריחים וטובי לב גילינו שירד גשם. סימן שבחרנו נכון. כי אחינועם ניני זה עונש ראוי מספיק גם בלי להירטב. מיד חזרנו הביתה, דפקנו ארוחה חגיגית של טורטיות מעשה ידי שמאלנ'ציק והיינו מאושרים.

האמת שלא נדרש הרבה כדי לשמח אותי ולעשות אותי מאושרת (טפו טפו בלי עין הרע. באלוהים אני לא מאמינה אבל עם עין הרע אני לא מתעסקת). קחו את שבוע שעבר לדוגמה. נפגשתי לצהריים עם אנשים שאני אוהבת. כבר סיבה לשמחה. חיכיתי לחברה בחניה כפולה ליד מדרכה מסומנת בכחול לבן. ניגש אלי נהג שעמד לצאת מחניה סמוכה והגיש לי תו חניה לא מנוצל. "קחי", אמר לי בחיוך. "סיימתי את הסידורים שלי מוקדם מהצפוי". אפילו לא נזקקתי לתו חניה אבל ג'סטה כזאת עושה לי טוב בלב לכל היום. בהרצליה ראיתי טופס צמוד לשמשות המכוניות החונות. כשקרבתי ראיתי שכתוב בו בערך כך: "נהג יקר. הפעם לא נרשם לך דו"ח. עירית הרצליה מעמידה לרשותך מדחנים....". כמעט דמעתי מהתרגשות. איזה נחמדים בעיריית הרצליה. אפילו העובדה שיצאתי פראיירית כי חניתי בחניון לא קלקלה לי את השמחה.

כ"כ הרבה שנים עברו עלי כועסת ונרגנת. כ"כ הרבה שנים מבוזבזות. בשביל מה זה היה טוב? אני מאמינה באמת ובתמים שזה ענין של בחירה ונקודת מבט.

והיום יום שלישי. היום השמח הרשמי שלנו. אין לנו חוגים, עיסוקים, התחייבויות חוץ ממחויבות לעצמנו. סרט, הצגה. יחדנס. הללויה.

נ.ב.

למרות שאני לא סובלת אותו אני חייבת להודות. הביצוע שיודה דפק לשדות של אירוסים מרטיט.

נ.ב. 2

מבצע "גדלי לך עמוד שידרה" נכשל ובגדול. המשפחה המורחבת אצלי בחג. שוב.

אני לא מתה על ליהי לפיד. ולא רק בגלל שהיא לקחה לי את יאיר.

אני לא מתה על הכתיבה שלה.

נראה לי שתשע מתוך עשר בלוגריות היו יכולות לכתוב את המדור שלה טוב יותר, מענין יותר ומשעשע יותר ממנה.

אבל אני חייבת להודות שהיא השתפרה מעט מאז שהתחילה.

יכול להיות שיאיר עושה לה הגהה? לאאאאא.

בכולאופן, במסגרת פינתה "חמישה דברים" היא כותבת השבוע:

"חמישה דברים שאנחנו עושות כשמישהו פוגע בחברה שלנו: 1. עומדות לצדה, אפילו אם היא בצד שלא צודק 2. שונאות את כל מי שפגע בה, לעולמים, ולא שוכחות 3. מתכננות נקמה 4. אומרות לה שזה רק מקנאה, כי היא כל כך נפלאה 5. עושות לה פרצופים כשהיא סולחת ושוכחת".

וזו, לדעתי, המהות של האחווה הנשית.

ואם כבר בעניני עצות עסקינן אני רוצה להוסיף עצת חינם אחת ממני אליכם, גברים:

אף פעם, אף פעם, אף פעם אל תשאלו אשה שאינה מובנת לכם את שאלת המחץ "את במחזור או משהו"?

וזה לטובתכם אני אומרת.

אחת לכמה זמן יש לי תקופה כזאת, של השתבללות.

זה מגיע בלי שארגיש ופתאום אני תקועה בתוך הקונכיה ואין לי מושג איפה היציאה.

כנראה שמיצמצתי כשהדיילות נתנו את הספיץ' שלהם עם הפנטומימה ונפנופי הידיים.

או שאולי הדרך כלל אינה מסומנת ועלי למצוא אותה בעצמי?

בהתחלה חשבתי שזה בגלל הילדים.

אתם יודעים: חופש, המולה, רעש, בלאגן. אני לא יכולה "לעבוד" ככה. אני צריכה את הפרטיות שלי והשקט שלי וההתייחדות שלי עם המחשב. אני לא מתפקדת כשההונים רצים סביבי בצריחות מקפיאות דם.

אבל החופש בא וגם הלך ואני עדיין מכורבלת בעובריות עקשנית.

זה מרגיש כאילו ללמוד שוב ללכת.

לפני כמה ימים עשיתי גיבוי לבלוג ותוך כדי כך קראתי את כולו מההתחלה לסוף.

הידעתם? פעם הייתי נורא רצינית. ואפילו כתבתי שירים. שירים. אני.

הו, האימה.

אבל בגדול, שום דבר לא השתנה.

אפשר לקחת את הבלוג ופשוט לפרסם הכל מההתחלה.

העליות והירידות, מצבי הרוח, החגים, האירועים, הכלבים, המשפחה.

הכל אותו דבר. הכל כבר נכתב.

מה שהיה הוא שיהיה ושלא יהיה יותר גרוע.

עכשיו זה הכל חזרות וככה זה גם מרגיש.

כאילו הפוסטים הטובים שלי כבר מזמן מאחורי.

בכל אופן, בדיוק כמו לפני שנה, אני נוסעת היום לפסטיבל להקות ותיקים בירושלים.

אבל בניגוד לשנה שעברה אני מגובה השנה בשחקנית חיזוק רצינית ביותר. 

ועד שאחזור - שימרו על הבית נקי

להתראות